פרנק-ואלטר שטיינמאייר
 | |||||||
| שטיינמאייר, ינואר 2023 | |||||||
| לידה |
5 בינואר 1956 (בן 68) דטמולד, נורדריין-וסטפאליה, גרמניה המערבית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מדינה |
 גרמניה | ||||||
| השכלה | אוניברסיטת גיסן | ||||||
| עיסוק | פוליטיקאי | ||||||
| מפלגה | המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה | ||||||
| בת זוג | אלקה בודנבנדר (מאז 1995) | ||||||
| האתר הרשמי | |||||||
| |||||||
| |||||||
| פרסים והוקרה | |||||||
| |||||||
| חתימה |
 | ||||||
  | |||||||
פרנק-ואלטר שטיינמאייר (בגרמנית: Frank-Walter Steinmeier; נולד ב-5 בינואר 1956) הוא נשיא גרמניה החל ממרץ 2017. כיהן כשר החוץ של גרמניה בממשלות אנגלה מרקל (2005–2009, 2013–2017) וסגן-קנצלר (2007–2009).
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שטיינמאייר נולד בשנת 1956 בדטמולד שבמדינת נורדריין-וסטפאליה. תחילה למד משפטים והחל לעבוד כפרקליט ועוזר מרצה למדעי המדינה. הוא נכנס לפוליטיקה בשנת 1993 כאשר הפך ליועץ התקשורת של ראש ממשלת סקסוניה-תחתונה, גרהרד שרדר. כאשר שרדר נבחר לכהן כקנצלר גרמניה כעבור חמש שנים, עבר שטיינמאייר לפעילות בזירה הלאומית והחל מתקדם בסולם התפקידים.
קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
שטיינמאייר כיהן תחילה כסגן שר במשרד הקנצלר, ובשנת 1999 החליף את בודו הומבך בתפקיד ראש לשכת הקנצלר. במסגרת תפקיד זה היה אחראי על הפעלת סוכנים של שירות הביון הפדרלי הגרמני בבגדאד שמסרו לצבא ארצות הברית מידע חיוני אודות הכוחות העיראקיים ערב מלחמת עיראק בשנת 2003, וזאת אף על פי שמפלגתו עשתה הון פוליטי מההתנגדות למלחמה. היה לו גם תפקיד מרכזי ביישום רפורמות שפגעו במדינת הרווחה הגרמנית.
לאחר הבחירות בשנת 2005 הוא מונה לכהן כשר החוץ בממשלת האחדות שהקימה אנגלה מרקל. בתפקיד זה נקלע לכמה עימותים עם הקנצלרית בנוגע לסגנון הדיפלומטי. שטיינמאייר התנגד לכמה צעדים הפגנתיים של מרקל, כגון פגישתה עם הדלאי לאמה טנזין גיאטסו, וסבר, כפי שניסחו זאת מקורביו, שמדובר ב"מדיניות חוץ של חלונות ראווה" ושגישה של דיפלומטיה שקטה הרחק מאור הזרקורים תוכל לסייע טוב יותר למעמדה של גרמניה.
שטיינמאייר נבחר בשנת 2008 למועמד המפלגה הסוציאל-דמוקרטית לתפקיד הקנצלר לאחר התפטרותו של יו"ר המפלגה קורט בק. הוא נבחר גם ליו"ר המפלגה.
הוא הוביל את מפלגתו לתבוסה הקשה ביותר שלה מאז מלחמת העולם השנייה. התבוסה בבחירות הובילה להקמת קואליציה ימנית-שמרנית של הקנצלרית החדשה-ישנה אנגלה מרקל עם הליברלים החופשים בראשותו של מי שעמד באותם ימים בראשות המפלגה – גידו וסטרוולה.
לאחר הפסדו בבחירות הכלליות לבונדסטאג הודיע שטיינמאייר כי אינו פורש מהפוליטיקה. מעת השבעת ממשלת מרקל השנייה הוא כיהן כיו"ר האופוזיציה וכיו"ר הסיעה הסוציאל-דמוקרטית בבונדסטאג. שטיינמאייר היה דמות מובילה במפלגתו לקראת הבחירות לבונדסטאג (2013) ולאור כינון ממשלת הקואליציה עם אנגלה מרקל זכה לכהן כשר החוץ, בפעם השנייה, מטעם מפלגתו. בשלהי 2016 עלה שמו כמועמד הקואליציה הגרמנית להחליף את יואכים גאוק כנשיא גרמניה. לאחר שהקואליציה בחרה באופן רשמי את שטיינמאייר להיות למועמדה עזב את הממשלה במהלך ינואר 2017 והתפטר מתפקידו כשר החוץ הגרמני. החליף אותו בתפקידו יושב ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית וסגן הקנצלרית, זיגמר גבריאל, שכיהן עד אז כשר הכלכלה הגרמני.
ב-12 בפברואר 2017 נבחר שטיינמאייר לנשיא, וב-19 במרץ 2017 החלה כהונתו.
ב-13 בפברואר 2022 נבחר שטיינמאייר לנשיא בפעם השנייה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרנק-ואלטר שטיינמאייר, ברשת החברתית פייסבוק- פרנק-ואלטר שטיינמאייר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אסף אוני, הפלונטר של שטיינמאייר, הארץ
| נשיאי גרמניה | ||
|---|---|---|
| רפובליקת ויימאר | פרידריך אברט • פאול פון הינדנבורג | 
|
| גרמניה הנאצית | אדולף היטלר (כפיהרר) • קרל דניץ | |
| גרמניה המערבית (במקביל לגרמניה המזרחית) | תיאודור הויס • היינריך ליבקה • גוסטב היינמן • ולטר של • קרל קרסטנס • ריכרד פון וייצזקר | |
| גרמניה המזרחית (במקביל לגרמניה המערבית) | וילהלם פיק | |
| גרמניה אחרי האיחוד | רומן הרצוג • יוהאנס ראו • הורסט קלר • כריסטיאן וולף • יואכים גאוק • פרנק-ואלטר שטיינמאייר | |
| פורטל גרמניה | ||