פרנק זאפה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פרנק זאפה
Zappa.jpg
זאפה בהופעה, 1977
מידע כללי
תאריך לידה 21 בדצמבר 1940
מקום לידה בולטימור, מרילנד
תאריך פטירה 4 בדצמבר 1993
מקום פטירה לוס אנג'לס, קליפורניה
סוגה רוק מתקדם, פיוז'ן-ג'אז, ארט רוק, אוונגרד
כלי נגינה גיטרה, שירה, גיטרה באס, תופים, כלי מקלדת, אופניים
שיתופי פעולה בולטים קפטן ביפהארט, סטיב ואי
http://zappa.com/

פרנק זאפה (Frank Zappa;‏ 21 בדצמבר 1940 - 4 בדצמבר 1993) היה מלחין, גיטריסט וזמר אמריקאי. רבות מיצירותיו הן סאטירות פוליטיות נוקבות, מלאות בהומור שחור, עם דגש על הממסד והממשל האמריקני. על כן זכה לביקורות נוקבות מארגונים רבים ולמעמד שנוי במחלוקת.

זאפה היה מוזיקאי חלוצי, אשר שילב בין סגנונות רבים, בהם בלוז, רוק, ג'אז ומוזיקה קלאסית. למרות שמעולם לא זכה להצלחה רבה מבחינה כלכלית, זכו אלבומיו למעמד פולחני בקרב מעריציו הרבים, בהם אמנים ידועים כגון ג'ימי הנדריקס, הביטלס ובמיוחד ג'ון לנון, שטען שהאלבום "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" הושפע בצורה משמעותית מיצירותיו של זאפה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

זאפה נולד בבולטימור, מרילנד ב-21 בדצמבר 1940. אביו היה כימאי ומתמטיקאי, שעבד בתעשייה הצבאית, ובשל עבודתו נהגה המשפחה לנדוד לעתים קרובות. בנוסף גרה משפחתו של זאפה בסמוך למפעלים שבהם עבד אביו שהכילו לרוב גז חרדל, שהשפיע על בריאותו של זאפה הצעיר, שסבל בילדותו מאסתמה, כאבי אוזניים ובעיות בסינוסים. בעקבות מצבו הבריאותי של זאפה המשפחה עזבה את מרילנד והחוף המזרחי ועברה לאזור קליפורניה.

זאפה התחיל להתעניין במוזיקה בסביבות גיל 12. הוא למד לתופף והתחיל לצבור אוסף תקליטוני R&B. העניין של זאפה במוזיקה קלאסית מודרנית התחיל לאחר שקרא במגזין על תקליט ובו מבחר יצירות של המלחין אדגר וארז; הכתבה תיארה את המוזיקה של וארז כ"ערבוביה מוזרה של תופים ורעשים לא נעימים אחרים". לאחר שחיפש במשך שנה הצליח זאפה להשיג עותק של התקליט, וכך החלה חיבתו לווארז ולמלחינים קלאסיים מודרניים אחרים כמו איגור סטרוינסקי ואנטון וברן. בנוסף למוזיקה קלאסית מודרנית נהג זאפה להאזין ללהקות דו-וופ, ג'אז מודרני ובלוז. לכבוד יום הולדתו ה-15 קיבל זאפה מתנה: שיחת חוץ לגיבורו אדגר וארז; אך וארז היה באירופה באותו הזמן, וזאפה שוחח עם אשתו של המלחין. מאוחר יותר הוא קיבל מכתב מווארז שמודה לו על התעניינותו ומזמין אותו לבוא לבקר אותו בניו יורק. פגישה ביניהם לא קרתה, אבל זאפה מיסגר ותלה את המכתב שקיבל ושמר עליו עד יום מותו.

תמונתו של זאפה בספר המחזור 1958

כאשר למד בבית ספר תיכון בלנקסטר (קליפורניה), פגש זאפה את דון וליט (שמאוחר יותר אימץ את שם הבמה קפטן ביפהארט). הם הפכו לחברים קרובים, בזכות עניין משותף בתקליטי R&B, והמשיכו להשפיע ולשתף פעולה מוזיקלית לאורך הקריירות שלהם. זאפה גם פיתח עניין בגיטרה, וב-1957 קיבל את הגיטרה הראשונה שלו. מבין השפעתיו הראשונות אפשר למנות את ג'וני "גיטר" ווטסון והאולינג וולף. העניין של זאפה בהלחנה ועיבוד גדל בשנות התיכון האחרונות שלו. בשנתו האחרונה הוא כתב, ועיבד יצירות אוונגרדיות וניצח במסגרת תזמורת בית הספר.

בשנת 1959 עזב את הבית והתחיל ללמוד בקולג', שם פגש את קת'רין ג'יי "קיי" שרמן. הם התחתנו בדצמבר 1960, לאחר שנשר מהקולג' אחרי סמסטר אחד בלבד. במשך תקופה קצרה עבד במכירות מדלת אל דלת ובחברות פרסום, אך במהרה נטש עבודות אלו וניסה להתפרנס כמוזיקאי ומלחין. אחת העבודות הרווחיות שלו בתקופה זו הייתה הלחנת פסקול לשני סרטים דלי תקציב, The World's Greatest Sinner ‏(1962) ו-Run Home Slow, שהוזמן על ידי אחד המורים לשעבר של זאפה מהתיכון (1965). בתקופה זו התקיימה גם הופעתו הטלוויזיונית הראשונה של זאפה, ב-1963, בתוכנית האירוח הפופולרית "המופע של סטיב אלן"; זאפה הופיע לבדו, כשכלי הנגינה שלו הוא אופניים הפוכים על גבם, מהם הוציא זאפה שלל צלילים תוך שימוש בגלגל ככלי הקשה ובכידון ככלי נשיפה, בין השאר.

באותה תקופה זאפה כתב והפיק שירים לאמנים מקומיים בשיתוף פעולה עם ריי קולינס (שהצטרף בהמשך ללהקתו של זאפה) והמפיק פול באף. בבעלותו של פול באף היה אולפן הקלטות אותו בנה בעצמו; ב-1964, לאחר התפרקות נישואיו של זאפה, עבר זאפה לעבוד באולפן הקלטות זה. הוא למד על הקלטה והתנסה במגוון מניפולציות על סרטי הקלטה ואובר-דאבינג. בהמשך אותה שנה קנה זאפה את האולפן מבאף ושינה את שמו ל"סטודיו Z". הסטודיו הוזמן להקלטות לעתים רחוקות, וזאפה התפרנס בעיקר כגיטריסט בהרכב שהופיע בברים.

בשנת 1965 פנה לזאפה שוטר סמוי ממחלק המוסר בהצעה להקליט לו קלטת אודיו מינית למסיבת רווקים לכאורה. זאפה וידידתו זייפו הקלטה אירוטית, וכשהתכוון למסור את ההקלטה הוא נעצר והמשטרה פשטה על כל חומרי ההקלטה בסטודיו. זאפה הואשם ב"קשירת קשר לביצוע פורנוגרפיה". הוא נידון לשישה חודשי מאסר על תנאי, מתוכם 10 ימים בפועל. לאחר עשרה ימים בכלא הוא שוחרר, וגילה שהסטודיו מיועד להריסה. הוא הצליח לחלץ משם את חפציו ועבר ללוס אנג'לס.

סוף שנות ה-60 - תחילת הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שעבר ללוס אנג'לס הצטרף כגיטריסט בלהקת R&B מקומית. במהרה הפך לדומיננטי בלהקה ושיכנע את חבריה לנגן חומר מקורי שלו במטרה להשיג חוזה הקלטות. הלהקה שינתה את שמה ל"האימהות" (The Mothers) ועוררה עניין בסצנת הרוק המחתרתי של לוס אנג'לס. בתחילת שנת 1966, ראה אותה בהופעה טום וילסון, מפיק מוזיקלי שעבד עם סיימון וגרפונקל ובוב דילן. וילסון החתים את הלהקה לחוזה הקלטות עם ורב רקורדס, שנודעה כחברת תקליטי ג'אז שניסתה לכוון לקהל רחב יחסית. החברה דרשה לשנות את שם הלהקה מפני שבסלנג השם הוא קיצור לקללה "Motherfucker". חברי הלהקה שינו את שמם ל"אימהות ההמצאה" (The Mothers of Invention).

ביחד עם וילסון כמפיק, הקליטה הלהקה בשנת 1966 את אלבום הבכורה !Freak Out, שהוא אלבום הרוק הכפול השני בהיסטוריה אחרי Blonde on Blonde של בוב דילן, שיצא מספר שבועות קודם לכן. סגנון האלבום היה עירוב של שירי רוק, דו-וופ, וקטעי סאונד-קולאז' אוונגרדים (בעיקר הקטע הסוגר של האלבום, "Return of the Son of Monster Magnet", שאורכו 12 דקות). מילות השירים באלבום שיבחו נון-קונפרמיזם, זילזול ברשויות ושילבו אלמנטים דאדאיסטים.

לאחר יציאת האלבום פגש זאפה את אדלייד גייל סלואטמן. ב-1967 הם התחתנו ונשארו יחד עד סוף חייו של זאפה; נולדו להם ארבעה ילדים: מון-יוניט (שזכתה לפרודיה על שמה בסרט הראשון בסדרת "אוסטין פאוורס"), דוויזל, אהמט (על שם מייסד "אטלנטיק רקורדס", אהמט ארדוגאן) ודיווה.

במהלך 1967 הקליטו זאפה ולהקתו את האלבום השני, Absolutely Free. האלבום כלל נגינה מרובה יותר של חברי הלהקה והתמקד בשירים שהגדירו את סגנון ההלחנה של זאפה באמצעות החדרת שינויים פתאומיים וקצביים לשירים שנבנו מסגנונות שונים. הטקסטים באלבום נהיו ביקורתיים וסאטיריים יותר וביקרו את הצביעות והשמרנות של החברה האמריקנית. באותה שנה הוציא זאפה אלבום תחת שמו בשם Lumpy Gravy, אלבום אינסטרומנטלי ברובו אשר שילב סגנונות מגוונים כמו מוזיק קונקרט ומוזיקת גלישה.

במהלך שנת 1967 עבר זאפה ביחד עם אשתו ולהקתו לגור בניו יורק, לאחר שחתמו על חוזה הופעות במועדון הגאריק. ההופעות שלהם הפכו לשילוב של מופעי אלתורים המציגים את הכישורים האישיים של הלהקה, וגם ביצועים הדוקים למוזיקה של זאפה. במהלך אותה תקופה הקליטה הלהקה אלבום שנחשב לשיא של הלהקה בשנות ה-60 המאוחרות, We're Only in It for the Money, שיצא ב-1968. באלבום הופיעו כמה מעריכות האודיו וההפקות היצירתיות ביותר שנשמעו עד אז במוזיקת הפופ. בחלק מהשירים יש סאטירה אכזרית על תרבות ההיפים של שנות ה-60. עטיפת האלבום הייתה פרודיה על עטיפת האלבום של הביטלס, Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band.

זאפה ולהקתו הוציאו אלבום נוסף ב-1968 בשם Cruising with Ruben & the Jets. האלבום שונה לחלוטין מקודמו, כיאה לרוחו האקלקטית של זאפה, והוא מורכב משירי דו-וופ בלבד. בניו יורק, זאפה השתמש יותר בעריכת סרטי הקלטה ככלי לקומפוזיציה. דוגמה בולטת לכך היא באלבום האלבום הכפול Uncle Meat ‏(1969), שבו הרצועה "King Kong" נערכה מהקלטות מאולפנים שונים והופעות חיות שונות.

במהלך שנת 1969 החליט פרנק זאפה לפרק את להקת "אימהות ההמצאה", בעיקר בגלל סיבות כלכליות: זאפה תמך בתשעת חברי הלהקה בעצמו מתמלוגי השירים בין אם הם ניגנו ובין אם לא. עם זאת, חלק מחברי הלהקה המשיכו לנגן עם זאפה בשנים שלאחר מכן. הקלטות עם הלהקה שנותרו מתקופה זו נאספו לשני אלבומים שיצאו בשנת 1970, Weasels Ripped My Flesh ו-Burnt Weeny Sandwich.

לאחר שפירק את הלהקה, זאפה הוציא את אחד אלבומי הסולו המוערכים שלו, Hot Rats‏(1969). האלבום מציג לראשונה נגינה מרובה של זאפה בגיטרה, ואחת מיצירותיו הידועות של זאפה "Peaches en Regalia". באלבום השתתפו נגני ג'אז, בלוז ו-R&B מפורסמים וגם קפטן ביפהארט בהופעת אורח (ששר ברצועה הלא-אינסטרומנטלית היחידה באלבום, "Willie the Pimp").

שנות ה-70[עריכת קוד מקור | עריכה]

זאפה בהופעה בפריז, 1970

בשנת 1970 הקים זאפה גרסה חדשה של להקת "האימהות" (משם והלאה הוא זנח את השימוש בתוספת "ההמצאה"). ההרכב החדש כלל את שני זמרי להקת "הצבים" הידועים בכינוי "פלו ואדי", ומספר נגנים נוספים. הלהקה החדשה הופיעה באלבום Chunga's Revenge‏ (1970). ב-1971 זאפה הפיק וביים את הסרט "200‏ מוטלים" (200 Motels), וחברי הלהקה הופיעו בסרט וניגנו בפסקול. בנוסף השתתפו בסרט זה גם התזמורת הפילהרמונית המלכותית, רינגו סטאר, תיאודור ביקל וקית' מון. הסרט עסק באופן רופף בחוויית החיים בדרכים כמוזיקאי רוק. לאחר יציאת יצאה הסרט הלהקה למסעי הופעות, שהביאו להוצאת שני אלבומי הופעות חיות: Fillmore East - June 1971 ו-Just Another Band From L.A.

בדצמבר 1971 קרו שני אסונות לפרנק זאפה. בעת הופעה בקזינו של העיר מונטרה בשווייץ, הציוד של הלהקה נהרס כאשר זיקוק שהוצת על ידי איש בקהל הצית אש ששרפה את הקזינו. המקרה הונצח בשירם של להקת דיפ פרפל "Smoke On The Water". לאחר שבוע של הפסקה, "האימהות" הופיעו בלונדון עם ציוד מושכר. במהלך ההדרן, איש מתוך הקהל דחף את זאפה מהבמה לתוך בור תזמורת בעל רצפת בטון. זאפה סבל משברים חמורים, פגיעת ראש ופציעות בגב, ברגל ובצוואר. הוא נאלץ להשתמש בכיסא גלגלים לתקופה ממושכת, והפסיק להופיע למשך יותר מחצי שנה. במהלך שנת 1972 הוציא זאפה שני אלבומי סולו ג'אזיים במקצת, Waka/Jawaka ו-The Grand Wazoo.

לאחר שחזר ללכת בכוחות עצמו, הרכיב זאפה גרסה חדשה ללהקת "האמהות", איתם הקליט בשנת 1973 שניים מאלבומיו המצליחים ביותר, Over-Nite Sensation ו-Apostrophe ('). האחרון הגיע למקום העשירי במצעד הבילבורד. בשנים 1974-5 המשיך זאפה להוציא אלבומים: Roxy & Elsewhere, One Size Fits All ו-Bongo Fury; האחרון הוא שיתוף פעולה עם ידידו הוותיק קפטן ביפהראט.

בשנת 1976 הסתיימה מערכת היחסים העסקית של זאפה עם מנהלו הוותיק הרב כהן. מכיוון שהיה מנוע מלהוציא את אלבומו החדש Zoot Allures בחברת התקליטים המשותפת שלו עם כהן, הוציא זאפה את האלבום ישירות דרך חברת וורנר מיוזיק גרופ. בשנת 1977 סיים זאפה לעבוד על פרויקט נוסף שלו, Läther, אלבום מרובע שהכיל את כל האספקטים של הסגנון המוזיקלי של זאפה - שירי רוק, יצירות תזמורתיות, קטעים אינסטרומנטלים מורכבים, ונגינת גיטרה מלאת דיסטורשן. וורנר סירבו להוציא את הפרויקט כאלבום מרובע; זאפה השיג חוזה עם חברה אחרת, אך וורנר מנעו את יציאת האלבום בטענה שיש להם זכויות על ההקלטות. בגלל התסבוכת המשפטית עם הרב כהן וורנר, נאלץ זאפה להימנע מהוצאת אלבומים בשנת 1977, והוא התרכז בעיקר בהופעות כמקור הכנסה.

בשנת 1978 הוציא זאפה את Zappa in New York, הכולל את הקטע האינסטרומנטלי "The Black Page", קטע הידוע במורכבותו הריתמית. בהמשך אותה שנה ובשנת 1979 יצאו שלושה אלבומים תחת של שמו של זאפה, אך בניגוד להסכמתו, על ידי חברת וורנר: Studio Tan, Sleep Dirt ו-Orchestral Favorites. בהמשך שנת 1979 התביעות של זאפה הגיעו להכרעה משפטית, וזאפה הקים חברת תקליטים משלו בשם "זאפה רקורדס". במסגרתה הוא הוציא בשנת 1979 שניים מאלבומיו המפורסמים ביותר. הראשון היה Sheik Yerbouti, אלבום כפול שכלל שירים מפורסמים כגון "Dancin' Fool", "Bobby Brown" ו-"Jewish Princess". האחרון עורר את זעמה של "הליגה נגד השמצה", שניסתה למנוע את שידורו ברדיו בטענה שהוא אנטישמי. בנוסף יצא האלבום המשולש Joe's Garage, אופרת רוק סאטירית העוסקת בדיכוי חופש הביטוי והמוזיקה, בהשראה חלקית מהמהפכה האיראנית אשר הפכה מוזיקה לבלתי חוקית באיראן.כמו כן עסק האלבום ב"מערכת היחסים המוזרה של אמריקאים עם סקס ועם כנות מינית". לקראת סוף שנת 1979 הוציא זאפה את הסרט Baby Snakes, אותו תייג כ"סרט על אנשים שעושים דברים שהם לא נורמלים". הוא כלל קטעים מהופעה חיה של זאפה וקטעי אנימציית חימר.

שנות ה-80[עריכת קוד מקור | עריכה]

זאפה בהופעה בבאפלו, ניו יורק 1980

אחרי שבילה את רוב שנת 1980 בסיבובי הופעות, הוציא זאפה בשנת 1981 את Tinsel Town Rebellion. באלבום משתתף לראשונה סטיב ואי, שהיה אז בן טיפוחיו של זאפה. באותה שנה הוציא זאפה אלבום כפול בשם You Are What You Is, אשר הוקלט ברובו באולפן הביתי שלו. האלבום כלל בעיקר שירי רוק סאטיריים המכוונים אל מתבגרים, ועסקו גם בתקשורת ובצביעות דתית ופוליטית (זאפה היה אתאיסט מוצהר). באותה שנה הוציא זאפה אלבום שיצא בשלושה חלקים נפרדים, בשם Shut Up 'N Play Yer Guitar, שכלל בעיקר קטעים עם נגינת סולו של זאפה על גיטרה חשמלית.

בשנת 1982 הוציא זאפה את אלבומו Ship Arriving Too Late to Save a Drowning Witch, אשר כלל את הסינגל המצליח ביותר שלו, "Valley Girl". השיר לועג לאופן הדיבור של נערות מעמק סן פרננדו באמצעות חיקוי דיבורן על ידי בתו של זאפה, מון יונט, שהשתתפה בשיר.

בשנת 1983 הוציא זאפה שני אלבומים שונים סגנונית, המייצגים את שני עולמות מוזיקליים שונים בהם עסק זאפה בשנות ה-80. הראשון היה The Man from Utopia, אלבום אקלקטי בעיקר בסגנון רוק. השני היה London Symphony Orchestra, Vol. 1, שהכיל יצירות תזמורתיות של זאפה בביצוע התזמורת הסימפונית של לונדון; החלק השני יצא מאוחר יותר, בשנת 1987.

בשנת 1984 המשיך להתעסק עם מוזיקה תזמורתית כאשר הוציא את אלבומו Boulez Conducts Zappa: The Perfect Stranger, אשר מכיל יצירות של זאפה בניצוחו של פייר בולז, ויצירות בביצוע סינקלוויר. סינקלוויר הוא סינתיסייזר דיגיטלי, סאמפלר ותחנת עבודה מוזיקלית אשר איפשר לזאפה לבצע יצירות מוזיקליות מורכבות קשות לביצוע אנושי, ושימש את זאפה ככלי הלחנתי במהלך שנות ה-80 ואילך. באותה שנה הוציא זאפה אלבום קלאסי בשם Francesco Zappa, שהכיל יצירות של המלחין פרנצ'סקו זאפה מהמאה ה-18 (אין קשר משפחתי ידוע), בביצוע סינקלוויר.

במהלך אותה שנה הוציא זאפה אלבום משולש ושאפתני בשם Thing-Fish. האלבום הוא בסגנון הצגה מברודוויי אשר עוסק בתרחיש "מה אם" דיסטופי המערב פמיניזם, הומוסקסואליות, ייצור והפצה של וירוס האיידס, ופרויקט אאוגניקה המנוהל על ידי הממשל האמריקאי. באותה שנה הוציא זאפה את Them or Us, אלבום כפול של קטעי אולפן ומוזיקה חיה ערוכים יחד.

בסביבות שנת 1986 עסק זאפה בפרויקט של הוצאה מחודשת של כל אלבומיו משנות ה-60 ואילך בפורמט הדיגיטלי החדש, CD. באותה שנה הוציא זאפה את אלבומו Jazz from Hell, אשר זיכה אותו בפרס הגראמי עבור "ביצוע הרוק האינסטרומנטלי הטוב ביותר". האלבום הוא ברובו יצירות אינסרומנטליות אשר מבוצעות על ידי סינקלוויר.

סיבוב ההופעות האחרון בפורמט של להקת רוק-ג'אז של זאפה, היה בשנת 1988. ההופעות כללו הרכב של 12 נגנים ורפרטואר של מעל 100 שירים, ונוסף מספר גרסאות כיסוי לקטעים מפורסמים, כגון הבולרו של ראוול ו-"Stairway to Heaven" של לד זפלין. ההופעות הונצחו באלבומים Broadway the Hard Way (בעיקר חומר חדש עם דגש פוליטי),The Best Band You Never Heard in Your Life (שירים ישנים וגרסאות כיסוי) ו-Make a Jazz Noise Here (בעיקר קטעים אינסטרומנטלים ואוונגרד).

שנות ה-90[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב הפרויקטים של זאפה נעצרו אחרי שהוא אובחן עם סרטן ערמונית סופני. הסרטן התפשט ללא ידיעתו במשך עשר שנים ונחשב בלתי ניתן להסרה. לאחר האבחון, הקדיש זאפה את רוב האנרגיה שלו לכתיבת יצירות תזמורתיות ויצירות לסינקלוויר. בשנת 1991 נבחר זאפה לאחד מתוך ארבעה מלחינים אשר יצירותיהם בוצעו בפסטיבל פרנקפורט ב-1992 (האחרים היו ג'ון קייג', קרלהיינץ שטוקהאוזן ואלכסנדר קנייפל). הרכב קאמרי גרמני בשם "אנסמבל מודרן" פנה לזאפה במטרה לבצע את יצירותיו בפסטיבל. בקונצרט הראשון שנערך ניצח זאפה על התזמורת במספר קטעים וקיבל תשואות למשך 20 דקות. זאפה לא יכול לנכוח בכל הקונצרטים האחרים שנערכו, מפאת מחלתו. אלו היו הופעותיו הפומביות האחרונות. קטעים מתוך הקונצרטים הללו הופיעו באלבומים The Yellow Shark שיצא ב-1993 (שהיה אלבומו האחרון שהוציא במהלך חייו), ו-Everything Is Healing Nicely שיצא לאחר מותו, בשנת 1999. לקראת מותו סיים זאפה יצירת סינקלוויר גדולה בשם Civilization, Phaze III שיצאה כאלבום לאחר מותו, בשנת 1994.

פרנק זאפה מת ב-4 בדצמבר 1993 בביתו, כשלצידו אשתו וילדיו. הוא נקבר למחרת בטקס פרטי בקבר לא מסומן בבית העלמין בווסטווד, לוס אנג'לס. ב-6 בדצמבר הודיעה משפחתו לציבור ש"המלחין פרנק זאפה עזב למסע ההופעות הסופי שלו קצת לפני 6 בערב ביום שבת".

סגנון מוזיקלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר עם אלבומו הראשון "!Freak Out" ניתן לראות את ניצני הסאטירה של זאפה, כאשר למעט כמה יצירות, האלבום בנוי כולו משירי אהבה בנאליים ברוח התקופה (אותם תיעב זאפה), כאשר כל שיר הוא בעצם פרודיה לסגנון זה. עם הזמן התאפיין זאפה בסאטירה חברתית כללית ומגוונת יותר, שהייתה תמיד חריגה ביחס לתקופה. זאפה השתמש בצלילים "משונים" יותר, שינויי קצב רבים ומפתיעים יותר ועשה שימוש בסגנונות מוזיקליים מגוונים יותר, כולל רית'ם אנד בלוז, מוזיקה אטונלית, מוזיקה מודרנית, רוק מתקדם, פופ, פיוז'ן, פאנק, מוזיקת בארים ועוד. לעתים קרובות עשה זאת תוך עירוב מספר סגנונות, מלודיות ומקצבים שונים באותו שיר (השיר Brown Shoes Don't Make It הוא דוגמה קיצונית ביותר לכך). Absolutely Free הוא האלבום הראשון מתוך רבים, בהם יצר זאפה קולאז' מוזיקלי ורעיוני בין השירים ואף בתוכם. הוא החל להכניס ביצירותיו ציטוטים מיצירות קלאסיות (של סטרווינסקי, הולסט, בולז, וארז) ומיצירות אחרות (כמו השיר "לואי לואי" בביצוע Kingsmen, שירים של ה-Bee Gees ועוד). בהמשך הלחין יצירות מובנות יותר, בהן חלק מהשירים מאורגנים בטרילוגיות ("Duke of prunes", "Call any vegetable") או במבנים מורכבים יותר, כמו אופרת רוק ואף הלחין אלבומי קונספט (כמו Joe's Garage). עם הזמן הרחיב זאפה גם את אופי התזמור של הלחנתו ובכך הפכה המוזיקה שלו לצבעונית עוד יותר, וכללה כלי נגינה רבים, כמו כלי קשת, כלי נשיפה מעץ (woodwinds), כלי נשיפה ממתכת (Brass), כלי הקשה כרומטיים וקלידים מסוגים שונים. לקראת סוף הקריירה המוזיקלית שלו כתב זאפה יצירות לתזמורת שלמה, הידועה שבהן נקראת The Yellow Shark.

זאפה נודע בהופעות והצהרות פרובוקטיביות שנבעו מהשקפת עולם ביקורתית, אותה לא נרתע לבטא בהזדמנויות רבות. את רוב חיצי הביקורת שלו הפנה כלפי התרבות האמריקנית בה חי, על רבדיה השונים ותת-התרבויות שבה (תרבות ההיפים, תרבות הרוק, תרבות הצריכה ועוד). כך ניתן לראות למשל באלבום "Absolutely Free", אשר כבר בכותרתו, המזכירה הכרזות על פרסים ומבצעי מכירות ניתן לראות ביקורת על תרבות הצריכה האמריקנית. זאפה גם היה אחד הדוברים הבולטים בעד חופש הביטוי באמנות וכנגד כל סוגי הצנזורה.

לאורך הקריירה המוזיקלית שלו, ניגן זאפה עם מספר הרכבים שחלקו את השם "Mothers of Invention" בואריאציות שונות. זאפה הלחין, עיבד, הפיק, ניצח וניגן בגיטרה חשמלית. מגזין הרולינג סטון דירג אותו במקום ה-45 ברשימת "100 הגיטריסטים הטובים ביותר בכל הזמנים".‏[1]פרנק זאפה השאיר אחריו אלבומים רבים (מעל 70 אלבומי אולפן) ומורשת - הן מוזיקלית והן תרבותית.

מוזיקאים שהושפעו מפרנק זאפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל לזכרו של זאפה בווילנה

כמעט כל האמנים שעימם עבד זאפה התפרסמו לאחר העבודה איתו ולא לפניה. יוצאי דופן יחידים הם הווארד קיילן ומארק וולמן, יוצאי להקת ה-Turtles שכינו את עצמם "פלו ואדי" והצטרפו לזאפה לתקופה קצרה שבין 1970 ל-1972, והכנר-קלידן אדי ג'ובסון, שליווה את זאפה בראשית שנות השמונים של המאה ה-20, אחרי שכבר הופיע עם הלהקות UK, ג'ת'רו טאל, רוקסי מיוזיק ואחרות.

בין האמנים שהקריירה שלהם זינקה לאחר עבודה עם זאפה ניתן למנות את קלידן הג'אז ג'ורג' דיוק, כנר הג'אז ז'אן לוק פונטי, המתופף לשעבר של ג'נסיס צ'סטר תומפסון, גיטריסט הרוק האינסטרומנטלי סטיב ואי, הזמר והיוצר דון ואן וליט ("קפטן ביפהארט"), והויבראפוניסטית רות אנדרווד. הלהקה החובבנית השאגס זכתה להכרה עולמית לאחר שזאפה הודיע כי אלבומם הוא התקליט השלישי האהוב עליו בכל הזמנים.

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1995 הוצב בוילנה בירת ליטא הפסל הראשון (יחיד בעולם באותה העת) של פרנק זאפה, אשר פוסל בידי קונסטנטינאס בוגדנאס, שהתמחה קודם לכן בפיסול פרוטומות של לנין.

בספטמבר 2010 נחנך בבולטימור, עיר הולדתו של זאפה, רחוב על שמו - Frank Zappa Way. פסל דיוקן של זאפה הוצב ברחוב.

רשת מועדוני המוזיקה הישראלית "זאפה" נקראת על שמו.

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Freak Out! (1966)
  • Absolutely Free (1967)
  • Lumpy Gravy (1967)
  • We're Only In It For The Money (1968)
  • Cruising with Ruben & the Jets (1968)
  • Uncle Meat (1969)
  • Mothermania (1969)
  • Hot Rats (1969)
  • Burnt Weeny Sandwich (1969)
  • Weasels Ripped My Flesh (1970)
  • Chunga's Revenge (1970)
  • Fillmore East – June 1971 (1971)
  • 200 Motels (1971)
  • Just Another Band From L.A. (1972)
  • Waka/Jawaka (1972)
  • The Grand Wazoo (1972)
  • Over-Nite Sensation (1973)
  • Apostrophe (') (1974)
  • Roxy & Elsewhere (1974)
  • One Size Fits All (1975)
  • Bongo Fury (1975)
  • Zoot Allures (1976)
  • Zappa In New York (1978)
  • Studio Tan (1978)
  • Sleep Dirt (1979)
  • Sheik Yerbouti (1979)
  • Orchestral Favorites (1979)
  • Joe's Garage (1979)
  • Tinseltown Rebellion (1981)
  • Shut Up 'N' Play Yer Guitar (1981)
  • You Are What You Is (1981)
  • Ship Arriving Too Late To Save A Drowning Witch (1982)
  • The Man From Utopia (1983)
  • Baby Snakes (1983)
  • London Symphony Orchestra vol 1 (1983)
  • Boulez Conducts Zappa: The Perfect Stranger (1984)
  • Them or Us (1984)
  • Thing-Fish (1984)
  • Francesco Zappa (1984)
  • FZ Meets The Mothers Of Prevention (1985)
  • Does Humor Belong In Music? (1986)
  • Jazz From Hell (1986)
  • London Symphony Orchestra vol 2 (1987)
  • Guitar (1988)
  • You Can't Do That On Stage Anymore vol 1 (1988)
  • You Can't Do That On Stage Anymore vol 2 (1988)
  • Broadway The Hard Way (1989)
  • You Can't Do That On Stage Anymore vol 3 (1989)
  • The Best Band You Never Heard In Your Life (1991)
  • Make A Jazz Noise Here (1991)
  • You Can't Do That On Stage Anymore vol 4 (1991)
  • You Can't Do That On Stage Anymore vol 5 (1992)
  • You Can't Do That On Stage Anymore vol 6 (1992)
  • Playground Psychotics (1992)
  • Ahead Of Their Time (1993)
  • The Yellow Shark (1993)

אלבומים שיצאו לאחר מותו

  • Civilization, Phaze III (1994)
  • Strictly Commercial (1995)
  • The Lost Episodes (1996)
  • Läther (1996)
  • Frank Zappa Plays the Music of Frank Zappa: A Memorial Tribute (1996)
  • Have I Offended Someone? (1997)
  • Mystery Disc (1998)
  • Everything Is Healing Nicely (1999)
  • FZ:OZ (2002)
  • Halloween (2003)
  • Joe's Corsage (2004)
  • Joe's Domage (2004)
  • QuAUDIOPHILIAc (2004)
  • Joe’s XMasage (2005)
  • Imaginary Diseases (2006)
  • The MOFO Project/Object (2006)
  • Trance-Fusion (2006)
  • Buffalo (2007)
  • The Dub Room Special! (2007)
  • Wazoo (2007)
  • One Shot Deal (2008)
  • Joe's Menage (2008)
  • Philly 76 (2009)
  • Greasy Love Songs (2010)
  • Congress Shall Make No Law (2010)
  • Hammersmith Odeon (2010)
  • Feeding the Monkies at Ma Maison (2011)
  • Carnegie Hall (2011)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "הספר האמיתי של פרנק זאפה" מאת פרנק זאפה ופיטר אוקיוגרוסו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]