פרסונה (סרט)

פרסונה
שם במקור:	Persona
בימוי:	אינגמר ברגמן
הפקה:	אינגמר ברגמן
תסריט:	אינגמר ברגמן
שחקנים ראשיים:	ביבי אנדרסון, ליב אולמן
מוזיקה:	לארס ג'ון ורל
חברת הפצה:	יונייטד ארטיסטס בארצות הברית
הקרנת בכורה:	18 באוקטובר 1966 בשבדיה, 6 במרץ 1967 בארצות הברית
משך הקרנה:	85 דקות
שפת הסרט:	שבדית
דף הסרט ב-IMDb

פרסונה (Persona) הוא סרט בבימוי של הבמאי השבדי אינגמר ברגמן, שהופץ בשנת 1966, בו מככבות ביבי אנדרסון וליב אולמן. ברגמן מחשיב את הסרט כאחד מסרטיו הטובים ביותר. בספרו Images, הוא כותב: "כיום אני חש שב'פרסונה', ומאוחר יותר בזעקות ולחישות, הלכתי רחוק ככל שיכולתי ללכת. וזה בשתי דוגמאות שעבדתי בחופש מוחלט, נגעתי בסודות עמוקים מני חקר, שרק הקולנוע יכול לעמוד על טיבם."

הסרט חוקר מפגש בין שתי נשים: אליזבט, שחקנית מצליחה שנהפכת לאילמת במהלך הופעתה כאלקטרה, ואלמה (פירוש השם בספרדית ובפורטוגזית הוא נשמה), האחות הממונה על הטיפול בה. הוא מבוסס בחופשיות על מחזהו של יוהאן אוגוסט סטרינדברג 'היותר חזקה'.

מבקרים ובמאים רבים מחשיבים את פרסונה כיצירת אמנות גדולה. המסאית סוזן זונטג היא אחת מהמבקרים הרבים שכתבו עליו רבות. חוקר הקולנוע פ. אדמס סיטני מציע פרשנות אחרת לחלוטין משלה. בעוד שהפרשנות שנכתבה על הסרט היא מרובה ומגוונת, מבקרים רבים תמימי דעים כי הוא בוחן את מערכת היחסים שבין רופא לחולה, ובמיוחד את תופעת ההעברה.

העלילה

פרסונה מתרחש בעיקר במעון קיץ לחוף הים בשבדיה, שם השחקנית האילמת אליזבט וולגר (אותה מגלמת ליב אולמן), נשלחה על ידי הפסיכיאטר שלה על מנת שתחלים מהתמוטטות העצבים אותה עברה. אחות, אלמה (בכיכובה של ביבי אנדרסון), מתלווה אליה ומטפלת בה. שתי הנשים מבלות יחדיו ימי קיץ ארוכים ומבלות בחוף. אליזבט אינה אומרת דבר, בעוד שאלמה מעבירה את הזמן בסיפור סיפורים. בעוד שלמראית עין אליזבט היא הפציינטית, הרי שהשתיקה מציעה את היפוך התפקידים ביניהן: בפסיכואנליזה, הרופא הוא השותק, בעוד שהפציינט מדבר. לכן ניתן לראות את אלמה כפציינטית ואת אליזבט כאנליסטית הדוממת. זהו אחד מהאלמנטים בהם משתמש ברגמן בבניית הסרט.

טכניקת ההתנכרות הברכטיאנית

מבקרים רבים סוברים שפרסונה הוא אחד הסרטים הראשונים שמשתמש בטכניקת הניכור הברכטיאנית (Verfremdungseffekt), המיועדת לכרות אוזן ו/או לקטוע את עולמו הבדוי של הסרט, ולהזכיר לצופה את טבעו המלאכותי ההכרחי של המדיום. מספר שימושים הראויים לציון של הטכניקה מופיעים בתחילת הסרט ובסיומו, כשאנו רואים סליל של סרט נטען; באמצע, כשאליזבט פוסעת על זכוכית ונדמה שהסרט עולה בלהבות; ומאוחר יותר כשהמצלמה מסתובבת על מנת להציג את הצוות מצלם את הסצנה עם אליזבט.

קטע הפתיחה

קטע הפתיחה המפתיע בפרסונה זכה לפרשנויות יצירתיות רבות. בפרסונה ישנם קטעים אחדים המורכבים מסדרה של מה שנראה כצילומים אקראיים, המופיעים בקצב מהיר. מקרנת סרט מתחילה להקרין, עכביש דמוי ערפד, ילד מתעורר, יד ילד על פנים מטושטשות של אם, כבשה מדממת, מסמר חודר לתוך כף יד (בגרסאות אחדות של קטע זה ישנה תמונה של פין זקוף) - ולמרות שברגמן עצמו מזמין את הצופים לפרש את הקטעים כמו בניתוח שיר, הקריאה המתקבלת ביותר על הדעת תהיה להבין את הדימויים הללו כ"זכרונות מסך" (זיגמונד פרויד) - דימויי הילדות הללו הם נכונים או לא, אולם לעתים תכופות כשמבינים את מבנה הפסיכואנליזה, הם מייצגים כמה סוגים של "טראומה" (חלום). ראוי לציין שהרבה מן התמונות נבחרו על ידי פרשנותו "הקלאסית" של ברגמן את הטקסט הפסיכואנליטי. סצנת הצליבה לדוגמה מובנת בדרך כלל בפסיכואנליזה כמייצגת את ה"טראומה" של הסצנה הראשית: חוויותיו של הילד בראותו את הוריו מקיימים יחסי מין.

פרשנויות אפשריות

הסרט פורש בדרכים שונות ומרובות והיה נושאם של ויכוחים ארוכים בין מעריצי סרטים, כמו גם מבקרים. מכיוון שסרטו של ברגמן הוא סוריאליסטי, לא הגיוני ומעורפל, הביקורת היא לעתים צבעונית ומלאה בהגיון לולייני והסברים של הסיפור.

קריאה ראשונה

אליזבט והאחות הן אחת ואותו האדם עצמו, הן "מתפצלות" כשהשחקנית אינה רוצה לשחק עוד ופורשת לעצמי שלה. המונח "לא רוצה לשחק" מתאר שני דברים: ראשית, היא אינה מעוניינת לשחק כמקצוע, ושנית, באופן מרוחק יותר, אולם בפרשנות מתאימה יותר, אין היא רוצה לשחק בפני העולם החיצוני (כלומר, חלק האחות של האישיות אומר: אולם את משחקת את החלק. החלק של אמה הרה ומאושרת"). האחות אינה יותר מאשר הופעתו החיצונית של אותו האדם - זאת הסיבה מדוע מר וולגר מזהה אותה (ולא את אליזבט) כמרת וולגר. אליזבט היא העצמי הפנימי של אותו הטיפוס: היא מייצגת אישיות חזקה ושקטה. הפרשנות המוצעת כששני חצאי הפרצופים של האחות ואליזבט מורכבים יחדיו לתמונה אחת נוצרות פנים שלמות (יש לציין שהאחות אמרה בראשית הסרט שהיא חשבה שאליזבט דומה לה מאוד).

קריאה שנייה

אלמה הינה האחות שאמורה לטפל באליזבט, אולם הדבר מתהפך בהדרגה. הדבר מתרחש על ידי כך שהיא מדברת לאליזבט, מפתחת אלמה תחושת קירבה אליה ומגיעה לחשוף סודות אינטימיים, אפילו שאליזבט אינה גומלת לה טובה. רושם ההעברה הזה מתנפץ כשאלמה קוראת את מכתבה של אליזבט לרופאה, בו היא כותבת שאלמה התאהבה באליזבט באופן ילדותי וכי זה מעניין ללמוד את אלמה. לפתע, מתברר לאלמה שהיא משמשת רק כאובייקט עבור אליזבט והיא מתקיפה אותה מילולית. הסרט מתפתח לבלבול מסובך של דמויותיהן של אלמה ואליזבט, ונוצר מצב מפתיע כשבעלה העיוור של אליזבט מבקר וטועה בזהותו את אלמה כאליזבט; אלמה מהססת בתחילה, אולם אז היא מאמצת את התפקיד, מתחילה על ידי כך שהיא אומרת לו את הדברים שאליזבט אינה יכולה או לא תגיד, ואז מתמוטטת (דקונסטרוקציה) במידה רבה כפי שהיינו יכולים לדמיין את אליזבט מתמוטטת.

קריאה שלישית

קריאה אחרת של 'פרסונה' משתמשת במסגרת פסיכואנליטית של התייחסות. קריאה אחת מסוג זה ניתן למצוא כאן פרשנותו של דניאל שואו

צנזורה

שתי סצינות נחתכות לעתים תכופות מהגרסאות השונות של הסרט; צילום קצר בפתיחה המראה פין זקוף, וחלק מונולוגי של אלמה, שבו היא אומרת למאהבה: "תן לה לגמור בעזרת היד שלו" ורומזת שהם היו ילדים או נערים. שינויים אלה הוסרו מהגרסאות שהופצו בארצות הברית, אולם נשמרו ברוב גרסאות הווידאו.

ברגע שהארכיבאי של MGM, ג'ון קירק, שיחזר את פרסונה כחלק מפרויקט שיחזור גדול יותר, הוא עבד עם המקור, גרסה לא מצונזרת עם הקטע הקצר של הפין הזקוף. הוא גם יצר כתוביות חדשות על ידי שימוש בשירותיהם של מתרגמים, על מנת לספק תרגומים חדשים ומדויקים יותר עבור הדיאלוג; ניתן להבחין בכך באופן מיוחד בזכרונה הגרפי של אלמה מהאורגיה, שכמה מהמתרגמים רצו לעדן את פרטי התרגום.

הגרסה המקורית והלא מצונזרת לא הייתה זמינה בארצות הברית עד 2004, כשמחלקת הוידאו הביתי של MGM הוציאה מחדש את 'פרסונה' ב-DVD, בהשתמשה בעבודותיו של קירק.

סרטים אחרים

סרטיו של דייוויד לינץ' 'מלהולנד דרייב' (2001) ו'אינלנד אמפייר' (2006) חולקים דמיון עם 'פרסונה' של ברגמן^{[דרוש מקור]}.

השפעתו של ברגמן ניכרת בעיקר בעבודתו של וודי אלן 'אשה אחרת (1988) הוא וריאציה של 'פרסונה' ו-'אהבה ומוות' (1975) מתייחס ל'פרסונה' בדקותיו האחרונות, שתי הדמויות ניצבות בשורה, אחת מביטה למצלמה והאחרת בזווית של תשעים מעלות., עם פיותיהם באותו מיקום, כמו ב'פרסונה'.

סרטו האקספרסיוניסטי של רוברט אלטמן '3 נשים' (1988) הושפע אף הוא מ'פרסונה', כששלי דובאל וסיסי ספייסק מתחילות להחליף ביניהן תפקידים.

תלבושתה של ליב אולמן בסרט (סרט מצח שחור, צוארון הדוק שחור, מכנסים שחורים), מהדהד בתלבושת של פפר ברינקל כ'מישל' בסרט העצמאי מ-2007 Let Them Chirp Awhile, של הבמאי ג'ונתן בלישטין. בלישטין קיבל השראה מהדמיון שמצא בין שתי הדמויות הנפרדות.

קישורים חיצוניים

• "פרסונה", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• פרסונה באתר Rotten Tomatoes
• סקירתו של רוג'ר אברט
• ביקורת על פרסונה
• מסה של פ. אדמס סיטני על הסרט