פרס דקל הזהב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פרס דקל הזהב
Palme dor.gif
שם במקור Palme d'Or
נוסד 1939
מדינה Flag of France.svg  צרפת
תיאור הפרס הראשי בפסטיבל קאן
מיקום הטקס קאן
אתר האינטרנט http://www.festival-cannes.com

פרס דקל הזהבצרפתית: Palme d'Or) הוא הפרס היוקרתי ביותר בו יכול לזכות סרט קולנוע המתחרה בפסטיבל קאן (Cannes). הפרס חולק לראשונה בשנת 1955.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראשיתו של פסטיבל הסרטים הבינלאומי בקאן בשנת 1939 ועד לשנת 1954 היה חבר השופטים של הפסטיבל מעניק לסרט הטוב ביותר את "הפרס הגדול של פסטיבל הסרטים הבינלאומי" (Grand Prix du Festival International du Film). פסלון הפרס התחלף מדי שנה. בסוף 1954 חבר הנאמנים של הפסטיבל הזמין כמה צורפים להגיש הצעות לדגמים של פרס בצורת דקל, כמחווה לסמל העיר קאן. בדגם הנבחר המקורי שיצר הצורף לוסיאן לאזון (Lucienne Lazon) ענף משופע של דקל בצורת לב ניצב על גבי כן מעוצב מטרקוטה של האמן סבסטיאן. דקל הזהב הראשון הוענק לדלברט מאן בשנת 1955 על סרטו מארטי ושימש כפרס החשוב ביותר בפסטיבל עד לשנת 1964.

בין 1964 ל-1974 הופסקה הענקת פרס דקל הזהב בשל בעיות הקשורות לזכויות יוצרים בעיצוב הפרס. בשנים אלה שבו להעניק לסרטים הזוכים את "הפרס הגדול". בשנת 1975 הושק מחדש פרס דקל הזהב והוא מוענק ברציפות מאז ועד היום. הפרס מוענק, למעשה, לבמאי הסרט הטוב ביותר מבין המתחרים. הפרס הוענק בתיבה עשויה עור כבש צבוע אדום וזמש לבן. מאז ההשקה המחודשת שונה עיצובו של הפרס כמה פעמים. בראשית שנות השמונים הכן הנושא את ענף הדקל הוחלף במעמד פירמידלי. בשנת 1992 עיצב תיירי דה בורקווני (Thierry de Bourqueney) את הענף והכן מקריסטל. בשנת 1997 עוצב הפרס מחדש על ידי קרולין שופל (Caroline Scheufele). נכון להיום (2008) הענף עשוי זהב 24 קרט, והוא מונח על גב תבנית שעווה ומחובר ליציקת קריסטל. הפרס מוגש בתיבה מעור כבש כחול.

במאים שזכו בפרס (בשמותיו השונים) יותר מפעם אחת הם פרנסיס פורד קופולה, אמיר קוסטוריצה, בילה אוגוסט, שוהיי איממורה, אלף סיוברג והאחים דארדן.

סרטים ישראליים שהשתתפו בתחרות הרשמית על הפרס כוללים את "בעל החלומות" (בבימוים של אלינה ויורם גרוס, 1962), "שלושה ימים וילד" (אורי זוהר, 1967), "מצור" (ג'ילברטו טופאנו, 1969), "התמהוני" (דן וולמן, 1970), "אני אוהב אותך רוזה" (משה מזרחי, 1972), "אבו אל בנאת" (משה מזרחי, 1974), "קדוש" (עמוס גיתאי, 1999), "כיפור" (עמוס גיתאי, 2000), "קדמה" (עמוס גיתאי, 2002), "אזור חופשי" (עמוס גיתאי, 2005), "תהלים" (רפאל נדג'ארי, 2007), ו"ואלס עם באשיר" (ארי פולמן, 2008). אף אחד מהם לא זכה בפרס.

רשימת זוכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1946 הוענק הפרס ל-11 סרטים, ומאז בכל פסטיבל הוא הוענק לכל היותר לשני סרטים. הסרטים ששמם בלועזית הם כאלה ששמם מעולם לא תורגם לעברית. השם שבסוגריים הוא שמו של במאי הסרט.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]