פרס לנין לשלום
 | |
| פרס לנין לשלום שהוענק ללינוס פאולינג | |
| מדינה |
ברית המועצות  |
|---|---|
| הגוף המעניק |
ברית המועצות |
| תקופת הפרס |
21 בדצמבר 1949 – 1990 (כ־40 שנה) |
| נקרא על שם |
ולדימיר איליץ' לנין |
  | |
הפרס הבינלאומי על שם לנין לחיזוק השלום בין העמים (ברוסית: «Международная Ленинская премия «За укрепление мира между народами) היה פרס על שם ולדמיר לנין בברית המועצות. הפרס הוענק על ידי חברי ועדה בינלאומית שמונתה על ידי ברית המועצות, לאישים בולטים, שנמצאו ראויים לקבלו כמקדמי שלום ואחווה בין מדינות ועמים. שלא כמו פרס נובל לשלום, הפרס ניתן בכל שנה למספר אנשים. הפרס הוענק בעיקר לקומוניסטים ותומכים בולטים של ברית המועצות שלא היו אזרחים סובייטים.
הפרס היה פרס חלופי לפרס נובל לשלום.[דרוש מקור]
כינון הפרס[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרס כונן על פי החלטת הסובייט העליון של ברית המועצות מיום 21 בדצמבר 1949, ונקרא תחילה על שמו של סטלין וזאת במסגרת טיפוח פולחן האישיות שלו. בשנת 1956, שונה שמו של הפרס מפרס סטלין לשלום לפרס לנין לשלום, בעקבות תהליך הדה-סטליניזציה בו החל ניקיטה חרושצ'וב. הזוכים בפרס כשעוד נקרא פרס סטלין התבקשו להחזיר את המדליות והתעודות, שהוחלפו במדליות ותעודות עם שמו החדש של הפרס. הענקת פרס לנין לשלום נמשכה עד שנת 1990, עת חדלה ברית המועצות מלהתקיים באופן רשמי.
מקבלי הפרס[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין מקבלי הפרס היו פרדריק ז'וליו-קירי (1951), פייטרו נני (1951) ג'ון דזמונד ברנל (1953) לואי אראגון (1957), ארנולד צווייג (1958), ניקיטה חרושצ'וב (1959), ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז (1959), פידל קסטרו (1961), אחמד סקו טורה, נשיא גינאה (1961), מיכאיל סדוביאנו (1961), אוסקר נימאייר (1963), אחמד בן-בלה, ארונה אסף עלי (1964), לינוס פאולינג (1968–1969), חכמת אבו זיד (1970-71), כמאל ג'ונבלאט (1972), ז'אן מרטין סיסה (1975), אורהו קקונן (1979), מחמוד דרוויש (1983) ודורותי קרופוט הודג'קין (1985-6).
