פרעות "הפ-הפ"

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פרעות "הפ-הפ" בפרנקפורט.

פרעות "הֶפּ-הֶפּ" הן כינוי לפרעות שנערכו ביהודי גרמניה בשנת 1819. הפורעים הוסתו והובלו בידי קבוצה מן העילית האינטלקטואלית (פרופסורים באוניברסיטה וסטודנטים). בפרעות נפגעו מוסדות דת ותרבות יהודיים וגם בתי עסק פרטיים של יהודים, אך אין מידע על נפגעים בנפש. היהודים כמעט שלא הגנו על עצמם, בחלק ממדינות גרמניה נשלחו כוחות צבא לדכא את הפרעות.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם נובע מקריאות הפורעים "הפ-הפ" ויש שהוסיפו "יוּדֶה פֶרֶק" (Jude verreck בגרמנית בתרגום חופשי "מוות ליהודים"). "הפ" הם ראשי התיבות של ההיגד בלטינית Hierosolyma est perdita – "ירושלים אבודה", קריאה שקראו החיילים הרומיים (או גם הצלבנים) בעת כיבוש ירושלים. המקור ההיסטורי של הקריאה, והשימוש בביטוי לטיני, מחזקים את הטיעון שמנהיגי המהומות היו משכבות משכילות.

הרקע לפרעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאבק שהחל בגרמניה עם מתן זכויות האזרח ליהודים בידי נפוליאון, היה בין הגורמים לפרוץ הפרעות. בפרנקפורט ובמקומות אחרים תבעו היהודים בבתי דין זכויות שהובטחו להם. לכך התלוותה רוח לאומנית-נוצרית ששררה בקרב חלק מהעילית המשכילה של גרמניה, ובראשה הפרופסורים פרידריך ריס (ruhs) מברלין ויעקב פרידריך פריז מהיידלברג. האחרון דיבר על "הסכנה שמציבים היהודים לקיומם ואופיים של הגרמנים".

גורם נוסף לפרעות היה המשבר הכלכלי הקשה של שנת 1816. מרבית יהודי גרמניה היו במעמד כלכלי נמוך ורבים מהם היו פושטי יד, אולם הם הפכו לשעיר לעזאזל של ההמון הזועם על שליטיו.

הפרעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהומות החלו ב-2 באוגוסט 1819 בעיר וירצבורג שבחבל פרנקוניה אשר במדינת בוואריה. המון שכלל פועלים, בעלי עסקים קטנים וסטודנטים פרץ לחנויות של יהודים. הרס, בזז והיכה יהודים. לדברי ההיסטוריון צבי גרץ יהודים אף נרצחו. הצבא התערב ודיכא את הפרעות. יחד עם זאת נאלצו כ-400 מיהודי העיר להימלט מהעיר ולגור מספר ימים בכפרי הסביבה או באוהלים

המהומות התפשטו לערים ומדינות נוספות בגרמניה. באמברג וערים נוספות בחבל פרנקוניה ובמדינת בוואריה היו הבאות בתור. לאחריהן הגיעו המהומות ללמברג (לבוב), ביירוית, דרמשטדט, קרלסרוהה, מנהיים ופרנקפורט. פרנקפורט הייתה מקום מושבו של הברון רוטשילד אשר בבנק שלו נשמרו כספי מועצת הקונפדרציה הגרמנית. האירועים בפרנקפורט הביאו יהודים רבים ובהם משפחת רוטשילד לעזוב את העיר. השלטונות מיהרו להביא גדודי צבא לדכא את המהומות. בהיידלברג נזעקו דווקא הסטודנטים ובראשם שני פרופסורים להגן על היהודים.

מהמבורג נמלטו יהודים אל מעבר לגבול לדנמרק. אלא שגם לקופנהגן בירתה הגיעו הפרעות. גם בחבלים מסוימים של פולין פרצו פרעות באותה עת.

התגובות היהודיות היו פושרות. העילית היהודית שהייתה מומרת בחלקה התעלמה מהמהומות ולא הזדהתה עם סבלם של היהודים בני המעמד הנמוך. גם העילית האינטלקטואלית של גרמניה לא יצאה בצורה נמרצת נגד תופעת האנטישמיות והפרעות.

שניים מבכירי אנשי הרוח של גרמניה באותה העת, הסופרים ממוצא יהודי לודוויג ברנה והיינריך היינה, היו בין היחידים שהתייחסו לפרעות בפרסומיהם. הפרעות גם דחפו את יום טוב ליפמן צונץ וחבריו להקמת "האגודה לתרבות ולמדע של היהודים" (Verein für Cultur und Wissenschaft der Juden).