פרשת דיר יאסין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פרשת דיר יאסין (הידועה גם בשם טבח דיר יאסין או קרב דיר יאסין, בהתאם לדעות שונות על האירוע) הוא השם שניתן לכיבוש הכפר הערבי דיר יאסין, ממערב לירושלים, במהלך המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות. הכפר נכבש ב-9 באפריל 1948 על ידי לוחמי האצ"ל והלח"י בקרב קשה. במהלך ההשתלטות על הכפר נהרגו, לפי הערכות שונות, בין 81 ל-110 מתושביו. גורמים ביישוב העברי ובקרב הערבים טענו שבוצע במקום טבח, והתעמולה הערבית השתמשה בכך כנשק נגד ישראל. אירועי הפרשה עוררו מחלוקת בקרב היישוב העברי, מחלוקת שהדיה קיימים עד ימינו.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות

ב-29 בנובמבר 1947 התקבלה תוכנית החלוקה שקבעה את סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל והקמת שתי מדינות עצמאיות בשטחה – מדינה יהודית ומדינה ערבית. עוד נקבע כי ירושלים, מקום מגוריהם של 16% מכלל יהודי הארץ, לא תהיה שייכת לאף מדינה ותוכרז כשטח תחת פיקוח בינלאומי. הערבים דחו את ההצעה דבר שהביא לתסיסה ברחבי הארץ ולפרוץ מלחמת העצמאות. כוחות ערבים בלתי סדירים החלו לתקוף את היישוב היהודי. אליהם הצטרף צבא ההצלה הערבי שהורכב ממתנדבים ממדינות ערביות שהגיעו להילחם לצד ערבי הארץ. כוחות ערביים התמקמו בנקודות אסטרטגיות לאורך כביש ירושלים-תל אביב והחלו לירות לעבר שיירות שנסעו לירושלים. בהיות הכביש עורק אספקה יחיד לעיר, הפכה ירושלים להיות נתונה במצור. בתגובה פתח ארגון ההגנה במבצע נחשון במטרה לפרוץ את הדרך לירושלים ולשבור את המצור. כדי לאבטח את הציר הוחלט להשתלט על הכפרים הערביים הסמוכים לכביש ירושלים-תל אביב ולגרש את תושביהם. בין הכפרים שהיו יעדי המבצע היה דיר יאסין.

דיר יאסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה של אזור ירושלים משנת 1943 שמראה את מיקום הכפר

דיר יאסין היה כפר ערבי ששכן כשלושה קילומטרים מהקסטל וכקילומטר משכונת גבעת שאול, באזור כפר שאול בסמוך לשכונת הר נוף של היום. הכפר ניצב בגובה של 800 מטר מעל פני הים על גבעה שחלשה על כביש ירושלים-תל אביב. לפי סקר הכפרים הבריטי משנת 1945 מנה הכפר 610 תושבים, ולפי מקורות ערביים עד אפריל 1948 היו במקום 708 תושבים.

ב-20 בינואר 1948, התקיימה פגישה בין נכבדי דיר יאסין לנכבדי שכונת גבעת שאול הסמוכה, ונחתם הסכם ליחסי שכנות טובה. תושבי דיר יאסין הסכימו להודיע לתושבי השכונה במקרה של כניסת כוחות מזוינים לתחומם, על ידי סימנים מוסכמים. בתמורה הסכימו תושבי גבעת שאול לספק מעבר בטוח לתושבי הכפר בדרך לירושלים ואף לאבטח אותם (הדרך עברה בתוך השכונה). במרץ 1948 הניאו אנשי הכפר את חוסייני מתקיפת גבעת שאול, ומאוחר יותר סירבו להלין בכפרם את צבא ההצלה וכוחות לא סדירים אחרים‏[1].

יהודה לפידות, לוחם אצ"ל ומי שהיה סגן מפקד המבצע לכיבוש הכפר, מערער על הסברה כי היחסים בין תושבי דיר יאסין לשכניו היהודים היו שלווים גם בהמשך. לטענת לפידות היו מספר התנגשויות בין תושבי דיר יאסין לתושבי גבעת שאול וכי ב-2 באפריל אף נורו יריות מהכפר לכיוון השכונות היהודיות בית הכרם ויפה נוף. נוסף לכך טוען לפידות כי שוחות נחפרו מסביב לכפר, כוחות ערבים בלתי סדירים הוצבו בו וכ-100 אנשים חמושים הגנו עליו. עוד הוא מציין כי תגבורת של לוחמים ערבים שכללו אנשי כנופיות ומתנדבים עיראקיים זרמה אל שדה הקרב בקסטל דרך הכפר, וכי המוכתר של הכפר נפגש בחשאי עם איש הקשר של הש"י להודיעו שאין לו שליטה על הכנופיות שנכנסו לכפר וכי ההבטחה שדיר-יאסין יהיה כפר שקט אינה עוד בתוקף.

לפי מחקר שנערך באוניברסיטת ביר-זית, אנשי דיר-יאסין השתתפו בפעולות אלימות נגד מטרות יהודיות וכן בקרב על הקסטל. בכניסות לכפר נחפרו תעלות מגן ולמעלה מ-100 גברים אומנו וצוידו ברובים ובמקלעים‏[2].

ההיסטוריון בני מוריס התייחס לדברים ולטענתו ייתכן ומספר כוחות ערבים בלתי סדירים הוצבו בכפר אך לדבריו ההוכחות לכך אינן חד משמעיות‏[3]. ההיסטוריון יואב גלבר טוען כי צריך להטיל ספק כי ההסכם בין תושבי דיר יאסין לתושבי גבעת שאול המשיך להיות בתוקף גם בחודש אפריל, לאור השתנות הנסיבות מינואר, לנוכח עוצמת העוינות שהתפתחה באותה תקופה בין ערבים ליהודים במקומות אחרים. לדבריו, ב-2 באפריל היה קרב יריות ממושך בין אנשי הכפר לשכונות יהודיות, ובמהלך הימים שלאחר מכן, נורו יריות מכיוון הכפר לעבר היישוב מוצא ולעבר כביש ירושלים-תל אביב. באותו הזמן גם התרחש הקרב על הקסטל, וחלק מתושבי דיר יאסין לקחו בו חלק ונלחמו לצד הכוחות הערביים. עם זאת, גלבר דוחה את הטענה כאילו היו בכפר לוחמים זרים‏[4].

ההכנות לקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

היוזמה והאישור לתקוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד שאלתיאל, מפקד העיר ירושלים מטעם "ההגנה"
מכתבו של דוד שאלתיאל ליהושע זטלר (מפקד כוח הלח"י שהשתתף בהתקפה)

"אל: שפירא [כינויו של זטלר] מאת: ממ"ז

נודע לי שאתם מתכוננים לבצע פעולה על דיר-יאסין. ברצוני להעיר את תשומת לבכם לעובדה, שתפיסת דיר-יאסין והחזקתו הנם שלב אחד בתוכנית כללית שלנו. אין לי כל התנגדות שאתם תבצעו את הפעולה בתנאי שיש בכוחכם להחזיק בו. אם אין לאל ידכם לעשות זאת, הריני מזהיר אתכם מפני פיצוץ הכפר, אשר יביא בעקבותיו לעזיבתו על ידי התושבים ותפיסת החורבות והבתים העזובים על ידי כוחות זרים. מצב כזה יכביד במקום להקל על המערכה הכללית וכיבוש שני של המקום יהיה כרוך בקרבנות גדולים של אנשינו. נימוק נוסף שברצוני להביא בפניכם הוא, שאם יימשכו למקום כוחות זרים, יהיה בזה משום הפרעה לתוכנית להקים אוירודרום [שדה תעופה] במקום".

לוחמי האצ"ל והלח"י פנו לדוד שאלתיאל, מפקד העיר ירושלים מטעם "ההגנה", וביקשו אישור לתקוף את דיר יאסין. לטענת לפידות, הכפר חלש על שכונות יהודיות ועל כביש ירושלים-תל אביב ושימש כמקום מעבר לאנשי הכנופיות. שאלתיאל אישר את ההתקפה על דיר יאסין בתנאי שלוחמי האצ"ל והלח"י לא יעזבו את הכפר ריק לאחר כיבושו, אלא יישארו בו כדי למנוע מכוחות ערבים להתבצר בו. במכתבו ליהושע זטלר איש הלח"י כתב: "ברצוני להעיר את תשומת לבכם לעובדה, שתפיסת דיר-יאסין והחזקתו הנם שלב אחד בתוכנית כללית שלנו". בראיון עמו ב-1960 התייחס שאלתיאל למכתב וטען כי התנגד להתקפה, "כשנודעה לי תוכניתם על כיבוש דיר יאסין, התחננתי לפניהם לבל יעשו זאת, משום שכפר זה אינו מסוכן באותה שעה". לדבריו, בסופו של דבר לא נותרה לו ברירה מול התעקשותם של אנשי האצ"ל והלח"י ולכן אישר בדיעבד את הפעולה אף על פי שהעדיף לשלוח את לוחמי האצ"ל והלח"י לסייע ללוחמי ה"הגנה" בקרב על הקסטל‏[5]. ההיסטוריון הצבאי מאיר פעיל, שהיה באותה עת קצין מודיעין בפלמ"ח, טוען כי הוא התנגד להפרת הסכם השלום עם הכפר אולם לדבריו שאלתיאל אמר לו כי אין לו את היכולות לעצור את כוחות האצ"ל והלח"י מלפעול. ההיסטוריון יואב גלבר טוען כי נוסח המכתב סותר את עדויותיו המאוחרות של שאלתיאל בהן טען כי הפעולה נכפתה עליו בניגוד לרצונו מבלי שיוכל למונעה‏[4].

התכנון והתדרוך לפני הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטענת ההיסטוריון בני מוריס, בפגישות שנערכו לצורך תכנון הקרב הוחלט כי יש לגרש את תושבי הכפר לאחר שזה יכבש. יהודה לפידות טוען בעדותו כי אנשי הלח"י הציעו להרוג את כל תושבי הכפר שלא יברחו על מנת לעורר אימה ולפגוע במורל של ערבי הארץ, אולם הפיקוד של האצ"ל דחה את ההצעה‏[6].

הלוחמים נפגשו לתדרוך ב-8 באפריל, מספר שעות לפני תחילת ההתקפה. לוחמי הלח"י, כ-40 במספר, התכנסו בגבעת שאול בעוד לוחמי האצ"ל, כ-72 במספר, התכנסו בבסיס "עץ חיים" בכניסה לירושלים. לדברי לפידות האווירה בבסיס בקרב אנשי האצ"ל הייתה חגיגית ומצב-הרוח מרומם. הייתה זו הפעם הראשונה שמספר כה גדול של לוחמי מחתרת נפגש בגלוי, מבלי לחשוש מכוחות הביטחון הבריטים. שיתוף הפעולה בין שני הארגונים, האצ"ל והלח"י, הגביר את תחושת הסולידריות, ובהתאם לכך הלוחמים בחרו בסיסמה "אחדות לוחמת" שתסמל את תחילת המתקפה. מרדכי רענן, מפקד האצ"ל בירושלים, הדגיש ללוחמים כי חל איסור לפגוע בנשים, ילדים, זקנים ושבויים. רענן אמר גם כי תושבי הכפר יוזהרו בעזרת רמקולים על המתקפה הקרבה על מנת לתת להם הזדמנות לנוס על נפשם, וכי הדרך לעין כרם, שיועדה להיות נתיב מילוט לתושבי הכפר, תישאר פתוחה לשם כך.‏[7]

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה 04:00 בבוקר 9 באפריל 1948 הותקף הכפר. למפקד הפעולה התמנה בן ציון כהן ("גיורא").

אנשי האצ"ל תקפו משכונת בית הכרם מכיוון דרום מזרח ואנשי הלח"י מבית-החרושת לעורות בגבעת שאול מכיוון צפון מזרח‏[8], בפיקודו של פתחיה זליבנסקי. כיתה של האצ"ל בפיקודו של טרייביש הוצבה על רכס השראפה (הר הרצל) שחלש על הכפר ועל הדרך לעין כרם, שיועדה להיות נתיב מילוט לתושבי הכפר, ומאוחר יותר הציב שם גדוד "מוריה" של "ההגנה" חוליית מקלע לחסום תגבורת ערבית מעין כרם.

בקרבת מקום, בגבעת שאול, הוקם חפ"ק (חבורת פיקוד קדמית) של "ההגנה" שבו נמצא מפקד ירושלים דוד שאלתיאל ביחד עם מפקד גדוד "מוריה", זלמן מרט. במקום נמצא משוריין לחילוץ נפגעים. על פי עדותו של סגן מפקד הכוח, יהודה לפידות, לפני תחילת הקרב התכוונו כוחות אצ"ל ולח"י לוותר על אפקט ההפתעה ולהודיע לתושבי הכפר על תחילת התקיפה, כדי שלנשים ולילדים יהיה מספיק זמן לברוח מהכפר. למעשה הקרב התחיל סמוך לשעה 4:45 לפנות בוקר, לפני השעה המתכוננת, לאחר שכוחות אצ"ל התגלו על ידי שומרי הכפר‏[9]. המשוריין (בו ישבו עשרה לוחמים, חציים מלח"י וחציים מאצ"ל) נושא הרמקול, יצא מגבעת שאול סמוך ל-5 בבוקר, לאחר שהקרב כבר החל. המשוריין הופעל אך נתקל בכניסה לכפר בתעלה שנחפרה לרוחב הדרך, וההודעה שנמסרה בו הושמעה, אך לא ברור אם היה מי ששמע אותה‏[10].

במהלך הקרב, לאחר שלוחמי אצ"ל ולח"י לא הצליחו לכבוש את בית מוכתר הכפר, חבר אליהם כוח של ארבעה אנשי פלמ"ח עם מרגמת 2 אינץ', שירתה על הבית בניסיון להכניעו, אך גם ניסיון זה לא הועיל והלוחמים הערבים המשיכו להילחם גם לאחר שרוב הכפר נכבש ותושביו ברחו או נכנעו‏[4]. בצהרי יום שישי תוגברו התוקפים ב-12 אנשי פלמ"ח מלווי שיירות, שהיו חמושים בשתי מרגמות 52 מ"מ ובשלושה מקלעים. הם פעלו בכפר וכבשו בתים, עד ששאלתיאל פקד עליהם לעזוב את הכפר. על אף שמטרת המבצע הייתה לכבוש את הכפר ולפנות את האוכלוסייה ממנו, התפתחו הדברים לכדי קרב, שבמהלכו נהרגו רבים מתושבי הכפר, ובהם נשים וילדים. ללוחמי האצ"ל והלח"י, שלא היו מאומנים או מנוסים בלחימה ביום ובתקיפה של כפר ערבי, נגרמו 5 הרוגים ו-14 פצועים‏[4].

תוך הקרב ברחו מאות מבין תושבי הכפר לשכונת עין כרם. אלה שנותרו בכפר, נכנעו ונלקחו בשבי. השבויים, רובם נשים וילדים, הוסעו במשאיות למזרח ירושלים, שם נמסרו לידי הערבים. האצ"ל חשש כי חיל האוויר הבריטי יתקוף את הכפר והודיע להגנה כי לא יוכל להחזיק בו. ראש משלחת הצלב האדום, ז'אק דה-רנייה, הגיע לכפר ב-11 באפריל בבוקר עם אמבולנס ומשאית, לפי בקשת הערבים. לאחר סיור בכפר הוא תבע להעמיס על המשאית גופות של הרוגים ויצא מהכפר תוך שחילץ שתי ניצולות: ילדה וזקנה[דרוש מקור]. לאחר שהערבים סירבו לקבל את הגופות החזירן לאחר 24 שעות לדיר יאסין, וביקש מהנוכחים לקוברן בקבר אחים כדי שלא תפרוץ מגפה, אך במקום לקוברן הם ניסו להיפטר מהן בהצתתן באש[דרוש מקור]. שלושה ימים לאחר הקרב החליפה את כוחות האצ"ל, שחששו מתגובה בריטית, יחידת גדנ"ע של ההגנה בפיקודו של יהושע אריאלי והם קברו את הגופות שנשארו בכפר‏[11].

הנציב העליון, אלן גורדון קנינגהם, התייעץ עם מפקד הצבא הבריטי, גורדון הולמס אלכסנדר מקמילן לגבי תגובתם. מקמילן, כדרכו בסוף המנדט הבריטי, סירב לסכן את כוחותיו שלא למען אינטרסים בריטיים טהורים. קנינגהם פנה למפקד חיל האוויר המלכותי שלו בבקשה להפציץ את הכפר מהאוויר, אלא שהלה הודיע כי יום קודם לכן נשלחו כל המפציצים הקלים למצרים, והתחמושת שלהם נשלחה לבסיס חבניה שבעיראק, ונדרשת יממה לכל הפחות על מנת לרכזם שוב. כיוון שבינתיים כבר עזבו כוחות אצ"ל ולח"י את הכפר לא היה טעם בניסיון להחזירם‏[12].

עדויות לגבי הרג נשים וילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עזרא יכין (אלנקם), מלוחמי הלח"י שהשתתפו בקרב, סיפר שחלק מתושבי הכפר שלחמו היו נשים, ואף גברים שהתחפשו לנשים, מה שהגביר את הקושי שבהפרדה בין האוכלוסייה הלוחמת לאלו שאינם לוחמים. בעדותו תומכים גם עדויות לוחמים נוספים וכן עדויות ערבים המסבירים הרג נשים בכך שנמצאו לוחמים שניסו לברוח בבגדי נשים‏[4]. מקורות מן ההגנה, כמו קצין הש"י יצחק לוי (לויצה), חולקים על קביעה זו‏‏[13]. לדברי יואב גלבר בתנאים בהם התנהלה מלחמת האזרחים בראשית מלחמת העצמאות ההבחנה בין לוחמים לאזרחים הייתה קשה וכל גבר צעיר נחשב ללוחם פוטנציאלי. בנוסף לכך, בניגוד לכיבוש רוב הכפרים במלחמה, הלחימה בדיר יאסין התנהלה בנוכחות אוכלוסייה שלא עזבה קודם הלחימה וגם לא במהלכה‏[4].

תושבי הכפר שניצלו מספרים כי אנשי המחתרות הרגו ילדים ונשים ביריות, בכוונה תחילה, ולא תוך כדי קרב‏[14]. בגרסה זו תומכות גם עדויות של בריטים, אנשי הצלב האדום ואנשי ההגנה שביקרו במקום לאחר מעשה ודיווחו על גופות רבות של נשים וילדים שנורו מטווח קצר‏[15].

בעקבות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרוז של אצ"ל המתאר את אירועי דיר יאסין כנגד האשמות מצד ההגנה

מיד לאחר הקרב נפוצו שמועות על כך שבוצע טבח בכפר, שבתים פוצצו במתכוון על יושביהם, על אונס נשים, התעללות בגופות ועוד. נפוצו גם הערכות שונות על מספר ההרוגים שנעו בין 240 הרוגים (בהודעה שנמסרה על ידי האצ"ל והלח"י), ללמעלה מ-250 (בידיעה ב"דבר"‏[16]) ועד לטבח כל תושבי הכפר, בהודעה של משרד החוץ הבריטי. בדיון בפרלמנט הבריטי, שנערך ימים אחדים לאחר הקרב, תיאר אותו שר המושבות כ"תועבה אכזרית וברוטאלית נוספת".‏[17] השמועות, שנקבו במספרים מוגזמים, הופצו הן על ידי הערבים על מנת להפעיל לחץ בינלאומי על היהודים ולזירוז פלישת צבאות ערב, והן על ידי היהודים על מנת לפגוע במורל הערבים.

כאשר התפרסמו השמועות, הסתייגו מוסדות היישוב ממעשי האצ"ל והלח"י.

הסוכנות היהודית שלחה מברק תנחומים למלך עבדאללה, שבו כתבה, בין היתר, (בתרגום מערבית): "הסוכנות היהודית גינתה בחריפות את תקרית דיר יאסין שבוצעה על ידי ארגונים יהודיים פורשים, והגדירה אותה כמעשה ברוטלי וברברי שאינו מתיישב עם רוח העם היהודי ועם מסורתו ומורשתו התרבותיים".

ב-13 באפריל דיווח "דבר": "קול המגן העברי פרסם אמש הודעה, המגנה במילים חריפות את השתוללוּת הזוועה בכפר הכבוש", וכן "מטעם הרבנות הראשית לארץ ישראל נמסרה אתמול הצהרה בגנוּת הפעולה האכזרית בדיר יאסין".‏[16]

הקרב, והשמועות שנפוצו בעקבותיו, יצרו דמורליזציה בחברה הערבית והוסיפו למגמת הנטישה של יישובים מפחד הכיבוש היהודי שנפוצה אז. בעיני האוכלוסייה הערבית הפכו אירועי דיר יאסין לסמל לאכזריות היהודים ולאירוע מכונן. קריאות שלהוב "דיר יאסין" ליוו את מעשי הטבח בשיירת הדסה ובכפר עציון‏‏‏[18] שהתרחשו בשבועות הבאים. עבדאללה א-תל, מפקד הלגיון הערבי בירושלים, כתב באוטוביוגרפיה שלו כי בהתקפה על שיירת הדסה, ב-13.4.48, נקמו הערבים על חללי דיר יאסין‏‏‏[19]

אבו איאד, שהיה מספר 2 באש"ף, כתב בספרו "ללא מולדת" כי המאורעות בדיר יאסין עוררו אימה בקרב ערבים רבים וגרמו להם לברוח.‏[20]

כמה מבתי הכפר שעדיין עומדים על תילם משמשים את בית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול.

התייחסויות לתוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדו"ח של מאיר פעיל

סודי ביותר

אל: מפקד מחוז ירושלים.
מאת: אברהם - קצין מודיעין.

הנידון: פעולת הפורשים בדיר-יאסין.

ביום שישי 9.4.48 בשעה 16:00 הוזמנתי על ידי אחד ממפקדי הלח"י לבקר בכפר "הכבוש". שהיתי בכפר עם איש לח"י כשעה ויכולתי לראות את כל מעשיהם של הפורשים שם.
א. המצב הצבאי.
[...]
ב. תוצאות הפוגרום.
1. במחצבה שעל-יד גבעת שאול ראיתי את חמשת הערבים שהם הובילו ברחובות העיר. הם נרצחו ביריות ושכבו אחד על גבי השני.
2. הכפר מלא הרוגים מכל צד. ניכר שהערבים לא נהרגו תוך כדי קרב, אלא הועמדו לקיר. ראיתי בעיני כמה משפחות שנרצחו על נשיהן, ילדיהן וזקניהן כשגוויותיהן מוטלות אחת על גבי השנייה.
3. אנשי הפורשים הסתובבו כשהם שודדים וגונבים מכול הבא ליד: תרנגולות, מכשירי רדיו, סוכר, כסף, זהב ועוד. חלק גדול מכל הביזה נכנס לכיסיהם הפרטיים של "הלוחמים".
4. כל איש מהפורשים מתהלך בכפר מלוכלך בדם וגאה על מספר הנפשות אשר הרג. ניכר היה בהם חוסר החינוך והאינטליגנציה של החייל שלנו.
5. באחד הבתים במרכז הכפר רוכזו כמאתיים נשים וילדים קטנים. הנשים ישבו בשקט ולא הוציאו אפילו הגה מפיהם. בבואי למקום הסביר לי "המפקד" שיש בדעתו להרוג את כולם. בערב שמעתי שהנשים והילדים שוחררו והועברו לשכונת מוצררה.

מחקרים עדכניים טוענים שמספר ההרוגים בדיר יאסין נע ככל הנראה בין 81 ל-120 הרוגים (107 - 120 על פי מחקר של כנענה שריף מאוניברסיטת ביר זית[21]; 100 - 110 על פי ההיסטוריון בני מוריס[22]). מחקרים אלו מסתמכים על עדויות של לוחמים יהודים וערבים בכפר ועל דיווחים של הש"י (שירות הידיעות של "ההגנה") כמו גם על עדויות של תושבי הכפר.

ההיסטוריון בני מוריס כותב בספרו: "במהלך ההשתלטות על הבתים נטבחו רבים מתושבי הכפר. הלוחמים של שני ארגוני הפורשים קיבצו אחר כך חלק ניכר מן הכפריים שנותרו בחיים, בהם אנשי מיליציה ואזרחים לא חמושים ולא לוחמים לרבות נשים וטף, ורצחו עשרות מהם... כן היו מעשים של השחתת גופות ואונס"[23].

לעומתו ההיסטוריון יואב גלבר כותב כי: "לא הייתה זו פעולה מפוארת משום בחינה שהיא... אולם יש פער גדול בין מה שאירע בכפר לבין סיפורי הזוועה שסופרו עליו מאז ועד היום... בזמן הקרב או אחריו לא אירעו בדיר יסין מקרי אונס, התעללות והשחתת גופות. להיטותה של מפ"ם לנופף בפרשת דיר יסין ולהטיח האשמות בפורשים נבעה מתחושתה הלא נוחה על חלקם של מפקדים וחיילים בפלמ"ח... במעשים דומים"[24].

הספר "ירושלים, ירושלים" מאת לארי קולינס ודומיניק לאפייר, תומך בגרסה שהיה טבח של אזרחים ואונס של נשים, ומביא עדויות של תושבי הכפר בשמם על מעשי זוועה כביכול שנעשו לבני משפחתם. לדבריהם, יהושע אריאלי, שעמד בראש כוח ההגנה שהחליף את האצ"ל והלח"י בכפר, אמר כי "כל ההרוגים, להוציא מתי-מספר היו זקנים, נשים או ילדים. המתים שמצאנו היו כולם קרבנות חפים-מפשע ואף אחד מהם לא מת כשהוא מחזיק נשק"‏[25].

ההיסטוריון מאיר פעיל, איש הפלמ"ח, טען בדו"ח שכתב למפקד מחוז ירושלים דוד שאלתיאל, כי הגיע לכפר הכבוש בשעה 16:00. במאמר לעיתון ידיעות אחרונות משנת 1972 אמר כי "בכל מלחמת העצמאות לא היה מעשה אחד שהגיע לממדי הזוועה של דיר-יאסין" ודרש ממנהיגי האצ"ל להתנצל עליו‏[26]. בראיון מאוחר יותר סיפר פעיל כי נשלח "כמפקד בהגנה, בשביל לבדוק את יכולותיהם של האצ"ל והלח"י... היינו מעט לפני מלחמת העצמאות, ובהגנה ביקשו לדעת האם באצ"ל יודעים להילחם". "מה שגיליתי שם", אומר פעיל, "הוא שהם לא יודעים דבר בלוחמת שדה. גרוע מזאת, ראיתי שהם יודעים לטבוח ולרצוח... הם כועסים עלי שאמרתי את הדברים, שיכעסו קודם על עצמם"‏[27].

לוחם הלח"י, עזרא יכין, שהשתתף בקרב, כתב בספרו אלנקם שהרג חפים מפשע במהלך כיבוש הכפר נבע ממספר סיבות: ניסיונות של הערבים להתחפש לנשים כדי להתקרב ולפגוע בכוחות היהודיים, ירי חסר הבחנה של הערבים שפגע לא פעם גם באזרחים בלתי מעורבים בלחימה, וזריקת רימונים במהלך טיהור חדרים, מתוכם לחמו הערבים, שגרם גם לפגיעה באזרחים שנמצאו בהם.

בארכיון צה"ל‏[28] מובאת עדותם של שני רופאים, ד"ר ז. אביגדורי וד"ר א. דרויאן שנשלחו על ידי הסוכנות היהודית. לדבריהם הם עברו מבית לבית באין מפריע, ספרו את כל הגוויות שהיו בכפר ובדקו את סיבת המוות. מן הדו"ח עולה כי בכפר נמצאו 46 גופות וכי המוות נגרם על ידי יריות או פצצות. "כל הגופות היו בתלבושות שלהן, האברים היו שלמים ולא ראינו כל סימני התעללות".

יהודה לפידות, איש האצ"ל וממפקדי הפעולה, טוען כי כל הקורבנות הערביים, שמספרם לא עלה על 100, נהרגו תוך כדי קרב, וכי לא היו מעשי אונס והשחתת גופות. בעניין זה הוא מסתמך על קביעתם של רופאי הסוכנות היהודית ועל ראיונות עם ניצולי הכפר שהכחישו נמרצות מעשים של אונס והתעללות בגופות. הניצולים העידו לטענתו כי זו הייתה תעמולה שקרית של חוסיין אל-ח'אלידי, מזכיר הוועד הערבי העליון‏[29][30], שנאמרה כדי לדרבן את צבאות ערב לפלוש לארץ ישראל‏[7]‏‏. לפי עדותו של לפידות אנשי האצ"ל לא היו מאומנים בלחימה סדירה, ובלוחמה בשטח בנוי, ופיקוד הארגון היה בלתי מקצועי מבחינה צבאית (בכך הוא מצטרף לחוות דעתו של פעיל)‏[31].

פרשת דיר יאסין שימשה במשך שנים רבות את ההסברה הערבית ואת מתנגדי מדינת ישראל. דוברים ערבים אף תיארו את הפרשה כ"לידיצה הערבית"‏[32].

בשנת 1965 הנפיקה מצרים בול דואר, שבו מצוירת מפת ארץ ישראל, כשבמרכזה נעוצה חרב שסביבה דם שפוך, וכיתוב בערבית ובאנגלית: "טבח דיר יאסין, 9 באפריל 1948"‏[33].

חומר ארכיוני בנוגע לפרשה, הכולל שלושה דו"חות, תיעוד מסוים וקבוצת תצלומים נמצא בגנזך המדינה, ולפי החלטה של ועדת השרים לעניין רשות העיון בחומר ארכיוני הוא מוגדר כ"חומר סודי האסור בעיון", משום חשש לפגיעה ביחסי החוץ של המדינה וחשש מפני פגיעה בכבוד המת‏[34].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947 - 1949, הוצאת עם עובד, 1991.
  • בני מוריס, 1948, הוצאת עם עובד, 2010, עמ' 149-147.
  • אורי מילשטיין, עלילת דם בדיר יאסין - הספר השחור, הוצאת המדרשה הלאומית ושרידות, 2007.
  • דומיניק לאפייר ולארי קולינס, ירושלים, ירושלים עמ' 224-232, תרגם אהרון אמיר, הוצאת שוקן 1978
  • עזרא יכין, סיפורו של אלנקם, עמ' 260-250, הוצאת עזריאל, 1979.
  • יואב גלבר, קוממיות ונכבה : ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה: דביר, 2004, עמ' 161-153.
  • ירדנה גולני, המיתוס של דיר-יאסין, מספרי ספרית המרד, "הדר" הוצאת ספרים בע"מ, תשל"ו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים הטוענים שלא היה טבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים הטוענים שהיה טבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בני מוריס, קורבנות, עמ' 199, הוצאת עם עובד, 2003. יואב גלבר, קוממיות ונכבה : ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה: דביר, 2004, עמ' 154.
  2. ^ כנענה שריף (עורך), הכפרים הערביים שנהרסו ב-1948 - דיר-יאסין. מכללת ביר-זית
  3. ^ בני מוריס, קורבנות: תולדות הסכסוך הציוני-הערבי 1881-2001, עם עובד, 2006, עמוד 199.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 יואב גלבר, קוממיות ונכבה : ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה: דביר, 2004, עמ' 161-154. [1]
  5. ^ השיחה עם אלוף שאלתיאל, דבר, 2 בספטמבר 1960
  6. ^ אוסף אצ"ל, כיבוש הכפר דיר-יאסין - עדויות (ניגבו בשנים (1957-1955, תיק כ 4 - 10/ 1 באתר ארכיון ז'בוטינסקי
  7. ^ 7.0 7.1 .‏ יהודה לפידות, דיר-יאסין - מיתוס ומציאות, באתר "דעת" ‏
  8. ^ רחל ינאית, יצחק אברהמי, ירח עציון, ההגנה בירושלים, ספר שני תש"ז-תש"ח, הוצאת ארגון חברי ההגנה בירושלים, ירושלים תשל"ה עמ' 125
  9. ^ סיסמת הפעולה הייתה "אחדות לוחמת". שומר ערבי ששמע רחש פנה לחברו "יא מוחמד". מפקד כיתה באצ"ל חשב שאיש לח"י חבר אליהם ואמר את תחילתה של הססמה "אחדות" וענה לו "לוחמת"
  10. ^ שם"daat"
  11. ^ אהוד אמיר, גדנ"ע ירושלים בתש"ח (עורך: יהושע אריאלי), משרד הביטחון: ההוצאה לאור, 2003, ע' 50
  12. ^ לארי קולינס ודומיניק לאפייר, "ירושלים, ירושלים", עמ" 230, תרגום אהרן אמיר, הוצאת שוקן, 1978
    הר. א. פ. עמד להרעיש את כובשי דיר יאסין, דבר, 14 באפריל 1948
  13. ^ מאיר אביזוהר, גדוד מוריה בירושלים בתש"ח כאן
  14. ^ "פ'המי זיידאן בן השתים-עשרה, אחד המעטים שניצלו מאותו הקטל, סיפר כי "היהודים פקדו על כל בני-משפחתנו להסתדר ליד הקיר והתחילו לירות בנו. אני נפצעתי בצד אבל אנו הילדים ניצלנו ברובנו מפני שהתחבאנו מאחורי ההורים שלנו. הכדור פגע באחותי קדרי (בת ארבע) בראש, באחותי סאמח (בת שמונה) בלחי, באחי מוחמד (בן שבע) בחזה, אבל כל האחרים שעמדו אתנו ליד הקיר נהרגו: אבי, אמי, סבי וסבתי, דודי ודודותי ואחדים מן הילדים שלהם", דומיניק לאפייר ולארי קולינס, ירושלים, ירושלים, תרגם אהרון אמיר, הוצאת שוקן 1978
  15. ^ ראו את פרק העדויות להלן
  16. ^ 16.0 16.1 כוחות ההגנה נכנסו לדיר-יאסין, דבר, 13 באפריל 1948
  17. ^ מקרה דיר-יאסין בבית הנבחרים הבריטי, דבר, 13 באפריל 1948
  18. ^ הקרב על כפר עציון‏, אתר ההנצחה והמורשת בכפר עציון
  19. ^ עבדאללה א-תל, זכרונות עבדאללה א-תל, הוצאת מערכות, מהדורה שנייה, ספטמבר 1964, עמ' 27
  20. ^ אבו איאד, ללא מולדת, עמ' 24
  21. ^ כנענה שריף (עורך), הכפרים הערביים שנהרסו ב-1948 - דיר-יאסין. מכללת ביר-זית
  22. ^ ארי שביטמחכה לברברים, באתר הארץ, 06/01/2004
  23. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים 1947-1949, 1991
  24. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה : ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה, 2004, עמ' 154, 157 ו-302.
  25. ^ ירושלים, ירושלים, עמ" 231, תרגום אהרן אמיר, הוצאת שוקן, 1978
  26. ^ מאיר פעיל, "האמת החצויה של דיר-יאסין", עיתון "ידיעות אחרונות" (20 באפריל 1972)
  27. ^ יוני מנדל, פצע דיר-יאסין נפתח מחדש, וואלה!, 10.4.2007
  28. ^ ארכיון צה"ל 54-48 / 500
  29. ^ חאזם נוסייבה בתוכנית הטלוויזיה "50 שנה לסכסוך הישראלי ערבי" של ה-BBC, סיפר על מפגש שנערך בשער יפו בין ניצולי דיר-יאסין לבין מנהיגים ערביים, בהם חוסיין חלידי, מזכיר הוועד הערבי העליון שתבע מהם לומר כי בדיר-יאסין נרצחו ילדים ונאנסו נשים הרות.
  30. ^ אנטון לה-גוארדיה בספרו "מלחמה ללא סוף" ראיין את עאיש זיידן, הידוע כחאג' עאיש, שנולד בדיר-יאסין והיה בן 15 בזמן הקרב שאמר: "לא היו כל מעשי אונס, הרדיו הערבי דיווח באותם ימים על נשים שנאנסו ולאחר מכן נרצחו, אבל זה לא נכון. אני מאמין שרוב ההרוגים היו לוחמים וכן נשים וילדים שעזרו ללוחמים. הסיפור האמין היחידי בדבר רצח היה הוצאתם להורג של שישה אנשים במחצבה."
  31. ^ ראו עדותו במכון ז'בוטינסקי לעיל, עמ' 4
  32. ^ דוגמה: תשובת ישראל לדמגוגיה של נציגי ערב, דבר, 13.11.1952, 13 בנובמבר 1952
  33. ^ א. לין, מצרים הוציאה "בול דיר-יאסין", דבר, 7 במאי 1965
  34. ^ בג"ץ 10343/07 "הארץ" ואחרים נגד ועדת השרים לעניין רשות העיון בחומר ארכיוני ואחרים, ניתן ב-24.5.2010