פרשת האונייה דונירה

האונייה דונירה (DUNERA) הייתה אונייה ששימשה את הצי הבריטי להובלת גייסות צבא במלחמת העולם השנייה. האוניה התפרסמה בעקבות הפלגתה מבריטניה לאוסטרליה ועליה כ-2,500 פליטים, רובם יהודים, שגורשו על רקע היותם בעלי נתינות גרמנית או אוסטרית ועברו מסכת של תלאות.

הרקע

סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה, הצליחו אלפי אזרחים גרמנים וכמה מאות אזרחים אוסטרים להימלט לבריטניה וקיוו למצוא בה מקלט. הממשלה הבריטית התירה להם לגור ולעבוד ברחבי המדינה. כשהחלה המלחמה והמצב הכלכלי החמיר, החלו להישמע בציבור הבריטי קולות נגד הפליטים והועלו חששות כי הם גייס חמישי של האויבת גרמניה. בהיותם בעלי נתינות גרמנית, היחס אליהם היה כאל אויבים. בהוראה של צ'רצ'יל הם סווגו כבעלי סיכון ביטחוני ורוכזו במחנות מעצר יחד עם חיילים גרמנים ואיטלקים, שבויי מלחמה.

ב-14 ביולי 1940 הובלו 2,542 איש מהעצורים לנמל ליברפול והועלו על האונייה דונירה. רוב המגורשים היו יהודים, ונוספו אליהם כ-200 איטלקים, כ-25 שבויי מלחמה גרמנים וכן כמה עשרות של אוהדי הנאצים. בין העצורים בלט מספרם הגבוה של בעלי השכלה גבוהה ואמנים. בעלותם לאנייה נאמר להם כי הם עומדים להפליג לקנדה שם יקבלו מקלט.

ההפלגה

מיד עם הפלגתה של האוניה התברר לנוסעיה כי יעדה הוא אוסטרליה, אליה הם מגורשים כחשודים בפעילות חתרנית, וכי הם נתונים תחת משטר קשוח ואכזרי.

בנוסף על אנשי הצוות, כ-300 אנשי צבא בריטים הופקדו על חיי היום יום במשך ההפלגה, ביניהם חיילים שהועברו מחזית הלחימה, כאלה שחוו על בשרם את אירועי המלחמה ונותרו ממנה מעורערים בנפשם. הם התייחסו אל כל המגורשים, כאל נאצים ומרגלים פוטנציאלים, התעללו בהם ועשו הכל כדי למרר את חייהם – הכו אותם, כולל מכות עם קתות רובים ובזזו את רכושם, עינו אותם ולא התירו להם להסתובב באופן חופשי על הסיפון. מספרם של המגורשים היה כפול מהקיבולת הרשמית של האונייה, והם נאלצו לישון בתאים צפופים ומחניקים, על מיטות עץ, על שולחנות ועל ריצפת האוניה – עושים צורכיהם בדליים, אוכלים מנות דלות וקצובות, וסובלים ממחלות ומהצקות והערות אנטישמיות של החיילים.

ההפלגה נמשכה 57 ימים, במהלכה הייתה האוניה קרובה פעמים אחדות לצוללות ולאניות מלחמה של הצי הגרמני, אך הצליחה לחמוק מהן.

ההגעה לאוסטרליה

בתום ההפלגה עגנה האוניה בנמל סידני. המגורשים הועברו לשני מחנות מעצר נידחים בהם שהו כחצי שנה, בתנאי מגורים נוחים וקיבלו יחס הוגן של חיילים אוסטרלים שהופקדו על שמירתם. בסיוע מפקדת המחנה הם קיימו סדר יום מגוון שכלל פעילות תרבותית, חוגים והרצאות של מרצים מקרב המגורשים. במחנה הוקמה מעין 'מכללה' ובה יכלו עצורי המחנה ללמוד מקצועות רבים. הוקמו תיאטרון, ישיבה וקבוצות לימוד ציוניות.

עניינם של המגורשים נחשף בעת שהותם במעצר, ועורר סערה בתקשורת ובפרלמנטים של בריטניה ואוסטרליה. אחרי שנחשפו, פעלה גם שדולה יהודית של גורמים ברחבי העולם למענם, ואף שיגרה שליחים שסיפקו להם ספרים, בגדים, כלי נגינה ותשמישי קדושה. ב-1941 השתנה הסיווג הביטחוני של העצורים ל"נתינים זרים ידידותיים" והם שוחררו. לאחר השחרור הציעה להם ממשלת אוסטרליה את האפשרות לקבל אזרחות ולהתיישב ביבשת. רבים מהם נשארו, חלקם התגייסו לצבא האוסטרלי, ולאחר השחרור התערו בקרב הקהילה היהודית באוסטרליה. אחרים שבו לבריטניה ושירתו בכוחות בעלות הברית.

270 ממגורשי דונירה עלו לארץ ישראל אחרי שקיבלו אשרות כניסה מיוחדות של ממשלת בריטניה.

אחרי המלחמה

בעקבות חשיפת הפרשה, הועמדו לדין כמה מאנשי צוות האוניה, ובראשם מפקד הכח הבריטי בעת ההפלגה, שנדון לשנת מאסר ולגירוש מהצבא. צ'רצ'יל התנצל והגדיר את הפרשה "טעות מצערת" והממשלה הבריטית פיצתה את המגורשים על הרכוש שנבזז מהם ועל הסבל שנגרם להם מאז מעצרם.

האנייה דונירה המשיכה לשרת את הצי הבריטי והובילה גייסות לחופי אפריקה, אירופה ויפן. גם אחרי המלחמה עברה שיפוצים והמשיכה את שירותה בצי עד שנות ה-60, אז נמכרה לחברת טיולים בריטית ושימשה לטיולים בארצות רחוקות.

ב-1985 הופקה באוסטרליה סדרת טלוויזיה שנקראת The Dunera Boys. הסדרה בת ארבעה פרקים נכתבה על בסיס האירועים שחוו מגורשי דונירה, והיא עוסקת בתקופת שהותם במחנה המעצר באוסטרליה. הסדרה שודרה גם בטלוויזיה הישראלית ונקראה: "חבורת דונירה".

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פרשת האונייה דונירה בוויקישיתוף

• הסדרה The Dunera Boys באתר IMDb
• סיפורו של ישראל שילוני ממגורשי דונירה
• פרופ' יורם אפשטיין ומיכה ווקס נערי הדונרה