פרשת וישלח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המפגש של יעקב ועשו, מאת פרנצ'סקו הייז, 1844.

פָּרָשַׁת וַיִּשְׁלַח היא הפרשה השמינית של ספר בראשית, ושמה לקוח מהמילה הראשונה בפרשה: "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם" (פרק ל"ב, פסוק ד'). הפרשה מתחילה בפרק ל"ב, פסוק ד' ב"בראשית" ומסתיימת בפרק ל"ו, פסוק מ"ג.

הפרשה משתרעת על תקופה של 23 שנה: ממועד המפגש בין יעקב לבין עשו, בעת שובו של יעקב מחרן לשנת מות יצחק. לפי רש"י, ‏מכירתו של יוסף, שמופיעה בפרשה הבאה, פרשת וישב, התרחשה 12 שנים לפני מותו של יצחק המוזכר בפרשה, (ל"ה, כ"ט) ומכאן יוצא כי יש חפיפה של 12 שנה בין הפרשות, היינו, בין מכירת יוסף למות יצחק‏[1].

בפרשת וישלח יש 154 פסוקים (קליט"ה סימן), 1976 מילים, ו-7458 אותיות.

נושאים בפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעקב נאבק במלאך, יוג'ין דלקרואה.

ניתן לחלק את הפרשה לפי הנושאים הבאים:

פגישת יעקב ועשיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רש"י הגדיר את ההכנות של יעקב למפגש עם עשו כך: "התקין עצמו לשלשה דברים: לדורון, לתפילה, ולמלחמה". יעקב מכין מנחה לעשיו ושולח אותה עם עבדיו לפניו.

לאחר מעבר היבוק, יעקב נאבק עם מלאך ומנצחו, אך נפגע בגיד הנשה. בעקבות כך נאסרה על בני ישראל מאוחר יותר אכילת גיד הנשה. לאחר המאבק מברך המלאך את יעקב בשינוי שמו: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹקים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל." (ל"ב,כ"ט)

לאחר ההכנות יעקב נפגש עם עשיו. במפגשם מגלה עשיו סימני אחווה ליעקב, מקבל את מנחתו ומזמינו לבקרו במקום מגוריו - ארץ שעיר. לאחר המפגש יושב יעקב זמן מה בסוכות, ולאחר מכן מתיישב באזור שכם.

שמעון ולוי טובחים באנשי שכם.

מעשה דינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דינה בת יעקב, יוצאת העירה, נחטפת ונאנסת על ידי שכם, בנו של חמור החיוי המתואר במקרא כ'נשיא הארץ':

וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר הַחִוִּי, נְשִׂיא הָאָרֶץ, וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ. וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב, וַיֶּאֱהַב אֶת-הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל-לֵב הַנַּעֲרָ. וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל-חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר: קַח-לִי אֶת-הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה.

ספר בראשית, פרק ל"ד, פסוקים ב'-ד'

לאחר המעשה באים חמור ושכם בנו ומבקשים את הסכמתם לנישואי שכם עם דינה. בני יעקב מתנים במרמה את הסכמתם במילה של כל תושבי העיר, דבר שמתקבל על תושבי העיר. ביום השלישי לאחר מילת אנשי העיר יוצאים שמעון ולוי בני יעקב לעיר, הורגים את כל תושביה, מחלצים את דינה מבית שכם, ובוזזים את העיר. יעקב מותח ביקורת חריפה על מעשה זה של שמעון ולוי.

הנסיעה לבית אל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יעקב עובר לבית אל - אלוהים מצווה על יעקב לעלות לבית אל, ולקיים את נדרו שנדר בעת יציאתו לחרן, בתחילת פרשת ויצא. מסע זה משכם לבית אל נעשה בצל החשש מנקמת תושבי הארץ על הריגת תושבי שכם, חשש שלא מתגשם לבסוף. "ויסעו, ויהי חיתת אלוהים על הערים אשר סביבותיהם, ולא רדפו אחרי בני יעקב" (ל"ה,ה'). בבית אל מברך אלוהים את יעקב בצאצאים רבים ובירושת ארץ ישראל. בנוסף מתואר מות דבורה מינקת רבקה.
  • פטירת רחל - רחל מתה בעת לידת בנימין, ונקברת על הדרך, בסמוך לעיר בית לחם.
  • מעשה ראובן - ראובן, בנו הבכור של יעקב, שוכב עם בלהה, פילגש יעקב. מתוך שבלבל משכבו מעלה עליו הכתוב כאלו שכבה ולמה בלבל וחלל יצועיו שכשמתה רחל נטל יעקב מטתו שהייתה נתונה תדיר באהל רחל ולא בשאר אהלים ונתנה באהל בלהה בא ראובן ותבע עלבון אמו אמר אם אחות אמי הייתה צרה לאמי שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי לכן בלבל.
  • מות יצחק - יצחק מת זקן ושבע ימים, ונקבר על ידי עשיו ויעקב בניו. למעשה, לפי החשבון המקובל במדרשי חז"ל מת יצחק לאחר מכירת יוסף, כך שמיתת יצחק אינה נמצאת בזמנה הכרונולוגי המתאים בספר בראשית. ('אין מוקדם ומאוחר בתורה')

תולדות עשיו ואדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תולדות עשיו - תיאור מפורט של בני עשיו ונכדיו.
  • תולדות שעיר החורי - תיאור מפורט של תולדות שעיר החורי.
  • מלכי אדום - רשימה של שמונה מלכים שמלכו בארץ אדום.

מעשה דינה בפרשנות המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעשה דינה בשכם הוא אירוע אשר היה מקור לסברות של פרשני המקרא. הרמב"ן מציג את השאלה המרכזית בשם רבים: "ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי" (ספר בראשית, ל"ג,י"ג). הרמב"ם ב"הלכות מלכים" שבספר שופטים כתב על חובותיהם של בני נח : "(הם) חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו (מצוות בני נח), ולהזהיר את העם; ובן נוח שעבר על אחת משבע מצוות אלו, ייהרג בסיף" (ט',י"ג). והוא מצדיק את מעשי שמעון ולוי באומרו: "ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל, והם ראו, וידעו, ולא דנוהו"(י"ט).

הרמב"ן אינו מקבל הסבר זה. שהרי אם צדקו במעשיהם ניתן היה לקבוע כי "הם זכו ועשו מצווה". אבל לא כן סבר יעקב, שגזר על הצאצאים שלהם:"אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (פרק ז'). הוא גורס "שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין" - בתושבי שכם.

הרבי מליובאוויטש טוען, שטענתו של יעקב כנגדם הייתה, שהיה עליהם להיוועץ בו, מצד מצוות כיבוד אב, וכן שלא הביאו בחשבון את החשש שמעשה כזה עלול לעורר את רוגזם של "יושבי הארץ", ועקב כך "ונאספו עלי והכוני"; אולם עצם המעשה נבע ממניעים קדושים והיה מוצדק לאור דברי הרמב"ם הנ"ל‏‏[2].

המהר"ל - מחזיק בדעה כי "מותרים ליקח נקמתם מהם". נכון כי במלחמות בין עם לעם, יש לפנות תחילה בדרכי שלום, אבל לא כאשר קדם לכך "מעשה נבלה".

אור החיים - מעורר את השאלה: למה "...וַיַּהַרְגוּ כָּל-זָכָר"(כ"ה). למה יהרגו מי שלא חטא? הוא מפרש כי בני העיר התנגדו למות נשיאם ולכן "הרגום מדין רודף". הם גם עזרו בגזל דינה ועל גזל בני נח חייבים מיתה. פירוש זה מסביר גם מדוע בני יעקב בזזו את העיר:"אֶת-צֹאנָם וְאֶת-בְּקָרָם וְאֶת-חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר-בָּעִיר וְאֶת-אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ.וְאֶת-כָּל-חֵילָם וְאֶת-כָּל-טַפָּם וְאֶת-נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת" (כ"ח,כ"ט) - הם גבו דמי בושת על מה שנעשה למשפחתם.

אדום - רומא - והנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדרשי חז"ל העוסקים בפרשה וכן בהפטרה עוסקים בעם האדומי, וניתן להבחין כי ברקע הדברים מכוונים כלפי יוון, רומא והנצרות.

במדרש רבה כתוב: "שבשעה שהלך רבי יהודה הנשיא אל המלכות הנכרית, שמשלה אז בארץ (מלכות רומי), היה מעיין בפרשת וישלח." כוונת המדרש שרבי יהודה עיין בהתנהגותו של יעקב קודם פגישתו עם עשיו, כדי ללמוד מכך כיצד עליו לנהוג בפגישה עם המושלים הנכרים שבימיו. פגישות חכמי יבנה ברומא היו ההמחשה לכך.

לקראת סוף הפרשה מובאים תולדות בני עשו. חז"ל מדגישים את גילוי העריות ומציגים דוגמאות לכך. ‏‏[3]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקסטים בוישלח[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏לד"ה ויגוע יצחק -אין מוקדם ומאוחר בתורה.
  2. ^ ‏לקוטי שיחות כרך ה, עמ' 150‏
  3. ^ ‏למשל:"מונה תמנע בבניו של אליפז, מלמד שבא על אשתו של שעיר החורי ויצאה תמנע מביניהם, וכשגדלה הייתה פילגשו, וזהו ואחות לוטן תמנע (להלן פסוק כב), ולא מנאה מבני שעיר, שהייתה אחותו מן האם ולא מן האב." רמב"ן לבראשית ל"ו, י"ב‏