פרשת לנינגרד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פרשת לנינגרד - (ברוסית:Ленинградское дело) סדרת משפטים שנערכו בברית המועצות במהלך סוף שנות ה-40 - תחילת שנות ה-50 נגד ראשי המנגנון המפלגתי בעיר לנינגרד. במהלך הפרשה נשפטו כל ראשי המנגנון המפלגתי העירוני, המחוזי והשכונתי של לנינגרד ורבים מראשי המנגנון העירוני שלאחר מלחמת העולם השנייה הועברו מהעיר לתפקידי מפתח בערים שונות כולל מוסקבה. במשפט הראשון והמרכזי שהסתיים באוקטובר 1950 הואשמו שמונה אנשים, חמישה מהם נשפטו להוצאה להורג. כל הנאשמים, כולל במשפטי המשנה, זוכו מכל אשמה במהלך שנת 1954 בתקופת שלטונו של ניקיטה כרושצ'וב.

הסיבה העיקרית להתפתחות הפרשה היה מאבק פנים מפלגתי ביו תומכי אנדריי ז'דאנוב לבין קבוצת גאורגי מלנקוב.

מהלך הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות ה-40 אנדריי ז'דאנוב היה מקורב מאוד ליוסף סטלין. בין תומכיו הבולטים היו יורשיו במנגנון המפלגתי בלנינגרד, אלכסיי קוזנצוב ופיוטר פופקוב. במרץ 1946 קוזנצוב הועבר מלנינגרד למוסקבה ומונה למזכיר הוועד המרכזי של המפלגה. בשנת 1948, לאחר פטירת אנדריי ז'דאנוב השתנו יחסי הכוחות הפנים מפלגתיים וגאורגי מלנקוב היה בין יוזמי המערכה להרחקת מקורבי ז'דאנוב מעמדות המפתח.

הסיבה הפורמלית הייתה ארגון יריד מסחר בלנינגרד בינואר 1949. גאורגי מלנקוב האשים את ראשי המנגנון המפלגתי בלנינגרד בכך שהם ארגנו את היריד ללא ידיעת הוועד המרכזי של המפלגה והממשלה. זאת למרות שקיימים מסמכים המוכיחים שהתקבלה החלטת הממשלה מ-11 בנובמבר 1948 על קיום היריד. ההחלטה התקבלה בישיבה בראשות מלנקוב עצמו. במהלך קיום היריד הועבר למלנקוב דיווח מפורט על היריד. מלנקוב טען כי היריד התקיים בתנאים שלא תאמו את החלטת הממשלה. ב-15 בפברואר 1949 התקבלה החלטת הפוליטביורו על פעילות אנטי-מפלגתית של אלכסיי קוזנצוב ומספר אנשים נוספים. כל השלושה הועברו מתפקידיהם. במקביל החלה מערכה נגד ראש הגוספלן (מוסד תכנון המשק המרכזי) של ברית המועצות ניקולאי ווזנסנסקי. הוא הואשם בשגיאות בהכנת תוכנית פיתוח התעשייה בברית המועצות. ווזנסנסקי לא היה קשור ישירות לקבוצת עובדי המנגנון של לנינגרד, למרות שבשנות ה-30 הוא עבד בעיר זו. מעריכים שהוא צורף לפרשה בעקבות התבטאותו של יוסף סטלין לפיה הוא רואה בווזנסנסקי את יורשו בתפקיד יושב ראש מועצת השרים. כתוצאה מכך מלנקוב ראה בו סיכון בהתמודדות העתידית על תפקידי המפתח בממשל הסובייטי לאחר תקופת סטלין.

ב-21 בפברואר 1949 מלנקוב הגיע ללנינגרד. בישיבת מרכז הסניף המפלגתי העירוני והמחוזי והאשים את ראשי המפלגה בעיר במספר נושאים: (1) ספירה לא נכונה של הקולות במהלך הבחירות לראשי הסניף המפלגתי (2) ניסיון להקים מפלגה קומוניסטית רוסית (כפי שהיה קיים בכל הרפובליקות סובייטיות שהרכיבו את ברית המועצות ומקום מושבו של הוועד המרכזי בלנינגרד (3) שגיאות חמורות בארגון היריד. מלנקוב דרש מראשי המפלגה בעיר להכיר בקיום קבוצת קושרים נגד המפלגה בשורותיהם. למרות שלא הוצגו שום ראיות, ראשי הסניף ובראשם פיוטר פופקוב ויעקב קפוסטין הכירו בשגיאות וציינו שמעשית הם פעלו נגד החלטות המפלגה. בעקבות הודאתם, הכירו גם פעילים נוספים בטעויות. בהחלטת הסיכום של הישיבה, הואשמו ארבעה ראשי המפלגה בעיר בהשתייכות לקבוצת קושרים נגד המפלגה.

בקיץ 1949 ויקטור אבאקומוב ועובדי המשרד לביטחון המדינה החלו בהכנות למשפט. ביולי 1949 החלו מעצרים שבחלקם בוצעו במשרדו של גאורגי מלנקוב. כל הנאשמים הואשמו בייסוד קבוצה אנטי-מפלגתית, פעילות נגד השלטון, ניסיון ליצור מתח בין הממשלה במוסקבה לבין המפלגה בלנינגרד. ב-12 בינואר 1950 פורסם צו על חידוש עונש מוות בברית המועצות.

בספטמבר 1950 החל משפט נגד 8 נאשמים:

  • אלכסיי קוזנצוב, לשעבר מזכיר הוועד המרכזי. נשפט להוצאה להורג
  • פיוטר פופקוב, לשעבר המזכיר הראשון של המפלגה בלנינגרד. נשפט להוצאה להורג
  • ניקולאי ווזנסנסקי, לשעבר ראש הגוספלן, אשר בשנות ה-30 עבד בלנינגרד. נשפט להוצאה להורג
  • יעקב קפוסטין, לשעבר המזכיר השני של המפלגה בלנינגרד. נשפט להוצאה להורג
  • פיוטר לזוטין, לשעבר ראש מועצת העיר לנינגרד. נשפט להוצאה להורג.
  • מיכאיל רודיאונוב, לשעבר יושב ראש מועצת השרים של רוסיה הסובייטית. נשפט להוצאה להורג.
  • יוסף טורקו, לשעבר המזכיר הראשון של המפלגה בירוסלבל, במהלך מלחמת העולם השנייה היה בין מארגני הגנת לנינגרד במהלך המצור. נשפט ל-20 שנות מאסר
  • פיליפ מיכייב, לשעבר ראש לשכת סניף המפלגה בלנינגרד. נשפט ל-20 שנות מאסר
  • טאיסיה זקרבסקאיה. נשפטה ל-20 שנות מאסר.

ההוצאות להורג בוצעו תוך שעה מהקראת החלטת בית המשפט.

בנוסף למשפט המרכזי, במוסקבה נערך משפט נוסף ואחריו הוצאו להורג 20 אנשים. המשפטים נמשכו עד לאוגוסט 1952. בסך הכול נשפטו 214 אנשים, מהם 69 נאשמים מרכזיים ו-145 בני המשפחות. בשנים 1949-1952 רק בלנינגרד הועברו מתפקיד והוצאו משורות המפלגה כאלפיים אנשים. בעקבות הפרשה נסגר מוזיאון שהיה מוקדש כולו למצור לנינגרד מכיוון שבמהלך המצור רבים מנאשמים בפרשה היו בין ראשי ארגון הגנת העיר.

ב-30 באפריל 1954 בדק בית המשפט העליון של ברית המועצות את הפרשה מחדש. בסיום הבדיקה זוכו כל הנאשמים מכל אשמה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]