רצח סטולרו-יכמן-צ'צ'קס

אזור הרצח של משה סטולרו

רצח סְטוֹלֶרוֹ-יַכמַן-צַ'צ'קֶס הייתה פרשת רציחות שעוררה הד רב בישראל של שנות ה-60 ולא פוענחה מעולם.

הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין החודשים נובמבר 1962 ליולי 1963 אירעו בישראל שלושה מקרי רצח שלא פוענחו על ידי משטרת ישראל. לא היה קשר כלשהו בין שלושת הנרצחים, אולם נסיבות הרצח היו דומות בשלושת המקרים ונולדה סברה בציבור כי המדובר בסדרת רציחות.

קורבנות הרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקורבן הראשון היה משה סטולרו, גיבן בן 32, בעל חנות לכלי בית, ספרים ועיתונים ברחוב דרך נגבה פינת רחוב החי"ל ברמת גן, אשר התגורר עם הוריו בדירה בקומה אחרת של הבניין שבו נמצאה החנות. ב־15 בנובמבר 1962 בסמוך לשעה 7 בערב, כשנעל סטולרו את חנותו והיה בדרכו לעלות לדירתו בכניסה לבנין מצד רחוב החי"ל הוא נורה בחדר המדרגות בשלוש יריות מתת-מקלע עוזי ונהרג. הרוצח נמלט ולא נתפס.

הקורבן השני היה ד"ר זיגפריד יכמן, רופא ישראלי שסיפק שירותי רפואה לשגרירות ארצות הברית. ב-2 באפריל 1963 בסמוך לשעה 10:30 בערב חזרו הרופא ואשתו מקונצרט לביתם במרכז תל אביב. בכניסה לבית נורה ד"ר יכמן מירייה בודדת בתת-מקלע עוזי ונפטר מפצעיו. הרוצח נמלט מן המקום.

הקורבן השלישי הייתה אישה בשם דבורה צ'צ'קס. בשעת לפנות בוקר של ה־17 ביולי 1963, חדר אלמוני לבית הקטן ליד הפרדסים שבפאתי כפר סבא בו גרה צ'צ'קס עם משפחתה וירה מספר כדורים מתת-מקלע עוזי באישה ובבעלה בשנתם. האישה נהרגה, בעלה פישל נפצע קשה, והרוצח נמלט ממקום המעשה.

תגובת הציבור לרציחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

העובדות כי שלוש הרציחות היו ללא מניע הנראה לעין, כי שלושתן בוצעו בתת-מקלע עוזי, כי בשלושתן הרוצח נמלט ובשלושתן לא נמצא קצה חוט לפענוח, עוררו היסטריה בתקשורת ובציבור.

כאשר נתברר כי דבורה צ'צ'קס ביקרה בשנת 1960 את אמה החולה בברית המועצות (ביקור נדיר באותה תקופה), בהצטרפה לעובדה כי ד"ר יכמן נתן שירותים לשגרירות ארצות הברית, גרמו להולדת ספקולציות הקושרות את שלושת המקרים לענייני ריגול (יוצא הדופן היה סטולרו, שלא היה לו כל קשר "זר"). אמנון דנקנר שילב בעלילת הריגול שבספרו הראשון "אל תירו בנשיא" (1980) מקרה הדומה למקרה הרצח של דבורה צ'צ'קס. לסברה כי הרציחות היו קשורות לריגול או לעניינים חשאיים לא הובא כל ביסוס מעולם.

האשמת לוי נויפלד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בה בעת יצא מביתו סטודנט לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים בשם לוי נויפלד ונעלם מבלי להותיר עקבות. הסטודנט בן התשע עשרה, שכפעוט ניצל מהשואה עם אחיו יהודה והיה תלמיד מצטיין, סבל ממצוקות נפשיות והיה בטיפול נפשי. חוקרי המשטרה העלו סברה כי הסטודנט הנעלם הוא הרוצח בשלושת המקרים ופתחו במצוד אחריו שנקרא "מבצע שדה" (פירוש שם המשפחה נויפלד ביידיש הוא "שדה חדש"). המבצע היה רחב היקף והשתתפו בו כאלף שוטרים.[1] העיתונות קיבלה סברה זו וראתה בנויפלד את הרוצח, כאילו הועמד לדין והורשע. המשוררת זלדה יצאה להגנתו עוד טרם נוקה מהחשדות נגדו, ובפעם היחידה בחייה שלחה מכתב ל"הארץ", שבו כתבה: "איני מכירה את האיש הזה ומעולם לא ראיתי את פניו, אולם משהו מזכיר לי את ההוללות האפלה של משפט לינץ'. בטרם שפט השופט, העיד העד, החליטו כולם כי לוי נויפלד רצח אישה, רופא ונכה. והרי ספק אם שפך האיש טיפת דם אחת...".[2]

ב־3 במאי 1964 מצאו ילדים מטיילים את שרידי גופתו של לוי נויפלד בחורבה בשכונת עין כרם שבירושלים, ולידה מכתב התאבדות ובקבוק רעל. התברר כי הסטודנט, שסבל ממצוקות נפש, שם קץ לחייו. לפי ממצאי הבדיקה הפתולוגית נקבע כי מותו של נויפלד קדם לשתי הרציחות האחרונות מתוך השלוש. בעקבות המקרה כתבה זלדה על נויפלד את השיר "בחיק העשבים בכה",[3] שכהקדמה לו ציטטה מ"הארץ" כי "מן המכתבים שנמצאו במזוודה שהייתה מונחת ליד הגופה הסיקה המשטרה שנויפלד התאבד. בכך הגיע לסיומו אחד המצודים הנרחבים ביותר שמשטרת ישראל ערכה אי־פעם" (1/6/64); "המשטרה מסירה כל חשד מלוי נויפלד" (11/6/64).[4] נויפלד נקבר בבית העלמין קריית שאול.

התעלומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך למעלה מארבעה עשורים שחלפו מאז לא נתגלתה כל ראיה חדשה או קצה חוט שיוביל לפענוח, והתעלומה נשארה בעינה. בריאיון למקומון "ידיעות תל אביב" באוקטובר 2012 חשף אברהם צ'צ'קס, בנה של דבורה, את העובדה שכאשר הוריו חיו בברית המועצת אביו פישל פעל באחד מארגוני הבריחה משם. הוא המשיך לעבוד עבור המודיעין הישראלי גם לאחר עלייתם ארצה. דבורה ביקרה בברית המועצות זמן קצר לפני הרצח ולדברי אברהם ככל הנראה הק.ג.ב עלה על עקבותיו של צ'צ'קס. לפי גרסה זו המתנקש היה אמור להרוג את פישל צ'צ'קס. צ'צ'קס סיפר בראיון שלפני גיוסו שוחח עם דוד בן-גוריון על הנושא. הוא אמר לו שהמתנקש הרוסי כבר עזב את הארץ.[5] בראיון שקיים העיתונאי אפרים גנור עם ראש השב"כ איסר הראל על הפרשה, הוא אמר שבאותן שנים היו סוכני קג"ב בארץ, אך לא ייתכן שסוכן נכנס לארץ וביצע התנקשויות עבור שולחיו בלי שהשב"כ או המוסד עלו על עקבותיו.[6]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלי הוד (עורך), ספר אירועים, כרך א, ירושלים: משטרת ישראל – אגף כוח אדם – יחידת היסטוריה, 1999. (נדפס שוב: "אניגמה: רצח מהעבר", מראות המשטרה: ביטאון משטרת-ישראל, 176 (מרץ–אפריל 2000), עמ' 32–33)
  • נתן דונביץ, נאשמים: דרמות מבית המשפט, תל אביב: זמורה-ביתן, 2000.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו למשל: כוח משטרתי גדול יחפש את לוי נויפלד, מעריב, 19 באוגוסט 1963; החל "מבצע שדה" לחיפוש אחר לוי נויפלד: מאות שוטרים משתתפים בסריקות, מעריב, 21 באוגוסט 1963; משה ויניצקי, מצור על עיר הקיט – במצוד על נויפלד: שוטרים ומטוסים סרקו את נהריה, מעריב, 30 באוגוסט 1963; מחפשים את נויפלד בגליל, מעריב, 1 בספטמבר 1963; נמשך המצוד על לוי נויפלד נראה באחרונה בישובי הגליל, דבר, 2 בספטמבר 1963; משה ויניצקי, האתגר: תפיסת לוי נויפלד: במבצע שאין לו תקדים מנסה המשטרה למצוא את הצעיר, שלדעתה מצוי בידו המפתח לתעלומת שלושה מקרי רצח, מעריב, 3 בספטמבר 1963; מצוד אחר אלמוני שנעלם ממערה בה השאיר תחמושת ומסיכה, מעריב, 13 בספטמבר 1963; המשטרה מנסה לפענח תעלומת "איש המערה": נתברר כי לוי נויפלד עבד בביה"ח, לידו נרצח חולה־הנפש, מעריב, 15 בספטמבר 1963; "מבצע שדה" נסתיים: לוי נויפלד לא נמצא, מעריב, 22 בספטמבר 1963; יימשכו המאמצים לאיתור נויפלד, דבר, 23 בספטמבר 1963; לבנון וסוריה השיבו: לוי נויפלד אינו אצלנו, מעריב, 26 בספטמבר 1963; פרשת החיפושים, מעריב, 1 ביוני 1964.
  2. ^ דליה קרפל, ודמי הדחוס משחיר, באתר הארץ, 23 במאי 2007; דברי המשוררת: "מעט מאוד אנשים יכולים לעמוד בגיהנום של זהב", ראיון אינטימי עם המשוררת זלדה, ynet,‏ 22 בספטמבר 2008 (קטעים נבחרים מראיון של מנחם מיכלסון עם זלדה ב"ידיעות אחרונות" בשנת 1981).
  3. ^ השיר פורסם לאחר מכן בספר שיריה הכרמל האי-נראה.
  4. ^ וראו (בעילום שם), ‏לוי נויפלד ז"ל, משטרת ישראל והמשוררת זלדה, "חדשות בן עזר" 219, 19 בפברואר 2007.
  5. ^ ידיעות תל אביב 19/12/2012
  6. ^ אפרים גנור, ‏רצח מן העבר: חזרה ל-3 מקרי הרצח שהסעירו את המדינה בשנות ה-60, באתר מעריב אונליין, 29 ביוני 2016