פר אנייר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פר יוהאן ולנטין אנייר (שבדית: Per Johan Valentin Anger; ‏7 בדצמבר 1913 - 26 באוגוסט 2002) היה דיפלומט שבדי שבמהלך מלחמת העולם השנייה נטל חלק במאמצים לשחרר יהודים הונגריים ממעצר וגירוש בידי הנאצים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנייר נולד בגטבורג. הוא למד משפטים באוניברסיטת סטוקהולם ומאוחר יותר באוניברסיטת אופסלה. לאחר סיום לימודיו, בנובמבר 1939, הוא גויס לצבא. עם תום שירותו, הציע לו משרד החוץ השבדי משרת מתלמד בצירות בברלין שם החל לעבוד בינואר 1940. אנייר סופח למחלקת המסחר, אך לאחר שהצירות קיבלה מידע אודות התקפה נאצית קרובה על נורבגיה ועל דנמרק, נעשה מעורב במסירת מודיעין לסטוקהולם. ביוני 1941 חזר לסטוקהולם, שם פעל למען יחסי המסחר בין שבדיה והונגריה. בנובמבר 1942 נשלח לבודפשט כמזכיר שני בצירות השבדית.

לאחר פלישת גרמניה להונגריה ב-19 במרץ 1944, אנייר נעשה מעורב במאמצים לסייע ליהדות הונגריה. הוא יצא ביוזמה לספק דרכונים שבדיים זמניים ואישורים מיוחדים על מנת להגן על היהודים מפני מעצר וגירוש. תחילה סופקו כ-700 מסמכים. אף על פי שחוקיות המסמכים הייתה מוטלת בספק, הממשלה ההונגרית הסכימה להכיר בבעליהם כאזרחים שבדיים. ב-9 ביולי הגיע ראול ולנברג לבודפשט, ומיד החל לפעול להרחבת יוזמתו של אנייר. הוא יזם אישורים צבעוניים להגנה (Schutzpasse) ואף יצר אזורים מוגנים ברחבי העיר.

אנייר וולנברג שיתפו פעולה. לעתים הם חטפו אנשים ממשלוחים ומצעדי מוות. לאחר שהסובייטים פלשו בינואר 1945, אנייר וולנברג נעצרו. אנייר שוחרר שלושה חודשים מאוחר יותר, אך ולנברג לעולם לא נראה יותר. הוא הפך לאחד מהנעדרים הבולטים ביותר במאה ה-20.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם השנייה, שירת אנייר במשרות דיפלומטיות במצרים, באתיופיה, בצרפת, באוסטריה ובארצות הברית. מאוחר יותר הפך לראש תוכנית הסיוע הבינלאומית של שבדיה ושירת כשגריר באוסטריה, בקנדה ובאיי בהאמה. לאחר המלחמה הוביל מאמצים לחקור את אחריתו של ולנברג ולשם כך נפגש אישית עם מיכאל גורבצ'וב בשנות ה-80 של המאה ה-20. בשנת 2000 הממשלה הרוסית הכירה לבסוף בכך שוולנברג ונהגו מתו בחסות הסובייטים בשנת 1947, אך נסיבות המוות נותרו לא נהירות.

הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1982 הכיר מוסד יד ושם באנייר כאחד מחסידי אומות העולם. בשנת 1955 הוענק אות הגבורה של הרפובליקה ההונגרית. בשנת 2000 הוענקה לו אזרחות ישראלית של כבוד. בשנת 2001, מוזיאון ההיסטוריה של שבדיה בארצות הברית העניק לו "פרס הומניטרי ברוח ראול וולנברג". באפריל 2002 ראש ממשלת שבדיה גורן פרסון העניק לאנייר את אות ה"Illis Quorum Meruere Labores" עבור פעילותו במהלך המלחמה ואחריה.

אנייר נפטר בסטוקהולם לאחר שלקה בשבץ.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]