פר לגרקוויסט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פר לגרקוויסט

פר לגרקוויסטשבדית: Pär Lagerkvist;‏ 23 במאי 1891 - 11 ביולי 1974) היה סופר, מחזאי ומשורר שבדי, זוכה פרס נובל לספרות, חבר האקדמיה השבדית לספרות (הגוף הבוחר את זוכי פרס נובל לספרות).

לגרקוויסט נולד בוקשה שבסמולנד, חבל בדרום-מרכז שבדיה. הוא היה הצעיר מבין שבעה אחים במשפחת איכרים, שם ניתן לו חינוך דתי מסורתי.

כבר בצעירותו נמשך לזרמים שהתנגדו לחינוך השמרני שקיבל אצל הוריו. התענינותו בספרות הובילה אותו ללימודי הומניסטיקה באוניברסיטת אופסלה.

בשנת 1912 פרסם את ראשוני השירים שלו בעיתון סוציאליסטי ושנה לאחר מכן הופיע הסיפור הראשון בפרוזה. הוא נסע בשנת 1913 לביקור בפריז, שם הושפע מהשינוים המודרניים בציור. את רשמיו הוא הכניס לספר אמנות המילים ואמנויות הציור. בספר הציג את הניגוד שבין כוח החיים של אומנות הציור המודרני ובין ניוון הספרות. הוא ניסה להעביר לשטח הספרות את המשמעת האינטלקטואלית של הקוביסטים, תוך התנגדות לזרם הנטורליסטי.

ספר שיריו, מגור, שהצטיין במקוריות והיווה היצירה האקספרסיוניסטית הראשונה בשבדית, כבש לו מעמד של ממש בספרות השבדית. ביצירתו בא לידי ביטוי הניגוד שבין הבסיס הנוצרי שלו ובין תפיסתו המדעית-דטרמיניסטית. הוא היה מודע לניגוד וכינה את עצמו "כופר דתי".

בתקופת מלחמת העולם הראשונה התחיל להתעניין במחזאות ובשנת 1917 הופיע המחזה הראשון שחיבר האדם האחרון. הרומן הגמד, שהופיע בשנת 1944, הביא לו פרסום עולמי ותורגם לכמה שפות. הרומן נכתב בגוף ראשון, מנקודת מבטו של גמד חצר בעל נטיות מרושעות, בתקופת הרנסאנס באיטליה. המבקרים היללו אותו על יכולתו לתאר את התכונות השליליות בנפש האדם והישוו אותו לג'ונתן סוויפט.

בשנת 1940 נבחר להיות אחד מ-18 חברי האקדמיה השבדית לספרות. הוא היה מועמד לפרס נובל בשנת 1950, כאשר חולקו הפרס לשנת 1949 (באיחור) והפרס לשנת 1950. קולו, שניתן לויליאם פוקנר, הכריע על מתן הפרס של 1949 לפוקנר והפרס של 1950 לברטרנד ראסל. בשנת 1951 הוענק לו הפרס "על כוחו האומנותי ועל העצמאות המושרשת עמוק ביצירותיו, המתאמצת לתת תשובה על שאלות האנושות הנצחיות".

כאשר נשאל, לאחר חלוקת הפרס, מה יש לו להגיד, השיב: "אין בפי כל בשורה מיוחדת, היא כלולה ביצירותי".

הוא נפטר בגיל 83 בסטוקהולם.

מיצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אנשים (1912), סיפור ארוך.
  • שני סיפורים על החיים (1913), יצירה בפרוזה.
  • Motiv מוטיב (1914), שילוב של יצירות בפרוזה ובשירה.
  • Järn och människor ברזל ובני אדם (1915), קובץ סיפורים.
  • מגור (1916), ספר שירה.
  • האדם האחרון (1917), מחזה אפוקליטפי על היכחדות האנושות.
  • Kaos כאוס (1919), כולל את המחזה "סוד השמים" (דרמה קומית, המוצלח במחזותיו), סיפורים ושירים.
  • Det eviga leendet חיוך נצחי (1920), סיפור ארוך.
  • Den lyckliges vägדרכו של האדם המאושר (1921), ספר שירים.
  • Onda sagor אגדות השטן (1924).
  • אורח המציאות (1925), על תקופת נעוריו.
  • Hjärtats sånger שירת הלב (1926), שירי אהבה.
  • החיים הכבושים (1927), הרהורים פילוסופיים.
  • Han som fick leva om sitt livהאיש שהורשה לשוב ולחיות את חייו (1928), מחזה בו השתמש בטכניקה ריאליסטית ובשפה פשוטה.
  • המלך (1932), מחזה סימבולי.
  • ליד המדורה (1932), קובץ שירים.
  • Bödeln התליין (1933), סאטירה שנכתבה כסיפור ולאחר שנה הומחזה.
  • האדם ללא נשמה (1936), מחזה אידאולוגי על טרוריסט שמשנה את הכיוון בהשפעת האהבה.
  • גאון (1937), קובץ שירים.
  • Seger i mörker הניצחון באפלה (1939), מחזה אידאולוגי על שני אחים תאומים, מדינאים, האחד דמוקרטי והשני דמגוג מושחת.
  • Sång och strid שיר ומאבק (1940), שירים על אסון שהמיטה הפלישה הגרמנית לנורבגיה.
  • Dvärgen הגמד (1944) רומן אלגורי, שנכתב בגוף ראשון, על תקופת התחיה באיטליה.
  • Barabbas בר אבא (1950), רומן על המורד שבמקומו נצלב ישו.
  • מותו של אחשוורוש (1960)
  • האדמה הקדושה (1964)

ספריו בתרגום עברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בר-אבא , רומן היסטורי, תרגום - דן סואן, כרמי את נאור, יפו, 1953.
  • ‫ הגמד , עברית - יוסף לוז (יונתן רטוש), ניומן, תל אביב, 1958.
  • הגמד, תרגום נוסף, משבדית - בשמת אבן-זהר, זמורה ביתן, תל אביב, 1995.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]