פשיזם
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
| שיטות ממשל |
|
תחומים קרובים ניתן למצוא |
|
אוליגרכיה |
פשיזם (באיטלקית fascismo) היא אידאולוגיה ושיטת ממשל לאומנית וטוטליטרית שנוצרה באיטליה, בתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה, בהנהגתו של בניטו מוסוליני.
מקור המילה 'פשיזם' הוא סמל הפאשי - צרור זמורות שבו נהגו לעטוף את הגרזנים בתהלוכות הניצחון ברומא העתיקה. סמל זה ביטא את הרצון להחזיר את איטליה לתפארת העבר.
בניטו מוסוליני היה, לפני שיצר את המערכת האידאולוגית הפשיסטית, ממנהיגי המפלגה הסוציאליסטית המרקסיסטית האיטלקית ועורך בטאונה אוואנטי!. הוא גורש מן המפלגה הסוציאליסטית בשל תמיכתו בהשתתפות איטליה במלחמת העולם הראשונה. הוא החליף את האידאולוגיה המרקסיסטית באידאולוגיה החדשה שיצר, תוך שהחזיק במספר רעיונות טוטליטריים, אולם זנח היסוד של מלחמת המעמדות.
אידיאולגיות הכוללות מספר עקרונות הכלולים באידאולוגיה הפשיסטית, התקיימו גם במדינות אחרות, כגון גרמניה הנאצית, ספרד תחת שלטון פרנקו, פורטוגל, יפן, עיראק ועוד, הגם שמשטרים אלה לא הזדהו בכל עם הפשיזם (לפי הגדרת יוצרו, מוסוליני) ולא אימצו לעצמם את הכינוי "פשיזם".
תוכן עניינים |
[עריכה] עקרונותיו של הפשיזם
- הרמוניה חברתית - הרעיון הקורפורטיבי. הארגון החברתי צריך להיות מבוסס על תאגידים (קורפורציות) של גורמים מקצועיים אשר ייצגו כל גורם בשלטון. רעיון זה עומד בניגוד לדמוקרטיה הפרלמנטרית, לפיו הייצוג בפרלמנט אינו קשור לעיסוק של האדם. במובן זה, קיים דמיון בין הפשיזם למשטר הסובייטי בכך שגם שם הייצוג ניתן לסובייטים (המועצות) ולא ישירות לפרט. אולם, בשונה מן המשטר הקומוניסטי סבור הפשיזם כי על המעמדות לשמור על דו-קיום.
- תיאום - תפקיד הממשלה הוא לפעול לתיאום בין כל הגופים המיוצגים בשלטון על מנת להביא להסכמה ביניהם. תפקידה זה של הממשלה היה ההצדקה לקיום הדיקטטורה הפשיסטית, כשם שתפקיד המפלגה הקומוניסטית הביא לדיקטטורה הקומוניסטית במשטר הסובייטי.
- המדינה כערך עליון - קיימים רצון לאומי ומטרות לאומיות שהמדינה דואגת לקיומם. לפיכך יש למדינה ערך מוסף מעל לערכם של הפרטים המרכיבים אותה. המדינה הפשיסטית היא מהות הכול והיא הדואגת גם לפרטים. לכן מותר לה לעשות הכל, למען העם. הפרטים במדינה מעניקים לה את חירותם מרצון. המדינה היא נצחית וכך גם משטרה הטוטליטרי דיקטטורי.
- המנהיג - המנהיג מגיע לשלטון בזכות תכונותיו המיוחדות והוא מורם מעם. סמכותו של המנהיג אינה מוגבלת מכיוון שהוא מעצב את האידאולוגיה של המדינה, שלטונו יחיד וטוטליטרי. המנהיג ניצב מעל לכל, והעם חייב להאמין בו ולציית לו.
- המפלגה הפשיסטית היא היחידה המותרת ואליה שייכים כולם. הייצוג אינו אישי אלא באמצעות התאגידים. המפלגה שולטת במדינה, שתפקידה הוא, כאמור להביא לתיאום ולהרמוניה בין חלקי האומה.
- התנגדות לדמוקרטיה, קומוניזם וליברליזם - הפשיזם דוגל בהגשמת יעדיו באמצעות הסכמה בין המרכיבים השונים של האומה, כאשר המדינה בראשות המנהיג והמפלגה הם הסמכות העליונה בתפקיד של פוסק אחרון. צורות השלטון הדמוקרטיות או הליברליות אינן מתאימות לניהול נכון ותקין של המדינה. הדמוקרטיה התומכת בשלטון העם מגבילה את השלטון, לכן היא מהווה איום על שלמות העם וביטחונו. הליברליזם אינו מאפשר למנהיג לפעול בחופשיות. השוויון, החירות וחופש הדעה נוגדים את רצונו של השליט לפעול למען העם. יש רק אמת אחת בלעדית המגולמת בפשיזם. הקומוניזם, אף שהוא דומה בצורת השלטון הדיקטטורית, בהיותו בעד מלחמת מעמדות ובעד סולידריות מעמדית בינלאומית, סותר את שיתוף הפעולה והסולידריות הלאומית בהם דוגל הפשיזם.
- אי שוויון בין בני האדם - הפשיזם גורס כי לא כל בני האדם נולדו שווים ולפיכך ישנם אנשים שנולדו לעבוד את המדינה וישנם הללו שנועדו להנהיג. "לא ייתכן מצב בו בן העם הפשוט יוכל להיות למנהיג". זאת בניגוד לדמוקרטיה, שבה נחשבים כל בני האדם, באשר הם, כשווים ובעלי זכויות שוות (דבר המבטיח לאזרח חופש דיבור, חופש תנועה, זכות התאגדות, שוויון בפני החוק וזכות לבחור ולהיבחר).
- המלחמה היא הגילוי הנעלה ביותר של האדם ומייצגת ערכים חיוביים ככוח, גבורה, הקרבה וכדומה - הפשיזם אינו מאמין בשלום. מדינה שאינה נאבקת תתנוון ותיכחד. מלחמה שומרת על חוסן וכוח ומבטאת גבורה, עוצמה ואומץ.
[עריכה] בין פשיזם לנאציזם
למרות הדמיון, לכאורה, בין הפשיזם לנאציזם, עקרונות הפשיזם אינם גזעניים אלא לאומיים. למעשה, הפשיזם הטהור אף סותר את העקרונות הגזעניים של הנאציזם[1], מאחר שהוא מקבל לשורותיו את כל התושבים המביעים רצון להצטרף אל הלאום המדיני, מקבלים עליהם את עקרונות המדינה, ומוכנים לשרת אותה.[2]. הן ה'נציונל סוציאליזם' הגרמני, והן הפשיזם האיטלקי, היו תנועות לאומיות. שתיהן מילאו אחר הפונקציות של השלמת איחוד לאומי - שלא מומש קודם תחת בתי המלוכה, ושתיהן ראו בלאום קולקטיב נעלה יותר מסכום חלקיו, והתייחסו בבוז לאינדיבידואליזם המערבי. אולם בעוד הנאציזם אימץ את המורשת האתנו-ביולוגית, וראה בגזע ה"טהור" את הבסיס למדינת הלאום; הרי שהפשיזם, עד שנת 1936, התקיים על בסיס תפיסה לאומית פוליטית מכלילה. גם יהודים במרכזיה העירוניים של איטליה, דוברי הגרמנית בצפון איטליה, וקרואטים שנכבשו במלחמה, כולם נתפסו לפי עקרונות הפשיזם כחלק מהלאום האיטלקי, או כמי שאמורים להצטרף אליו, ללא אפלייה, ואף נדרשו לנאמנות מוחלטת למדינה. [3].
[עריכה] הפשיזם באיטליה
[עריכה] רקע לעלייתו
בתקופת כיבושי נפוליאון באיטליה, החלו לשגשג תנועות פטריוטיות, שקראו לאיחוד הנסיכויות והמדינות האיטלקיות השונות לעם איטלקי אחד, במדינת איטליה הגדולה. ב-1870 הפכה איטליה למדינה ריבונית מאוחדת, שבירתה רומא, שהופקעה משלטון האפיפיור. צורת השלטון במדינה הפכה להיות מונרכיה חוקתית, תחת שלטונו של המלך ויטוריו אמנואלה השני מאחד איטליה.
במלחמת העולם הראשונה הצטרפה איטליה אל מדינות צרפת ובריטניה כנגד ציר גרמניה אוסטריה. למרות הניצחון, תבעה המלחמה קרבנות רבים, דבר שהציבור האיטלקי לא ציפה לו, ונוסף לו מיתון כלכלי כבד. השנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה התאפיינו בחוסר יציבות. ארגוני העובדים פתחו בשביתות תכופות ומשמעותיות, שהשביתו את המשק והכבידו אף יותר על המצב הכלכלי ועל מצב הרוח הלאומי.
בשנת 1919 ייסד בניטו מוסוליני את המפלגה הפשיסטית, ובבחירות שהתקיימו בשנת 1921 זכתה מפלגתו, לראשונה, ב-35 מושבים מתוך 535 מושבי הפרלמנט. חוסר היציבות הפוליטית הביא למצב שבו היה מוסוליני נציג המפלגה היחידה שזכתה לתמיכת מפלגות אחרות, דבר שהביא את המלך ויטוריו אמנואלה השלישי, שאהד את מוסוליני ומפלגתו, להטיל על מוסוליני את הרכבת הממשלה. בשנת 1924 התקיימו בחירות חדשות באיטליה, דבר שהביא להגדלת מספר חברי המפלגה הפשיסטית בפרלמנט. לאחר ניצחונו בבחירות 1924 הביא מוסוליני לחקיקה שסילקה את מפלגות האופוזיציה מבית הנבחרים, והלאים את התקשורת ואת האיגודים המקצועיים.
בשנת 1936 הכריז מוסוליני על ידידותו והערכתו כלפי מפלגה הנאצית בגרמניה וכלפי מנהיגה אדולף היטלר, והודיע עם היטלר על הקמת "ציר רומא-ברלין". ב-10 ביוני 1940 הודיע מוסוליני על הצטרפותה של איטליה למלחמת העולם השנייה כבת בריתה של גרמניה.
[עריכה] איטליה הפשיסטית
-
ערך מורחב – איטליה הפשיסטית
[עריכה] היהודים באיטליה הפשיסטית
בתחילת המאה העשרים ישבו היהודים בעיקר בערים הגדולות. רובם היו מבוססים, ושיעור ההתבוללות היה גדול. היהודים היו משולבים במקצועות החופשיים, רבים מהם השתלבו במנהל הציבורי, וכן בצבא ובאקדמיה.
עם כניסת הפשיסטים לחיים הפוליטיים בשנת 1921 היו היהודים מעורים בחיים באיטליה, ראו עצמם כאיטלקים לכל דבר, ולא הניחו כי התנועה החדשה, שהבטיחה לאומיות חדשה לעם האיטלקי, תתמוך באנטישמיות. רבים מהיהודים השתתפו בהפגנות ובמצעדים, ותעשיינים יהודים עשירים אף תרמו מכספם למפלגה הצעירה.
מוסוליני המשיך ביחסים דו ערכיים עם היהודים עד לשנת 1936. בשנה זו פרסם את "מניפסט הגזע האיטלקי", שבו אימץ את האידאולוגיה הנאצית, והכריז על טהרת המוצא האיטלקי כגזע נפרד וטהור, שנקבע שהיהודים לא השתייכו אליו. היהודים הפכו לאזרחים מדרגה שנייה, נושלו ממשרותיהם בשירות הציבורי והצבא והודחו ממוסדות האקדמיה.
בשנת 1940, עם הצטרפותה של איטליה למלחמה לצידה של גרמניה הנאצית, תכפו ההתנכלויות מצד אזרחים תומכי התנועה הפשיסטית האיטלקית, התנכלויות שבהן פגעו בבתי כנסת ובעסקים של יהודים, הרסו ובזזו אותם. היו יהודים שנמלטו מהערים הגדולות לכפרים וכן למדינות אחרות. אלה שלא נמלטו נכלאו במחנות עבודה. בצעד של מחווה מצד מוסוליני כלפי גרמניה ידידת איטליה, החלו בשנת 1943 משלוחים של יהודים למחנות הריכוז הנאציים, מצפון איטליה, שבה עדיין שלט.
רבים ניסו להימלט דרך הרי האלפים, ואחרים הסתתרו בבתיהם של אזרחים. קולות ההסתייגות בקרב העם האיטלקי מפעולותיו של מוסוליני תרמו לכך שבאיטליה חסידי אומות העולם רבים, שהצילו חייהם של יהודים. כ- 30 אחוזים מיהודי איטליה שלפני מלחמת העולם השנייה, נרצחו על ידי הנאצים והפשיסטים, אחוז נמוך יחסית לשאר מדינות אירופה.
[עריכה] הגדרות מרחיבות של הפשיזם
הפשיזם ועקרונותיו הוגדרו על ידי יוצר האידאולוגיה, בניטו מוסוליני. עם זאת, גורמים חיצוניים לתנועה הפשיסטית, ניסו להחיל הגדרת מונח זה גם על ארגונים וגופים שמעולם לא אימצו לעצמם כינוי זה (ולעתים אף התנגדו לפשיזם ולעקרונותיו ואף נלחמו בהם).
הגדילו לעשות המפלגות הקומוניסטיות שהחילו את הכינוי "פשיסט" לא רק על הפשיסטים המקוריים (האיטלקים) ואף לא רק על בעלי הברית שלהם, אלא, גם על משטרים ומפלגות שהם רצו לגנות ובהם גם תנועות דמוקרטיות. למשל, התנועה הסוציאל דמוקרטית כונתה על ידם "סוציאל פשיסטית", שלא לדבר על תנועות כמו התנועה הרוויזיוניסטית שכונו תנועות פשיסטיות לא רק על ידי הקומוניסטים, אלא גם על ידי חוגי שמאל אחרים.
מבין ההיסטוריונים שנתנו הגדרה מרחיבה למונח "פשיזם" (מעבר להגדרה המקורית, ואף בניגוד לדעתם של נשואי ההגדרה המרחיבה) ניתן לציין גם את קווין פסמור, שנתן את ההגדרה הבאה:
| פשיזם הוא מערכת של אידאולוגיות ופרקטיקות המבקשות להציב את האומה, המוגדרת במונחים ביולוגיים, תרבותיים, ו/או היסטוריים, מעל לכל יתר מוקדי ההזדהות, וליצור קהילה לאומית מונעת. לאומנות פשיסטית היא ריאקציונרית בכך שהיא מבוססת על עוינות חריפה לסוציאליזם ולפמיניזם, מאחר שהאידאולוגיות האלה נתפסות כמציבות את המעמד או את המיגדר מעל הלאום. לכן הפשיזם הוא תנועה השייכת לימין הקיצוני. הפשיזם הוא גם תנועה השייכת לימין הרדיקלי מאחר שתבוסת הסוציאליזם והפמיניזם ויצירתה של האומה המונעת תלויות בעלייתה לשלטון של אליטה חדשה, הפועלת בשם העם ובהנהגתו של מנהיג כריזמטי ומתגלמת במפלגת המונים בעלת מאפיינים צבאיים. פשיסטים קרובים לשמרנים מכוחה של השנאה המשותפת לסוציאליזם ולפמיניזם, אבל הם מוכנים להקריב את האינטרסים של השמרנים - משפחה, קניין, דת, אוניברסיטאות והשירות הציבורי - כאשר הם סבורים שכך דורש האינטרס הציבורי. הרדיקליזם הפשיסטי נובע גם מהשאיפה להרגיע את חוסר שביעות הרצון באמצעות היענות לדרישות מסוימות של תנועת הפועלים וארגוני הנשים, כל עוד הדרישות האלה עולות בקנה אחד עם סדר העדיפויות של המפלגה. הפשיסטים מבקשים להבטיח הרמוניה בין האינטרסים של הפועלים ושל הנשים לבין אלה של הלאום בכך שיקדמו את שתי הקבוצות האלה במגזרים מיוחדים של המפלגה ו/או בתוך המערכת התאגידית. גישה לארגונים האלה ולזכויות שהם מציעים לחבריהם תלויה במאפייניו הלאומיים, הפוליטיים ו/או הגזעיים של הפרט. כל היבטי המדיניות הפשיסטית ספוגים בלאומנות קיצונית. | ||
| -- פשיזם-מבוא, ע' 40 | ||
[עריכה] משטרים, מפלגות ותנועות נוספים שתוארו כפשיסטיים
- המפלגה הנאצית בגרמניה בראשות אדולף היטלר בשלטון מ-1933 עד 1945.
- משטרו הדיקטטורי של פרנסיסקו פרנקו בספרד. בשלטון מ-1939 עד 1975.
- משטרו הדיקטטורי של אנטוניו דה אוליביירה סלזר בפורטוגל. בשלטון מ-1932 עד 1968.
- משטרים שונים ותנועות רבות, אשר ברית המועצות והתנועה הקומוניסטית התנגדו להן, תוארו על ידם כפשיסטים.
- המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה, בתקופה לפני עליית היטלר לשלטון, הוגדרה כמפלגה "סוציאל-פשיסטית" על ידי המפלגה הקומוניסטית של גרמניה.
- התנועה הרוויזיוניסטית תוארה כתנועה פשיסטית על ידי חוגי שמאל ביישוב.
- רפ"י שבראשה עמד דוד בן-גוריון כונתה על ידי יעקב שמשון שפירא (לשעבר היועץ המשפטי לממשלה ולעתיד שר המשפטים) בשם "קבוצה נאו-פשיסטית שבראשה עומד מנהיג".
[עריכה] לקריאה נוספת
- קווין פסמור, פשיזם - מבוא, הוצאת רסלינג, 2006.
- זאב שטרנהאל, מריו שניידר ומאיה אשרי יסודות הפשיזם, הוצאת עם עובד, 1989.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- מהו פשיזם? מאמר מאת ג'ורג' אורוול (1944)
