פשיטות המונגולים לארץ ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פשיטות המונגולים לארץ ישראל התרחשו לקראת תום תקופת מסעי הצלב, כהמשך להצלחה הזמנית של פלישות המונגולים לסוריה, בעיקר בשנים 1260 ו-1300. לאחר כל אחת מהפלישות לסוריה הייתה תקופה של כמה חודשים שבמהלכה יזמו המונגולים מספר פשיטות לארץ ישראל, והם הרחיקו דרומה עד עזה.

הפשיטות נערכו על ידי חלק קטן יחסית של הצבא המונגולי, והיו בעיקרן מסעות שוד, רצח והרס. עם זאת, נראה כי לא הייתה למונגולים כוונה באף אחת מהפשיטות לשלב את ארץ ישראל במערכת המנהלית המונגולית, וכמה חודשים לאחר הפלישות הסוריות, חזרו כוחות הממלוכים ממצרים וכבשו מחדש את השטח בלא שנתקלו בהתנגדות רבה. ‏[1]

המערכות המונגוליות של 1260[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתקפות המונגוליות בלבנט. ההתקפות המוצלחות הראשונות על חאלב ודמשק הובילו להתקפות קטנות יותר על מטרות משניות כדוגמת בעלבכ, מבצר נמרוד ועג'לון כמו גם פשיטות כנגד ערים אחרות בארץ ישראל, ייתכן שגם כנגד ירושלים. חבורות פשיטה קטנות הרחיקו דרומה עד לעזה

ב-1258 כבשו המונגולים בהנהגת הולגו חאן את מרכז הכוח העיקרי של העולם המוסלמי, העיר בגדד, ובזאת שמו קץ לשושלת בית עבאס. אחרי בגדד בא תורה של סוריה שתחת שלטון השושלת האיובית. כוחות מונגוליים, שכללו גם נוצרים ממדינות חסות או ממדינות שנכבשו על ידי המונגולים כדוגמת גאורגיה, ממלכת קיליקיה הארמנית ונסיכות אנטיוכיה, כבשו את העיר חאלב, וב-1 במרץ 1260 גם את דמשק,‏[2][3][4][5] ובכך הביאו קץ גם לשושלת האיובית.

לאחר שהושמדו מרכזי כוח המוסלמיים של דמשק ובגדד, הפכה קהיר שתחת שלטון הממלוכים למרכז הכוח המוסלמי. ייתכן שהמונגולים היו ממשיכים בהתקדמותם דרך ארץ ישראל לעבר מצרים, אך הם נאלצו לעצור את הפלישה בשל סכסוך פנימי בטורקסטן. הולגו נפרד עם רוב כוחותיו, כשהוא משאיר מאחוריו 10,000 פרשים מונגוליים בסוריה תחת פיקודו של קיטבוקה (כיתבוגא), מצביא נוצרי נסטוריאני, על מנת לשלוט בשטחים שנכבשו.‏[6]

קיטבוקה המשיך במתקפה וכבש את בעלבכ, מבצר נמרוד ועג'לון,‏[7] ושלח חבורות פשיטה מונגוליות עמוק יותר לתוך ארץ ישראל, שהרחיקו עד אשקלון. את ירושלים החריבו וכל תושביה היהודים ברחו או נפלו בחרב. ספרי הקודש הוברחו לשכם. הרמב"ן שהגיע לעיר שבע שנים לאחר המתקפה כתב: "רבה העזובה וגדול השממון וכל המקודש מחברו חרב מחברו, ירושלים חרבה מכל ערי יהודה, וארץ יהודה מן הגליל".‏[8] חיל מצב מונגולי בן כ-1,000 חיילים הוצב בעזה,‏[9][10][11] וחיל מצב נוסף הוצב בשכם.‏[12]

הולגו אף שלח מסר ללואי התשיעי מלך צרפת, באומרו ששיחרר את ירושלים עבור הנוצרים. עם זאת, היסטוריונים בני זמננו נוטים להאמין שאף שירושלים הייתה מטרה לפשיטה מונגולית אחת בתקופה זו, היא לא נכבשה.‏[13][14]

תקרית צידון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'וליאן דה גרנייה (Julian de Grenier), צלבן שהיה נסיך צידון והבופור, שתואר על ידי בני זמנו כחסר אחריות וקל דעת, ניצל את ההזדמנות ב-1260 לפשוט על אזור הבקאע, שזמן קצר לפני כן נכבש על ידי המונגולים, על מנת לבזוז. כששלח מפקד המונגולים קיטבוקה את אחיינו יחד עם כוח קטן על מנת לקבל פיצויים, הם נפלו למארב ונטבחו על ידי ז'וליאן. קיטבוקה הגיב בכוח, פשט על העיר צידון, הרס את חומותיה וטבח בתושביה הנוצרים, אם כי המבצר של העיר החזיק כנראה מעמד.‏[13][15]

קרב עין ג'אלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב עין ג'אלות

לאחר שנסוגו מסוריה למצרים, ניהלו הממלוכים משא ומתן עם הפרנקים של ממלכת ירושלים שבירתה הייתה אז בעכו. הפרנקים החליטו לאמץ עמדה של נייטרליות פסיבית בין הממלוכים למונגולים, אף על פי שהממלוכים המוסלמים היו באופן מסורתי אויביהם של הצלבנים. נראה כי בתקופה ההיא, לאחר תקרית צידון, האמינו הפרנקים כי המונגולים מהווים איום גדול יותר עליהם מאשר המוסלמים. ההסכם איפשר לכוחות הממלוכים לעבור בשטחים שבשליטת הצלבנים בלא פגע, והם הצליחו לרכז צבא גדול על מנת להתעמת עם שרידי הצבא המונגולי בספטמבר 1260, בקרב עין ג'אלות (מעיין חרוד) שבעמק בית שאן. בקרב השיגו הממלוכים ניצחון מזהיר שהיה בעל חשיבות רבה, משום שהיה זה הקרב הראשון שבו הובס הצבא המונגולי באופן מוחץ, והוא היווה, לפיכך, נקודת מפנה בהמשך ההתפשטות המונגולית. לאחר קרב זה, על אף שהמונגולים עתידים היו לנסות ולפלוש שוב לסוריה, הם לא הצליחו בכך עד לשנת 1300, שבה הם החזיקו בטריטוריה כבושה למשך מספר חודשים בלבד.

הפשיטות המונגוליות במהלך מסע הצלב של אדוארד הראשון (1271)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1269 החל הנסיך האנגלי אדוארד (לימים אדוארד הראשון, מלך אנגליה) במסע צלב משל עצמו, מסע הצלב התשיעי,‏[16] לאחר שהושפע מסיפורי הגבורה על דודו, ריצ'רד לב הארי, ולאחר שהשתתף במסע הצלב השמיני הכושל שארגן לואי התשיעי מלך צרפת לתוניסיה. מספר האבירים והשוליות שליוו את אדוארד במסע הצלב היה קטן;‏[17][18][19] כנראה כ-230 אבירים כשכל המשלוח כלל קרוב ל-1,000 איש, ששונעו בשייטת של 13 ספינות.‏[20][21] רבים מחברי חיל המשלוח של אדוארד היו חברים וקרובי משפחה כולל אשתו, אלאונורה מקסטיליה, אחיו, אדמונד, ובן דודו הנרי מאלמיין (Henry of Almain).

כשהגיע אדוארד לעכו ב-9 במאי 1271 שלח מיד משלחת לשליט המונגולי אבאקה.‏[22] התוכנית של אדוארד הייתה להיעזר במונגולים על מנת לתקוף את השליט המוסלמי בייברס.‏[23] בראש המשלחת עמדו רג'ינלד ראסל, גודפרי ולס וג'ון פרקר.‏[24][25] אבאקה נענה בחיוב לבקשה של אדוארד במכתב שתאריכו 4 בספטמבר 1271. ההיסטוריונים רונסימן וגרוסה (Runciman and Grousset) מצטטים מתוך הכרוניקה הימי-ביניימית הכתובה צרפתית Estoire d'Eracles ("ההיסטוריה של הרקליוס"), שהיא המשך הכרוניקה הלטינית מן המאה ה-12 מאת ההיסטוריון ויליאם מצור:

Cquote2.svg

שליחיו של סר אדוארד והנוצרים שנשלחו לטרטרים לבקש עזרה חזרו לעכו, והם הצליחו כל כך עד שהם הביאו את הטרטרים איתם, ופשטו על אדמות אנטיוכיה, חאלב, חמן, וחומס ועד קיסריה. והם הרגו את כל הסרצנים שהם מצאו.

Cquote3.svg
– ‏[26][27][28] Estoire d'Eracles, p. 461

באמצע חודש אוקטובר 1271 הגיעו הכוחות המונגולים שאדוארד ביקש את עזרתם לסוריה, והחריבו יישובים מחאלב דרומה. אבאקה, שהיה עסוק בשל עימותים אחרים בטורקסטן, היה מסוגל לשגר רק כוח בן 10,000 פרשים מונגולים בפיקודו של סמאגר מצבא הכיבוש של אנטוליה הסלג'וקית, בתוספת כוחות עזר סלג'וקים,‏[28] אך הם גרמו לבריחה המונית של האוכלוסייה המוסלמית (שזכרה עדיין את המערכות הקודמות של קיטבוקה) דרומה עד קהיר.‏[24] המונגולים הביסו את הכוחות הטורקמנים שהגנו על חאלב, וגרמו לבריחת חיל המצב הממלוכי שבעיר. הם המשיכו בהתקדמותם דרומה לעייירות מערת אל נומן (معرة النعمان‎) ואפמיאה.‏[28]

כשבייברס יזם התקפת נגד ממצרים ב-12 בנובמבר, כבר נסוגו המונגולים מעבר לפרת, עקב חוסר יכולתם להתמודד עם כל הצבא הממלוכי.

המערכות המונגוליות של 1299–1300[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתקפות המונגוליות בלבנט, 1300-1299

בקיץ 1299 כבשו המונגלים תחת שלטונו של גזאן את חאלב שבצפון סוריה, והביסו את הממלוכים בקרב ואדי אל-חאזנדר (הידוע גם כקרב השלישי של חומס). לאחר הניצחון נשלח חיל בפיקודו של מולאי, שרדף אחרי הכוחות הממלוכים הנסוגים עד עזה,‏[29] והניס אותם למצרים. רוב הכוח של גזאן הופנה כנגד דמשק, שנכנעה בין 30 בדצמבר 1299 ו-6 בינואר 1300, אם כי מצודת העיר עמדה במצור.‏[29][30] בפברואר הסיג גזאן את רוב כוחותיו, כנראה משום שסוסיו היו זקוקים למספוא. גזאן הבטיח לחזור בנובמבר על מנת לתקוף את מצרים.‏[31]

לפיכך הייתה תקופה בת ארבעה חודשים, מפברואר ועד מאי 1300, שהאילח'אן המונגולי היה השליט דה פקטו של ארץ הקודש.‏[32] הכוח שנותר מאחור, כ-10,000 פרשים בפיקודו של מולאי עסק בפשיטות ברחבי הארץ והגיע דרומה עד לעזה.‏[33] במרץ 1300 חזר מולאי לדמשק, וכמה ימים אחר כך חזר בעקבות צבאו של גזאן בחזרה מעבר לפרת.‏[34]

הממלוכים המצרים שבו והשתלטו על כל האזור במאי 1300,‏[35] בלא קרב.‏[36]

גורל ירושלים ב-1300[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקורות מימי הביניים יש דיווחים סותרים על היקף הפשיטות של 1299–1300, ואין הסכמה בין היסטוריונים מודרניים מהם המקורות האמינים יותר, ואילו מקורות מנסים לקשט את המציאות או שהם שקריים בעליל. גורל ירושלים בתקופה זו מהווה את סלע המחלוקת העיקרי, כשחלק מההיסטוריונים טוענים שהפשיטות המונגוליות חדרו לעיר, ואחרים הטוענים שהעיר לא הובאה כלל במצור ובוודאי שלא נכבשה.‏[37]

המחקר המצוטט ביותר בנושא הוא של ד"ר סילביה שיין (Sylvia Schein). במאמרה מ-1979 "Gesta Dei per Mongolos", היא מסכמת כי "שחרור הארץ הקדושה לכאורה לא קרה מעולם."‏[38] עם זאת, בספרה מ-1991 כוללת שיין הערת שוליים קצרה ובה כתבה כי "אוּשר" כיבוש ירושלים על ידי המונגולים משום שתועד כי הם פרקו את שער הזהב של בית המקדש והעבירו אותו לדמשק.‏[39] מידע זה מבוסס על דיווחו של הכומר האיטלקי בן המאה ה-14 ניקולו פוגיבונסי (Niccolo Poggibonsi), שבו הוא מתאר בפרוטרוט את הארכיטקטורה של ירושלים, ומזכיר את המעשה שעשו המונגולים בשער. מלומד אחר, דניס פרינגל (Denys Pringle), תיאר את הדיווח של פוגיבונסי שעל פיו המונגולים ניסו להרוס, לחפור מתחת, לשרוף או לסלק את השער, אך בלא הצלחה, וכשהממלוכים חזרו, הם בנו חומה לפני השער על מנת להסתירו.‏[40][41]

בספרו משנת 2007 "הטמפלרים" (Les Templiers) טוען אלן דמוּרְזֶ'ה (Alain Demurger) כי המונגולים כבשו את דמשק ואת ירושלים,‏[42] וכי מולאי המפקד על צבאו של גזאן התגורר בירושלים בין השנים 1299–1300.‏[43] לטענת פרדריק לואיסטו (Frédéric Luisetto), "כוחות מונגוליים חדרו לירושלים ולחברון וביצעו שם מעשי טבח רבים."‏[44] בספרו "הצלבנים ומדינות הצלבנים", עושה אנדרו ג'וטישקי (Andrew Jotischky) שימוש במאמר של שיין מ-1979 ובספרה מ-1991 על מנת לטעון כי "לאחר כיבוש קצר של ירושלים, שהיה בעיקר סמלי, נסוג גזאן לפרס."‏[45]

השמועות באירופה לגבי ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלא תלות באמת, ההתקדמות של המונגולים הובילה לשמועות חסרות שחר בתקופה זו באירופה, כאילו המונגולים כבשו את ירושלים והם מתכוונים להחזיר אותה לאירופאים. שמועות אלו, שהחלו סביב מרץ 1300, היו מבוססות ככל הנראה על דיווחים של סוחרים ונציאנים שזה עתה הגיעו מקפריסין.‏[46] הדיווחים כללו תיאורים מדויקים פחות או יותר על ההצלחות המונגוליות בסוריה, אך אז נוספה להם ההשערה שבינתיים המונגולים קרוב לוודאי כבר כבשו את ארץ ישראל. על בסיס השערה זו החלו השמועות להתנפח, אם בשל הרצון העז להאמין או בשל האווירה שנוצרה בקהל הגדול שהתאסף ברומא לרגל חגיגות שנת היובל הנוצרית הראשונה (החלו ב-22 בפברואר 1300), שעודדה אמונה באגדות אורבניות. השמועות החלו לטעון (בטעות) כי המונגולים כבשו את מצרים, וכי גזאן המונגולי מינה את אחיו למלך שם, וכי המונגולים מתכוונים להמשיך במסע ולכבוש את ברבריה ותוניסיה. על פי השמועות, שחרר גזאן את הנוצרים השבויים בדמשק ובמצרים, וחלק משבויים אלו עושה את דרכו לקפריסין.‏[47]

בהגיע אפריל 1300 שלח האפיפיור בוניפקיוס השמיני מכתב שבו הודיע על "חדשות כבירות משמחות שיש לחגוג אותן בשמחה מיוחדת"‏[48] – שגזאן המונגולי כבש את ארץ הקודש והציע להעבירה לנוצרים. כחלק מחגיגות שנת היובל של שנת 1300 ברומא, הורה האפיפיור לתהלוכות "לחגוג את החזרת ארץ הקודש", ומעבר לכך הוא עודד את כולם לעקור אל השטח שזה עתה הוחזר.‏[49] אדוארד הראשון, מלך אנגליה נתבקש לעודד את נתיניו לצאת אף הם על מנת לבקר את המקומות הקדושים. האפיפיור בוניפקיוס השמיני גם התייחס להחזרת הארץ הקדושה על ידי המונגולים בבולה שלו Ausculta fili.

בקיץ של שנת היובל (1300) קיבל האפיפיור בוניפקיוס השמיני כתריסר שגרירים שהגיעו ממלכים ונסיכים שונים. אחת מהקבוצות הייתה של 100 מונגולים, בראשות גואיסקארד בוסטרי (Guiscard Bustari), איש פירנצה, שהיה השגריר מטעם האילח'אן. משלחת השגרירים, המוזכרת פעמים רבות במקורות מאותה תקופה, השתתפה בחגיגות שנת היובל.‏[47] לכאורה היה שגריר זה האדם שמונה על ידי גזאן לפקח על יסודה מחדש של ממלכת הפרנקים בשטחים שגזאן היה עתיד להחזיר לידיהם. לזמן קצר הייתה שמחה רבה בחצר האפיפיורית, אך במהרה קיבל האפיפיור את הידיעות על מצב הדברים בסוריה לאשורם, שלפיהם גזאן הסיג את רוב כוחותיו בפברואר 1300, ושהממלוכים השתלטו על השטח מחדש במאי.‏[47] אבל השמועות התמידו לפחות עד ספטמבר 1300.‏[50]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Amitai, Mongol Raids, pp. 247-248
  2. ^ Saudi Aramco World "The Battle of Ain Jalut"
  3. ^ Grousset, p. 581
  4. ^ "On 1 March Kitbuqa entered Damascus at the head of a Mongol army. With him were the King of Armenia and the Prince of Antioch. The citizens of the ancient capital of the Caliphate saw for the first time for six centuries three Christian potentates ride in triumph through their streets", Runciman, p.307
  5. ^ Gestes des Chiprois, Le Templier de Tyr. "Le roy d'Arménie et le Prince d'Antioche alèrent en l'ost des Tatars et furent à prendre Damas". Quoted in "Histoire des Croisades III", Rene Grousset, p586
  6. ^ Runciman, p.310
  7. ^ Amitai-Preiss, p. 32.
  8. ^ תולדות ישראל, חלק שנים-עשר / זאב יעבץ
  9. ^ Jean Richard, p.428
  10. ^ Amin Maalouf, p.264
  11. ^ Tyerman, p.806
  12. ^ Amin Maalouf, p.262
  13. ^ 13.0 13.1 The British historian Steven Runciman believes that Nablus and Gaza were occupied, but that Jerusalem itself was not taken by the Mongols. Runciman, p.308
  14. ^ "Hulegu informed Louis IX that he had handed over the Holy City to the Franks already, during the brief Mongol occupation in 1260 (although, as we have seen, this is nowhere indicated in any of the Muslim sources, still less in the Frankish appeals for help to the West), and the claim was reiterated in 1274 by Abaqa's envoys.", Jackson, p.174
  15. ^ "It happened that some men from Sidon and Belfort gathered together, went to the Saracens' villages and fields, looted them, killed many Saracens and took others into captivity together with a great deal of livestock. A certain nephew of Kit-Bugha who resided there, taking along but few cavalry, pursued the Christians who had done these things to tell them on his uncle's behalf to leave the booty. But some of the Christians attacked and killed him and some other Tartars. When Kit-Bugha learned of this, he immediately took the city of the Sidon and destroyed most of the walls [and killed as many Christians as he found. But the people of Sidon fled to an island, and only a few were slain. oe43]. Thereafter the Tartars no longer trusted the Christians, nor the Christians the Tartars." Fleur des Histoires d'Orient, Chap. 30
  16. ^ Hindley, pp. 205-206
  17. ^ Nicolle, p. 47
  18. ^ Tyerman, p. 818
  19. ^ Grousset, p.656
  20. ^ Tyerman, p. 818
  21. ^ Grousset, p.656
  22. ^ "When he disembarked in Acre, Edward immediately sent envoys to Abagha (…) As he (Abagha) could not commit himself to the offensive, he ordered the Mongol forces stationned in Turkey under Samaghar to attack Syria in order to relieve the Crusaders” Jean Richard, p.446
  23. ^ "Edward was horrified at the state of affairs in Outremer. He knew that his own army was small, but he hoped to unite the Christians of the East into a formidable body and then to use the help of the Mongols in making an effective attack on Baibars", Runciman, p.335
  24. ^ 24.0 24.1 Grousset, p.653.
  25. ^ Runciman, p.336
  26. ^ "Et revindrent en Acre li message que mi sire Odouart et la Crestiente avoient envoies as Tartars por querre secors; et firent si bien la besoigne quil amenerent les Tartars et corurent toute la terre dantioche et de Halape de Haman et de La Chamele jusques a Cesaire la Grant. Et tuerent ce quil trouverent de Sarrazins", Estoire d'Eracles, Chap XIV
  27. ^ Quoted in Grousset, p.653
  28. ^ 28.0 28.1 28.2 Runciman, p.336
  29. ^ 29.0 29.1 Demurger, pp. 142-143 "The Mongols pursued the retreating troops towards the south, but stopped at the level of Gaza".
  30. ^ Runciman, p.439
  31. ^ Demurger, p. 99
  32. ^ "For a brief period, some four months in all, the Mongol Il-Khan was de facto the lord of the Holy Land", Schein, p. 810
  33. ^ "Meanwhile the Mongol and Armenian troops raided the country as far south as Gaza." Schein, 1979, p. 810
  34. ^ Amitai, p. 247
  35. ^ Schein, 1979, p. 810
  36. ^ Amitai, p. 248
  37. ^ Phillips, p. 128. ""Disillusionment came swiftly. Jerusalem had not been taken or even besieged; Ghazan evacuated Syria within a few weeks of its conquest probably because his horses were short of fodder. He attacked it again in 1301, and planned further campaigns for the next two years, but achieved nothing. His bitterness at the failure of the European powers to provide the military assistance he had asked for expressed itself in 1303 in yet another embassy to Philip IV and Edward I, to which Edward replied tactfully that he and Philip had been at war and could not send help."
  38. ^ Schein, 1979, p. 805
  39. ^ "The conquest of Jerusalem by the Mongols was confirmed by Niccolo of Poggibonsi who noted (Libro d'Oltramare 1346-1350, ed. P. B. Bagatti (Jerusalem 1945), 53, 92) that the Mongols removed a gate from the Dome of the Rock and had it transferred to Damascus. Schein, 1991, p. 163
  40. ^ Denys Pringle, 1993, The Churches of the Crusader Kingdom of Jerusalem, p.106
  41. ^ Pringle, p.106
  42. ^ "In December 1299, he (Ghazan) vanquished the Mamluks at the Second Battle of Homs and captured Damascus, and even Jerusalem", Demurger, Les Templiers, 2007, p.84
  43. ^ "Mulay, a Mongol general who was effectively present in Jerusalem in 1299-1300", Demurger, Les Templiers, 2007, p. 84
  44. ^ Frédéric Luisetto, p.205-206 "Troops penetrated in Jerusalem and Hebron where they committed many massacres (...) In Hebron, a cross was even raised on top of the mosque of Abraham", also p.208 "We have knowledge of the violences perpetrated in Jerusalem and Damas"
  45. ^ Jotischky, The Crusaders and the Crusader States, p. 249
  46. ^ "The earliest letter was dated 19 March 1300 and addressed to Boniface VIII. Its contents suggest that it was probably written by the Doge Pietro Gradenigo (1289-1311). - Schein, 1979, p. 814
  47. ^ 47.0 47.1 47.2 Schein, p. 815
  48. ^ Riley-Smith
  49. ^ Riley-Smith
  50. ^ Schein, p. 805