פשפש מיטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgפשפש מיטה
Cimex lectularius.jpg
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: פרוקי רגליים
מחלקה: חרקים
סדרה: פשפשאים
תת־סדרה: פשפשים
משפחה: פשפשיים
סוג: Cimex
מין: Cimex lectularius
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Cimex lectularius

פשפש המיטה (שם מדעי: Cimex lectularius) הוא חרק משפחת הפשפשיים. הפשפשים בעלי גלגול חסר הכולל שלוש דרגות: ביצה, נימפה ובוגר. פשפשי המיטה הם טפילים חיצוניים, של בעלי דם חם, כמו תרנגולות, עכברים ויונקים אחרים כולל אדם. הטורפים הטבעיים של הפשפש הם מקקים ועכבישים. כינויי פשפשי המיטה: "פשפשים", "מעילים אדומים", "משטחי מהגוני".

מקור השם בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פשפש המיטה נזכר עוד בברייתא בשם "פַּשְׁפָּשׁ" וזכה לתיאור המורפולוגי: "ת"ר, פשפש זה, ארכו כרחבו, וטעמו כריחו, ברית כרותה לו שכל המוללו מריח בו" (בבלי, נידה נח ב).

מקור ותפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדענים משערים כי הפשפש מלווה את האדם עוד מתקופת ההשהיה במערה. כיום ניתן למצוא במערות פשפשי עטלפים, שהם קרובי משפחה של פשפשי המיטה. התפוצה של פשפשים נבלמה במדינות שבהן השתמשו בדי-די-טי. בשנים שלאחר הפסקת השימוש בעולם בחומר זה, נרשמה עליה בתפוצת הפשפשים. מאז שנת ה-90 נרשמה עליה משמעותית בתפוצת הפשפשים בצפון אפריקה, אירופה, אוסטרליה ואף בישראל. בסקרים שנעשו בישראל על ידי המשרד להגנת הסביבה התברר כי חלה עליה דרמטית בתפוצת הפשפש בשנים 2006-2008.

סוגים וזנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם שני זנים של פשפשי מיטה כיום:

  • הנפוץ והמוכר מביניהם, התגלה באוסטרליה.
  • הזן השני – הזן הטרופי, התגלה רק לאחרונה באזורים כפריים.

השוני בין הזנים הוא במבנה שלהם סביב בית החזה. שני הזנים זקוקים לדם כתזונה ומרכיב להתפתחותם.

מראה פשפשי המיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גודל הנימפות נע ממילימטר אחד לארבעה, וצבען חום-צהבהב. בבגרותם הם מסוגלים להגיע באורכם בין חמישה לשישה מ"מ, ואפילו לכמעט סנטימטר אחד כאשר הם מפוטמים בדם. צורתם שטוחה ועגולה בצבעים של אדום כהה, המשחיר כאשר הם מלאים בדם. פשפשי המיטה הבוגרים הם ללא כנפיים ונראים שטוחים.

תנועה ואורח חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפשפשים פעילים בעיקר בלילה. במהלך היום הם מעדיפים להסתתר בקרבה למקום בו ישנים אנשים (במרחק של 2 מטר ולעתים יותר). צורתם השטוחה מאפשרת להם להיכנס לתוך בקיעים קטנים במזרנים, ארגזי אחסון, מיטות ולוחות. לפשפשי המיטה אין קנים כשם שיש לנמלים ולדבורים, אך נטייתם היא להתקבץ באופן טבעי במקום מסתורם. פשפשי המיטה יכולים להתגורר בקני ציפורים ולכן יש סיכוי גבוה להימצאות פשפשי מיטה בבתים בהם יש מספר קני ציפורים בגג או במחילה (שלאורך הגג).

התפתחות ומחזור חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכר (למטה) הופך את הנקבה ומנקב את בטנה לההזרקת תאי הזרע ישירות לחלל הבטן

נקבת הפשפש מטילה במהלך חייה עד כשלוש מאות ביצים. מספר ביצים בכל פעם. הן נמצאות בחריצים של מסגרות מיטה, רצפה, קירות ובמקומות נוספים בבית. כאשר מזג האוויר קריר הביצים מתכסות בחומר דביק הגורם להן להידבק לכל עצם בו הן נוגעות. הביצים אינן מופקדות במקום בו הטמפרטורה נמוכה מעשר מעלות צלזיוס. הביצים תבקענה בדרך כלל תוך שישה עד שבעה עשר ימים, אך בטמפרטורה נמוכה אפשר ותבקענה גם תוך כעשרים ושמונה ימים.

פשפשי המיטה הצעירים (הקרויים נמפה) עוברים שינוי הדרגתי בין חמישה שלבים. הגלמים משירים את הזיפים הקטנים שעל גופם חמש פעמים עד הגיעם לבגרות ותקופת הגולם נמשכת כשישה שבועות. כל שלב בנימפה נמשך בין 4 ל 6 ימים. כל מחזור חיים יכול לנוע בין חודש וחצי (בטמפרטורה של 25 מעלות) לארבעה חודשים (בטמפרטורה של 18 מעלות). באקלים חם הם עשויים להתרבות לשלושה דורות בשנה.

פעילות נימפות ובוגרים קיימת לרוב בטמפרטורה של 13-15 מעלות. ב-36-37 ההתפתחות נפסקת ונקודת התמותה היא ב-44-45 מעלות.

תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פשפשי המיטה ניזונים מדמם של בני האדם על ידי ניקוב העור. הדם שהם מוצצים מועבר הישר אל קיבתם. הם ניזונים בעיקר בלילה (בעיקר בשעות המאוחרות), אך עשויים להיזון גם ביום אם הם רעבים והתאורה חלשה. הגלמים ניזונים ברגע שהם מוצאים לעצמם פונדקאי.

הפשפשים ניזונים במשך שלוש עד חמש דקות ועוזבים את הפונדקאי. הם זוחלים למקום מסתור ונשארים שם במשך מספר ימים על מנת לעכל את הארוחה. כאשר הם רעבים שוב, הם יוצאים ממחבואם ומחפשים פונדקאי חדש. בלא מזון בנמצא, הנמפה מסוגל להתקיים מספר שבועות. הפשפשים הבוגרים מסוגלים להתקיים כחודשיים או יותר ללא מזון.

פגיעתו באדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימני עקיצות של פשפשים

הפשפש איננו מעביר מחלות לאדם אלא מהווה מטרד קשה.

בעת העקיצה מחדיר הפשפש את רוקו לפצע שהוא גורם. כתגובה מכך נוצר על העור הנעקץ כתם אדום ומגרד אשר בדרך כלל חולף כעבור שעות או ימים ספורים. הרגישות לעקיצה שונה מאדם לאדם. ישנה סכנה בעקיצה כאשר ישנה תגובה אלרגית, כגון פריחה וכדומה. לכ-50% מבני אדם אין רגישות לעקיצות של הפשפשים.

מניעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימנים הבולטים לנוכחותם של הפשפשים הם סימני כתמי דם וצואה זעירים על הסדינים. הם מופיעים כקבוצה של נקודות שחורות ויראו על מזרנים, בצדם החשוך של רהיטים או במקומות אחרים בהם מסתתרים פשפשים.

פשפשי המיטה מועברים לרוב על ידי מטענים, אביזרי שינה ושאר רהיטי חדרי שינה. ניתן למזער את הסיכויים להבאת פשפשים מן החוץ למקום הלינה על ידי נקיטת האמצעים הבאים:

בזמן המסע - עוד לפני בדיקת המלון, יש לבדוק היטב את המזרנים. להסיר בזהירות את הסדינים, ולבחון את אזור ראש המיטה. לאחר מכן יש לבחון את שני צידי המיטה וכמו כן את לוחות המיטה. אם באחד ממקומות אלו ניתן להבחין בחרקים כלשהם – ככל הנראה אלו הם פשפשי המיטה.

לפני שמכניסים רהיט מהרחוב או ממקום אחר, יש לבדוק אותו היטב. כמו כן, כדאי להיפטר מקני ציפורים בקרבת מקום השינה.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלב בניו יורק המאומן לאתר פשפשים על פי ריחם

את מקום המרבץ שלהם כדאי למצוא במהלך היום. הפשפשים מפרישים מגופם חומר בעל ריח המוגדר כ"מתיקות מחליאה". בארה"ב יש המאמנים כלבים מיוחדים לגילוי פשפשים.

הדברתם נעשית באופנים הבאים:

באמצעים פיזיקליים:

  • טיפול בקור
    • ריסוס של גז קר על הפשפשים באופן ישיר,
    • הכנסה למקפיא של בגדים או חפצים קטנים בטמפרטורה של -16 מעלות, למשך 10 שעות.
  • טיפול בחום
    • חימום הבית ל60 מעלות למשך מספר שעות באמצעות תנורים מיוחדים,
    • בקיטור יבש באופן ישיר,
    • טיפול בבגדים נקיים להכניס למייבש כביסה ב-70 מעלות.
  • שימוש בשואב אבק.

ועל ידי כימיקלים:

  • אירוסולים, אבקות (אבקת סיליקה, אדמה דיאטומית) וחומרים נוזלים (במיוחד בחריצים וסדקים)
  • ריסוס בחומרי הדברה כמו קרבמאטים ופירתואידים. יש המשתמשים בקוקטייל של חומרים, שאמורים לפגוע בפיריון של אלו שישרדו.

יש הממליצים על טפול משולב, הכולל אמצעים פיזיקליים וכימיים.

במחקר בארה"ב התברר כי חלק מהפשפשים בכל קבוצה עשויים להיות עמידים לחומרי הדברה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]