פשרת 1850

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פשרת 1850, הנקראת גם פשרת קליי וחוק פירס - חמישה חוקים שחוקק הקונגרס של ארצות הברית בעניין העבדות בשטחים שארצות הברית כבשה ממקסיקו בשנת 1848, שהיוו פשרה בין הרצונות של הצפון שהתנגד לה ובין רצונות הדרום שתמך בה. פשרה זו הייתה פשרת אד הוק ולא עסקה בפתרון כללי של בעיית העבדות, אשר כבר אז איימה לקרוע את ארצות הברית לשניים; לפיכך, היא החזיקה מעמד שנים ספורות בלבד ולא מנעה את הקרע בשנת 1861.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

העבדות הייתה קיימת בארצות הברית מלפני היווסדה, אך בעוד שבמדינות הצפון המתועשות היא בוטלה בעיקרה עוד בראשית המאה ה-19, הרי שבדרום החקלאי, שבו בעלי האחוזות היו זקוקים לכוח עבודה זול ורב, היא המשיכה להתקיים. אט-אט נוצרו בארצות הברית שתי חברות, שהיו שונות בתכלית זו מזו, בעלות אינטרסים סותרים ובעלות דעות הפוכות על נושא העבדות: בצפון הלכה והתחזקה התנועה לביטול העבדות, שדרשה את ביטולה של העבדות בכל רחבי ארצות הברית, ואילו אנשי הדרום תמכו רובם ככולם בהמשך קיומה של העבדות ובאפשרות להרחיבה לשטחים חדשים ככל שארצות הברית התפשטה. בשל ההבנה כי על-מנת לשמר את ארצות הברית כגוף אחד, אל לאחד הצדדים לכפות את עצמו על השני, במהלך כל המחצית הראשונה של המאה ה-19 מדינות חדשות התקבלו לאיחוד רק בזוגות - אחת חופשית ואחת עבדותית, על-מנת שלא להפר את האיזון בין מדינות החופש למדינות העבדות בסנאט.

בשנת 1845 טקסס, אשר התנתקה ממקסיקו תשע שנים קודם לכן, ביקשה להצטרף לארצות הברית כמדינת עבדות. בעקבות זאת, בשנה שלאחר-מכן פרצה מלחמת ארצות הברית-מקסיקו, ובאותה שנה דחה הסנאט של ארצות הברית את הצעת וילמוט, שהציעה לאסור על עבדות בשטחים שייכבשו ממקסיקו.

ב-1849 ביקשו תושבי קליפורניה שנכבשה זה לא מכבר ממקסיקו להצטרף לברית כמדינת חירות, שבה העבדות אסורה. ברם, קבלתה של קליפורניה הייתה מערערת את האיזון בין מדינות העבדות למדינות החירות בסנאט (קבלתה של טקסס שלוש שנים קודם אוזנה על ידי קבלתה של ויסקונסין ב-1848), ולכן קבלתה לברית התעכבה. לאור זאת הועלתה האפשרות לחלק את קליפורניה לשניים, אשר נפסלה לאור העובדה ששטחי דרום קליפורניה נמצאו לא מתאימים לחקלאות.

בנוסף לכך, התקיים בציבור האמריקאי דיון סוער ונוקב על עתידם של שאר השטחים שנכבשו ממקסיקו, שיהפכו מאוחר יותר למדינות אריזונה, ניו מקסיקו, ויומינג וקולורדו - האם הם יהיו למדינות עבדות, מדינות חירות, או שמא על תושביהם המקומיים להכריע בעניין בעצמם. וכאילו כדי להוסיף על הקושי, מדינת טקסס דרשה לקבל לעצמה חלק מהשטח של טריטוריית ניו מקסיקו.

הפשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 בדצמבר 1849 התכנס הקונגרס כדי לפתור את כל הבעיות הנ"ל. חודשיים מאוחר יותר, מנהיג הוויגים הנרי קליי קרא לפשרה; הקריאה לפשרה התקבלה, אך רעיונותיו של קליי - לא. תחת זאת, היה זה מנהיג הדמוקרטים הצפוניים סטיבן דאגלס שניסח את עיקרי הפשרה: קיצוצה של טקסס לגבולותיה הנוכחיים, יצירת ממשלות טריטוריאליות מבוססות על רעיון ריבונות העם בטריטוריות של ניו מקסיקו ויוטה, קבלתה של קליפורניה כמדינת חירות, ביטול הסחר בעבדים במחוז קולומביה והנהגת חוק עבדים נמלטים שייטיב עם הדרום.

קבלת הפשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דאגלס הציג את תוכניתו בסנאט בסביבות פברואר 1850, והיא זכתה לתמיכה, אם כי היו כאלה שהתנגדו - בעיקר הדרומיים הקיצוניים בהנהגתם של ג'ון קלהון וג'פרסון דייוויס והצפוניים הקיצוניים בראשותו של ויליאם סיוארד. ב-17 באפריל אותה שנה "ועדת השלושה-עשר" שירטטה את גבולותיה המדויקים של טקסס, וביוני תשע מדינות מהדרום שלחו נציגים לוועידת נאשוויל על-מנת לקבוע את עמדתן ביחס לפשרה המתגבשת. אמנם חלק מהצירים הקיצוניים בוועידה דיברו בזכות הפרישה, אך הדעה שהתקבלה תמכה בפשרה ובהרחבת קו הגבלת העבדות שנקבע בפשרת מיזורי עד לאוקיינוס השקט.

בהתחלה אוגדו כל סעיפי הפשרה לחוק אחד, אך הוא לא הצליח לעבור בסנאט, בעיקר בשל התנגדותו של הנשיא דאז, זכריה טיילור. ברם, בחגיגות יום העצמאות של ארצות הברית באותה שנה טיילור לקה בגסטרואנטריטיס, ככל הנראה לאחר שאכל גלידה עם דובדבנים, ונפטר כעבור מספר ימים. לכס הנשיאות עלה סגנו, מילארד פילמור, אשר תמך בפשרה של דאגלס. בהשפעת הנשיא החדש, חמשת החוקים שהרכיבו את הפשרה הועברו בקונגרס ונחתמו על ידי פילמור במהלך ספטמבר 1850.

השגות על הפשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדמוקרטים הדרומיים בהנהגתו של ג'פרסון דייוויס התנגדו לפשרה של דאגלס וקליי, משום שהיא הפרה את האיזון בין מדינות העבדות למדינות החירות בסנאט. כמו כן הם לא ראו בעין יפה את קיצוצה של טקסס, וראו את ביטול הסחר בעבדים במחוז קולומביה כנוגד את החוקה.

הוויגים הצפוניים בהנהגתו של ויליאם סיוארד התנגדו לפשרה משום שהיא לא ביטלה את העבדות במערב ועוד יותר בשל חוק העבד הנמלט המחמיר, אשר דרש את גיוסם של אזרחים לגדודי חיפוש של עבדים נמלטים.

הנשיא דאז, זכריה טיילור, אף שהיה בעל עבדים בעצמו, התנגד לפשרה והציע לבטל את הצורך בה על ידי כך שטריטוריות יוטה וניו מקסיקו תתקבלנה לברית כמדינות בלא הצורך בארגונן כטריטוריות על ידי הקונגרס ולכן גם בלא הצורך שהקונגרס יכריע בשאלת העבדות בהן. מהלכו זה של טיילור עורר עליו את חמתם של דרומיים רבים, אשר ראו בו "בוגד".

הפשרה שהתקבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. קליפורניה התקבלה כמדינת חירות.
  2. שטחה של טקסס במערב קוצץ לטובת מדינת ניו מקסיקו דהיום; תמורת זאת, טקסס קיבלה פיצוי בסך 10 מיליון דולרים על-מנת לשלם את חובה למקסיקו.
  3. סחר בעבדים, אך לא החזקתם, במחוז קולומביה נאסר.
  4. חוק העבד הנמלט – עבדים נמלטים הוכרזו פושעים פדרליים, ומי שמחביאם הוא פושע. לשם אכיפת החוק הוקמו יחידות מיוחדות של לוכדי עבדים בכל ארצות הברית.
  5. הוחלט שמעמד הטריטוריות שנכבשו (שכללו את המדינות אריזונה, ניו מקסיקו ויוטה של היום) יוכרע בעתיד על פי עקרון "ריבונות העם", דהיינו, התושבים המקומיים יכריעו בשאלת העבדות בעצמם.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הצטרפות קליפורניה לברית, הוטתה לראשונה הכף בסנאט, משום שלא הייתה אף מדינת עבדות באופק באותו זמן, כך שמספר הנציגים מהמדינות המשוחררות עולה על מספר נציגי מדינות העבדות; ברם, בית המחוקקים של קליפורניה פתר בעיה זו בכך שבחר סנאטור אחד עם נטייה "צפונית" וסנאטור אחד עם נטייה "דרומית" (באותה תקופה הסנאטורים נבחרו על ידי בתי המחוקקים של כל מדינה). ערעור זה של האיזון בסנאט פתח פתח לקבלתן של עוד כמה מדינות חירות במהלך שנות ה-50 של המאה ה-19 בלא מדינות עבדות לצידן, והחריף את המתח בין הדרום לצפון.

אף על פי שהפשרה הייתה פופולרית בציבור, היא הייתה פשרת אד הוק ולא פתרה את השאלה היסודית של העבדות בארצות הברית. בנוסף לכך, הפשרה לא הביאה את השלום שהייתה אמורה להביא: בשנת 1854, כעבור ארבע שנים בלבד, סטיבן דאגלס הציע - והעביר - את חוק קנזס-נברסקה, שהרחיב את עיקרון ריבונות העם בעניין העבדות מעבר לגבול שנקבע בפשרת מיזורי מ-1820. העברתו של החוק עוררה התנגדות עזה בצפון, שהחל לחשוש מכוונות ההתפשטות מהדרום, ועל רקע זה נוצרה המפלגה הרפובליקנית של ארצות הברית, אשר תפיסתה את הנשיאות בשנת 1860 הובילה למלחמת האזרחים האמריקאית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]