פתח תקווה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לשכתב ערך זה הסיבה לכך: סגנון לא אנציקלופדי, חומר טפל, צורך בהגהה יסודית. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

פתח-תקווה, המכונה אם המושבות היא עיר במחוז המרכז ישראל, בגוש דן. היא נוסדה בשנת 1878 והוכרזה כעיר בשנת 1937. חברה בארגון פורום ה-15.

העיר גובלת עם הוד השרון ורמת השרון מצפון, עם תל אביב מצפון מערב, עם בני ברק וגבעת שמואל במערב, עם המועצה האזורית דרום השרון (הקיבוצים עינת, גבעת השלושה ונחשונים) ועם ראש העין ממזרח, ועם גני תקווה, קריית אונו ומועצה אזורית חבל מודיעין (מושב נחלים) מדרום.

תוכן עניינים 1 מקור השם 2 תולדות העיר 2.1 ייסוד פתח-תקווה 1878 2.1.1 אומלבס 2.1.2 הבאר הראשונה 2.1.3 החריש הראשון 2.1.4 חג הפסח הראשון 2.1.5 התיישבות הירקונים 2.2 חידוש היישוב 1882 2.2.1 הקמת המושבה יהוד 2.2.2 הבתים הראשונים 2.2.3 שומרי המושבה בראשיתה 2.2.4 תכנון המושבה 2.3 הגעת הפועלים לפתח-תקווה 2.4 מלחמת העולם הראשונה 2.5 מועצה מקומית 2.6 התפתחות העיר 3 העיר כיום 3.1 אוכלוסייה 3.2 בריאות 3.2.1 בתי חולים 3.2.2 זיהום אוויר 3.2.3 מים ותשתיות 3.3 כלכלה 3.3.1 אזורי תעשייה 3.3.2 תעסוקה ואבטלה 3.3.3 מרכזי קניות 3.4 משפט 3.5 דת 3.5.1 רבני העיר 3.6 ספורט 3.7 תרבות 3.8 חינוך 3.9 תחבורה 3.9.1 כבישים 3.9.2 תחבורה ציבורית 3.9.2.1 אוטובוסים 3.9.2.2 רכבת 3.9.2.3 רכבת קלה 3.10 סביבה 3.11 ערים תאומות 4 שכונות בעיר 5 ראשי העיר 6 הערות שוליים 7 לקריאה נוספת 8 קישורים חיצוניים

[עריכה] מקור השם

מקור השם פתח-תקווה לקוח מספר הושע:

	וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה"
-- הושע, פרק ב, פסוק יז

. הסיבה לבחירת השם הייתה שקבוצת המתיישבים הראשונים בפתח-תקווה ניסו קודם לכם, בשנת 1872 להתיישב בסביבות העיר יריחו . הקבוצה איתרה שטח קרקע שעמד למכירה פומבית בסמוך ליריחו. הם החליטו לקרוא למושבה החדשה פתח-תקווה, המוזכרת בספר הושע בהקשר ל"עמק עכור" מפרשת עכן בספר יהושע: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ, יַעְכָּרְךָ יְהוָה בַּיּוֹם הַזֶּה; וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל-יִשְׂרָאֵל, אֶבֶן, וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ, וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים. וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל-אֲבָנִים גָּדוֹל, עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וַיָּשָׁב יְהוָה, מֵחֲרוֹן אַפּוֹ; עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא, עֵמֶק עָכוֹר, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה. (פרק ז' פסוקים כ:ה - כ"ו). ועמק זה, לפי דברי הנביא. יהיה לפתח-תקווה.( פרק ז' פסוקים כ"ה - כ"ו). היה זה ביטוי לתקוה שאפשר להפוך מקום מקולל לייושב פורח.

בסופו של דבר רכישת הקרקע שם לא התבצעה, והמתיישבים הגיעו לשפלה, ורכשו את אדמות הכפר הערבי אוּ‏מְלָבָּס וקראו למושבה החדשה בשם פתח-תקווה. באופן אירוני קיבל השם משמעות גם בנקודת התיישבות זו, בשל המצב העכור בו מצאו את הירקון, וניסיונם ותקוותם להפוך אותו לפתח לעתיד, להתיישבות יהודית ברחבי הארץ ולתחייה לאומית ("פתח-תקווה").

[עריכה] תולדות העיר

[עריכה] ייסוד פתח-תקווה 1878

פ"ת נוסדה בי"ב באלול ה'תרל"ח, 10 בספטמבר 1878 .^{[דרוש מקור]}, והחלה את דרכה כיישוב חקלאי. היא הייתה המושבה הראשונה, על כך קיבלה את הכינוי "אם המושבות".

[עריכה] אומלבס

ערך מורחב – אומלבס

המתיישבים הראשונים, יהושע שטמפפר, יואל משה סלומון, זרח ברנט, דוד גוטמן ויהודה ראב הקימו את ישובם על שטח אדמה שהם קנו מבעלי הקרקע של הכפר הערבי אוּ‏מְלָבָּס , אשר גרו ביפו. הכפר עצמו היה כמעט ריק מאריסים, אשר רובם מתו או עזבו את הכפר בשל מחלת המלריה. האדמה נרשמה על שם דוד גוטמן, נתין אוסטרי והסכם המכירה נחתם אצל הקונסול האוסטרי ביפו, וזאת על מנת להימנע ממצב של אי-מימוש העיסקה, כפי שקרה לקבוצה בניסיון הרכישה הקודם של אדמות ליד יריחו. וכך ביום ז' בחשוון ה'תרל"ט - 3 בנובמבר 1878 - יצאו לפתח-תקווה לעבודה: אלעזר ראב ובנו, יהושע שטמפפר, דוד גוטמן ויואל משה סלומון.

בטרם התקבלה ההחלטה על רכישת קרקעות הכפר אומלבס על ידי קבוצת המייסדים, מסופר כיצד הם יצאו לבדוק את אדמות הכפר, יחד עם רופא מיפו בשם מזוריקה. הדוקטור, ששם לב לתופעה כי אין במקום ציפורים, חיווה דעתו כי הן נשמעות לאינסטינקט הטבעי שלהן, ולכן נמנעות מלבוא לשם. לפי הסיפור, סלומון ענה "ובכל זאת", ותגובת שטמפפר הייתה "ננסה" והקבוצה החליטה על רכישת הקרקע. מאורע זה מונצח בשירו של יורם טהרלב, "הבלדה על יואל משה סלומון".

ר' יהושע העשיל יואל בסן היה מן הקונים הראשונים של האדמות והוא היה מהנדס פתח-תקווה בהיותו לצד תלמיד חכם גם ידען ובקיא בחכמות העולם. הוא גם ניסח את שטר ההתקשרות. חיים אמזלאג סגן הקונסול של בריטניה ביפו היה מעורב ברכישת אדמותיה של פתח-תקווה. מידת המעורבות שלו איננה ברורה:

• אחיינו יוסף נבון כתב, כי בשנת 1876 פנו אליו מייסדיה העתידים של פתח-תקווה וביקשו את עזרתו בחיפושיהם אחר קרקע. אחרי נסיונותיהם הכושלים של אנשים אלה לקנות אדמה בסביבות חברון ויריחו נפגש נבון עם דודו ועדכן אותו. חיים אמר, שאפשר לרכוש קרקע בסביבות יפו. אחר-כך שלח מברק אל בעל האדמה אנטואן בישארה טיאן, בעל אחוזה נוצרי מיפו, ומישש את הדופק, והלה ענה בחיוב. חיים ויוסף ביקרו בשטח, אבל טיאן דרש יותר מדי תמורתו.
• המתיישבים תיארו את ההתפתחות בצורה שונה. בקיץ 1878 יצאו מירושלים דוד גוטמן, יואל משה סלומון, יהושע שטמפפר, זרח ברנט ואחרים מן העדה האשננזית בירושלים במגמה לבדוק את אדמות מלבס שבסביבת יפו. בהגיעם לשם ביקשו מחיים אמזלאג לפנות אל בעל הקרקע טיאן, במגמה לארגן פגישה ביניהם ולסייר בשטח. אמזלאג נענה ברצון. אך בינתיים, ב-30 ביולי 1878, נרכש שטח אדמה קרוב בן 3,375 דונאמים טורקיים (כ-3,044 דונאמים מטריים) מאפנדי נוצרי ביפו, סלים קצאר. בשנה שלאחר-מכן הגיעו המתיישבים לידי הסכם גם עם טיאן וקנו ממנו 10,000 דונאמים טורקיים (9,193 דונאמים מטריים) מאדמתו בתשלומים לשיעורין. אחדות מקרקעות אלו נרשמו על שמו של אמזלאג". ^[1]

[עריכה] הבאר הראשונה

כאשר שלושת מייסדי פתח-תקווה יהושע שטמפפר, יואל משה סלומון, דוד גוטמן בדקו את אדמות הכפר הערבי אוּ‏מְלָבָּס במטרה לרכוש אותם. הם "הזדעזעו למראה הפלחים הדווים, הסמויים וצהובי הפנים וליבם נתמלא יאוש"^[2]. יואל משה סלומון, שידע ערבית, נשאר במקום כדי לבדוק את טיב המקום. לאחר שלשה ימים הבין כי אין לסמוך על דבריהם. הוא הלך לכפרים השכנים ושם נמסר לו כי ליושבים על אדמת אומבלס סובלים משתי בעיות:

• הם שותים את המים של מעיינות נחל הירקון, היום ליד ראש העין. המים היו מזוהמים שכן הרועי הצאן ורועי הבקר נהגו להשליך למים את הנבלות של הבהמות למי הירקון.
• קרבת הביצות אשר בה גדלו המוני יתושי הקדחת. אלה גרמו לתושבי המקום כי יחלו וימותו.

לפי כך החליטו מייסדי פתח-תקווה כי פעולת הבנייה הראשונה תהיה חפירת באר מים^[3]. המלאכה הוטלה על יהודה ראב. נשכר קבלן, אשר סוכם עימו לחפור עד לעומק של 18 מטר. כאשר הגיעו לעומק זה ולא נמצאו מים, הקבלן חזר ליפו. רק לאחר תשלום נוסף נמשכה חפירת הבאר ואכן נמצאו מים בעומק 24 מטר. האירוע נודע בסביבה והתושבים הערבים של הכפרים השכנים הגיעו לפתח-תקווה על מנת לשאוב מים נקיים לשימושם.

הערבים כינו את הבאר 'ביר –שוע' וייעצו שהמים הראשונים יינתנו לנשים כסגולה לפריון^[4].

המושבה ננטשה לאחר שלוש שנים. וכאשר יהודה ראב בא לראות מה נותר במקום, השומר מנע ממנו לשתות מממי הבאר. הסתבר כי הוטלה לבאר גופה והמים כבר לא היו ראויים לשתייה^[5].

[עריכה] החריש הראשון

יהודה ראב מוזכר בתור "פותח תלם ראשון" באדמת פתח-תקווה. האגרונום דוד רגנר, שבא מהונגריה לנהל את עבודת האדמה החליט להזמין מארץ מוצאו מחרשות, מהסוג המקובל באירופה. כמו כן, הביא שוורים מסוריה "גדולים וכבירי כח". לאחר הגשם הראשון, אליעזר ראב ובנו יצאו לעבודה בשדות, יחד עם 12 פלחים ערבים. תבואת השדות הצליחה והערבים שיבחו את העבודה ואמרו : "אל יהוד אשטר מן אל אלמאן" - כלומר - היהודים עולים בחריצותם על הגרמנים, תושבי מושבות הטמפלרים. מראה השדות הירוקים לעומת השדות היבשים מסביב גרם לכך שהשכנים התבטאו "אל ברכה ענד אל יהוד" - דהיינו הברכה שרוייה אצל היהודים.

טוביה סלומון מסביר גם את הרקע לתופעה. הכפריים, בעלי הניסיון^[6] לא זורעים מיד אחרי הגשם הראשון, אם הוא הקדים שלא כרגיל. הם קוראים לו "גשם נפל", כאילו אישה הרה מפילה את ולדה. הם מחכים לגשם השני. כי תופעה מקובלת בארץ היא, שלעתים נוצר פער זמנים בין הגשם הראשון לבין בוא שאר גשמי החורף. ואם זורעים מיד אחרי הגשם הראשון, השתילים נובלים עד שמגיעים הגשמים הנוספים. אבל כך לא קרה באותה שנה בפתח-תקווה. האגרונום היהודי קבע: "לא הערבים יהיו מורינו לעבודה, כי אם בינתנו תהיה משמשת דוגמה להם".

[עריכה] חג הפסח הראשון

בתום השנה הראשונה הסתבר כי היבול עלה יפה. המתיישבים החליטו לקיים את כל המצוות התלויות בארץ: לקט, שכחה ופאה. את התרומות ומעשרות הפרישו כדין והעמיסו אותם על 30 גמלים והעלו אותם לירושלים. טוביה סלומון מספר כי "היום ההוא עשה רושם כביר על כל תושבי ירושלים". וקהל של המונים באו לראות כיצד יהודים מביאים את יבול אדמתם ומעשרותיהם לירושלים מאז חורבן הבית השני. באחד הבתים בשכונת מאה שערים התקיימה סעודת מצווה. וכל הספקות בקשר לטבל ודמאי התבטלו שכן נתקיימו הפעם כל המצוות התלויות בארץ.

בפסח תרל"ט - 8 באפריל 1878 חגגו מייסדי פתח-תקווה את ליל הסדר בביתו של דוד גוטמן, כאשר הבית התרוקן מכל התבואה שנאספה בחורף. וכך מתאר אברהם יערי בספרו זכרונות ארץ ישראל מפי טוביה סלומון:

	"חגגו בבית שנתרוקן מכל התבואות ששמו בו בתחילת חדשי החורף. אותו הבית הגדול שבו ערכו את הסדר, היה מואר וערוך שולחנות וכיסאות וכל הכלים הדרושים לכבוד החג. ר' דוד גוטמן, הזקן שבחבורה, ישב בראש המסובין עם כל בני משפחת אשתו, שהוא גדלם וחנכם, ויתר חבריו ובני משפחותיהם, האבות והבנים, הקטנים והגדולים, עוטרים לו מסביב, ודמות לו כראש-שבט מוקף המון יוצאי חלציו, שדאגת כולם עליו. פניו האציליים מביעים קורת-רוח מרובה על שקיים סוף סוף את נדרו אשר נדר לה', להיות האחד מהראשונים בישוב החקלאי בארץ הקודש. פתח ר' דוד גוטמן ואמר: "הלילה הזה הוא ליל זיכרון לישראל על הנסים ועל הנפלאות שעשה אלוקינו לאבותינו בצאתם ממצרים, מעבדות לחרות, משעבוד לגאולה, גאולת הרוח וגאולת הגוף. הלילה הזה עלינו לברך את ברכת 'שהחיינו' בכוונה כפולה: שהחיינו לכונן מושבה חקלאית ראשונה בארצנו הקדושה ולסול המסילה להבאים אחרינו. אנחנו הננו היום הצפורים הראשונות המבשרות את אור השחר, וה' הוא המאיר לנו אור תקווה והסולל לפנינו דרך הקודש. במקום הזה בקע לנו אור השחר ועוד מעט וזרחה עלינו, יראי ה', שמש צדקה ומרפא. נשמת ישראל סבא תשוב, תעל, תתלבש בקדושה ובטהרה כימי קדם קדמתה, ושוב פעם נזכה להקים לנו נביאים וקדושי עליון לגאולתנו ולגאולת העולם". .
-- מאתר סנונית המצטט את הבטאון מחניים - גיליון פ'

[עריכה] התיישבות הירקונים

משה סמילנסקי מספר כי בשנת תר"ם , שנה לאחר ייסוד המושבה, נחלקו חלוצי פתח-תקווה לשני "מעמדות" : "האמידים התיישבו על הרמה ויקרא המקום בפי הציבור "רמתים" והעניים התיישבו על שפת הירקון ויקראו "ירקונים" - והמקום נקרא "מעמקים"". לאחר גאות מי הירקון נהרסו בתי ה"ירקונים" ורובם נטשו את המקום ועזבו לירושלים.

בתחילת ימיה של פתח-תקווה, השלטון הטורקי לא אישר הקמת בתים, וכל הבתים שהוקמו בשלהי המאה ה-19 הוקמו על סמך אישורים שניתנו להקמת רפתות.

[עריכה] חידוש היישוב 1882

[עריכה] הקמת המושבה יהוד

בתרמ"ג (1883) ניסו לחדש את היישוב בפתח-תקווה. המתיישבים חיפשו מקום רחוק מהמקום הקודם, אותו נאלצו לעזוב בעקבות המחלות. הם חיפשו מקום גבוה, בעל אקלים נוח יותר, שאין לקדחת שליטה עליו. בני פתח-תקווה יסדו את המושבה יהוד, דרומה מהמקום הישן, בקרבת הכפר הערבי יהודייה - היום סביון.

בשנת1885/1886 חזרו רוב המתיישבים לפתח-תקווה. במושבה שנבנתה מחדש הבניינים נבנו ביתר יסודיות: מאבני כורכר מסותתות וגגות רעפים. למרות איסור השלטונות הטורקיים על היהודים לבנות בתים מחוץ לערים, הערימו החלוצים על השלטונות, אך אלה ניסו להרוס את הבניינים. הודות להתערבות הקונסול הגרמני וגורמים אחרים, ניצלו הבניינים הקיימים מהרס, אך הבנייה נפסקה.

[עריכה] הבתים הראשונים

בתרמ"ז (1884) בנה אריה ליב פרומקין את הבית הראשון במושבה מאבני כורכר. את המרפסות בנה מעץ ואת החצר הקיף בחומה. בעקבותיו בנה זרח ברנט בניין אבן, ודוד גוטמן בנה בניין איתן. שאר הבניינים – של יהושע שטמפפר ויואל משה סלומון – נבנו בשיטה הבגדדית, היינו: שלד מעץ ממולא טיט ופירורי אבן מבחוץ מצופה לוחות עץ, ובפנים טיח מחימר וקש. הגגות מרעפי מרסיל. הרפתות נבנו מלבני טיט עם קש.

ריבוי הבניינים מסוג זה סיבתו בכך שלא נמצאו חוצבי אבנים בשטח פתח-תקווה, והבאת אבנים מהמחצבות הרחוקות מהמושבה עלתה כסף רב. אנשי פתח-תקווה, שרובם היו אנשי עמל, בחרו להסתפק בבניינים ארעיים שאינם עולים הרבה ובניינם אינו נמשך זמן רב. ^[7]

[עריכה] שומרי המושבה בראשיתה

ערך מורחב – השומרים הראשונים של פתח-תקווה

זרח ברנט, ממייסדי פתח-תקווה מספר על ההתנפלות הראשונה המאורגנת על מושבה יהודית, שהייתה ב-1 מרץ 1886. תושבי המושבה לא היו מוכנים שערביי היישובים השכנים יבואו למושבה ועוד מעט "יהיו בתיה לבז ובניה להרג ולמשיסה". התושבים התבצרו עד שבאו חיילים טורקיים, אסרו בשלשלאות 16 שייחים, הובילו אותם ליפו, שם קבלו מלקות ונידונו למאסר.

המושבה החליטה כי היא זקוקה לשומרים נאמנים. בתולדות פתח-תקווה רשומים ששה שומרים, כאשר האחרון שבהם היה אברהם שפירא. הם הביאו ביטחון למושבה ונתנו דוגמה לשאר המושבות כיצד להגן על עצמן, בתיהן ושדותיהן.

[עריכה] תכנון המושבה

התכנון הראשוני של המושבה היה מבוסס על השיטה לפיה תוכננה בניית מושבות הצ'רקסים בגליל. שני שורות של בתים, שהיוו חומה כלפי חוץ. כאשר המשקים בפנים החומה ובמרכז בניני הציבור.

אשר לחלוקת המגרשים, פה הייתה שיטתו של חיים משה סלור מקובלת. הוא חילק את הקרקע לעשרה חלקים שווים, כמספר שבטי ישראל (בלי אפרים ומנשה). כל חלק כזה חילק שוב לעשר חלקות ובסה"כ – 100 חלקות. כל המגרשים היו בעלי חזית שווה. כך נתקבלו חזיתות צרות ברוחב 5-15 מ' ומיגרש מלבני ארוך. בתוך המגרש פנימה צופפו כל המבנים הדרושים למשק החקלאי: דיור, רפת, מזווה, מחסן לכלי עבודה ולול. סלור, שמעולם לא למד הנדסה או תכנון, תיכנן כך את המושבה החקלאית הראשונה בארץ-ישראל.

[עריכה] הגעת הפועלים לפתח-תקווה

המושבה פתח-תקווה הייתה אבן שואבת לאנשי העלייה השנייה - פועלים בעיקר. האיכרים נעזרו בפועלים לצורך עיבוד השדות והמטעים, ביניהם ההדרים אשר באותה עת החלו לטעת במושבה. אבל הם העדיפו את הפועל הערבי, וכך החלה מלחמה על כיבוש העבודה.

כך, החל משנת 1905, הגיעו למושבה למעלה ממאה איש. עבורם, העבודה אינה רק אמצעי-פרנסה אלא תכלית ההגשמה הציונית. הם בקשו לבסס את "העבודה העברית". היו גם התנגשויות עם איכרי המושבה שומרי המסורת, שכן רוב הפועלים לא נהגו בהתאם להלכה היהודית .

בפורים תרס"ה (1905) הוקמה אגודת הפועלים שנקראה הפועל הצעיר. השם ניתן על ידי זלמן גיסין, מאיכרי פתח-תקווה, שהיה בין המייסדים. תוכנית האגודה נתבססה על כיבוש מקצועות העבודה "העלאת מצבו הטבעי והתרבותי של הפועל העברי בארץ-ישראל", ייסוד קופות מילווה, מטבחי פועלים, חנויות קואופרטיביות, חוות התיישבות וכן הפצת הלשון והתרבות העברית.

בשנת תרע"א (1911) נפתח בפתח-תקווה מועדון הפועלים הראשון בארץ. בנשף הפתיחה השתתפו רבים מצעירי המושבה. המועדון היה למרכז הרוחני של ציבור הפועלים, אך גם האיכרים בני המושבה ביקרו בו (מבנה מועדון הפועלים עמד שנים במקום בו עומד היום בית ההסתדרות, ברחוב ההסתדרות).

בתרע"א (1911) בתקיימה בפתח-תקווה הוועידה השנייה של "פועלי יהודה", בה הונח יסוד לקופת חולים. באותה שנה נפתח חדר-חולים לעולים מתימן, שעלו ארצה שנה קודם לכן והתחלואה הרבה הפילה בהם חללים רבים. שנתיים אחר-כך, בתרע"ג, הושלם בניין השכונה הראשונה בארץ לעולי תימן – זוהי "מחנה יהודה", אחת השכונות הוותיקות בפתח-תקווה

בתרע"א (1911) הוקמה חברת ההשקאה "פלשתינה",[1] מפעל שאיבה מרכזי שספק מים לפרדסים שבסביבת המושבה. בית המשאבה מבטון ניצב על גדות הירקון , סמוך לכפר הבפטיסטים.

[עריכה] מלחמת העולם הראשונה

שנים אלה היו קשות לפתח-תקווה. לא רק שהיו קשיים בייצור החקלאי: משבר כלכלי קשה בהיעדר יכולת לייצא לאירופה את היבול, מכת ארבה שניחתה על השדות, גזירות של השלטון הטורקי ורדיפה של עסקני הציבור, אלא שתושבי המושבה התבקשו לקלוט את פליטי תל אביב ויפו שגורשו מבתיהם.

[עריכה] מועצה מקומית

ב-1921, לאחר התקפה של פורעים ערבים והתרחבות בעקבות העלייה, קיבלה פתח-תקווה מהשלטון הבריטי מעמד של מועצה מקומית. ב-1937 קיבלה מעמד של עיר, כשלוש שנים לאחר תל אביב, ובכך הייתה ליישוב העברי השני שקיבל מעמד זה. משה סמילנסקי, נשיא התאחדות האיכרים, יצא נגד מהלך זה, שאותו ראה כמסכן את פתח-תקווה ואת כלל המושבות. ראש העיריה הראשון היה שלמה שטמפפר, בנו של מייסד המושבה.

לפתח-תקווה מקום חשוב בהיסטוריה של התפתחות היישוב היהודי בא"י, בשמשה מקום מעבר לעולים, במיוחד אלה בני העלייה השנייה, שהגיעו אליה וממנה התפזרו לכל רחבי הארץ. אנשי תנועת העבודה ראו בפתח-תקווה את מרכזם, ובה נוסדו תנועות "הפועל הצעיר" ו"אחדות העבודה". במלחמת העצמאות סבלה פתח-תקווה מהתקפותיהם של פורעים ערבים מכפר קאסם והשומרון.

[עריכה] התפתחות העיר

אחרי קום המדינה התפתחה העיר במהירות שיא, בעיקר בשל סיפוחן של שכונות שצורפו לתחום השיפוט שלה (מחנה יהודה, קריית מטלון וכפר אברהם), ובשל בניית שכונות חדשות על אדמות שצורפו לשטח העיר (כמו עמישב וקרית אלון). העיר המתפתחת במהרה הפכה עצמה לעיר תעשייה ולכרך גדול, לא אחת על חשבון השטחים הפתוחים והפרדסים ההיסטוריים, שאף האחרונים שבהם נעלמים. בשנת 1984, לאחר בחירתו לקדנציה שנייה כראש העיר, החליט ראש העיר, דב תבורי, לפתוח את קולנוע היכל בלילות שבת. הדבר הביא לעימות בין דתיים לחילוניים בפתח-תקווה ולהפגנות רבות מאוד של הציבור הדתי, בהנהגת רב העיר, הרב סלומון, נגד פתיחת הקולנוע בשבת, במשך כשנתיים.

[עריכה] העיר כיום

[עריכה] אוכלוסייה

לפי נתוני הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) נכון לדצמבר 2006, יש בפתח תקווה 184,200 תושבים. האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎2.6%‏. רוב תושבי פתח תקווה הם יהודים. היחס בין נשים לגברים הוא 1,062 נשים לכל 1,000 גברים.

לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2006, העיר מדורגת בדרוג חברתי-כלכלי גבוה-בינוני (7 מתוך 10). אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת תשס"ו (2005/2006) היה 59.7%. השכר הממוצע של השכירים בשנת 2005 היה 6,442 ש"ח (ממוצע ארצי: 7,324 ש"ח).

[עריכה] בריאות

[עריכה] בתי חולים

בעיר פתח-תקווה פועלים מספר בתי חולים מהשורה הראשונה בארץ ובעולם המשרתים את תושבי פתח-תקווה והאזור כולו:

• בית חולים בילינסון - נוסד ב 1936 וממוקם במערב בעיר, על צומת הרחובות ז'בוטינסקי וקפלן.

במסגרת בית החולים פועל מרכז דוידוף, שהינו המרכז הייעודי, הראשון מסוגו בישראל למניעה, לטיפול ולמחקר מחלות הסרטן ומכון רפאל רקנאטי לגנטיקה, שהוא מכון הגנטיקה הגדול בארץ.

• בית חולים גולדה השרון - נוסד ב-1942 וממוקם בשכונת כפר גנים בעיר.

2 בתי חולים אלה מהווים יחד את מרכז רפואי רבין, שהוא המרכז הרפואי השני בגודלו בישראל, אחרי בית חולים שיבא.

• בית חולים שניידר לרפואת ילדים - בית החולים הגדול בישראל לרפואת ילדים.
• בית החולים גהה - בית חולים הפסיכיאטרי הגדול בישראל, שנמצא בסמוך לבילינסון ולשניידר.
• בית רבקה - בית חולים גריאטרי הנמצא במזרח העיר.
• המרכז הרפואי רמת מרפא - בית חולים פרטי השייך לרשת בתי החולים אסותא, ומתפרש על פני 4 קומות במבנה של קניון לב העיר לשעבר, בסמוך לעיריית פתח-תקווה. רמת מרפא, יחד עם אסותא תל אביב, מהווים את 2 בתי החולים הגדולים ביותר ברשת.

[עריכה] זיהום אוויר

בעיר פועלות שלוש תחנות ניטור (באזור התעשייה סגולה, על גג בית דינה ובתיכון אחד העם), המודדות בכל רגע נתון את מדד זיהום האוויר בעיר. הזיהום בשכונות המגורים שומר על מדד בינוני-טוב, אך לאורכו של רחוב ז'בוטינסקי הזיהום הינו אחד מהגבוהים בארץ.

[עריכה] מים ותשתיות

המים המסופקים לתושבי פתח-תקווה מגיעים משני מקורות מים עיקריים: שאיבה עצמית מחמש בארות הנמצאות מסביב לעיר. השאיבה היא ממאגר ההר (מאגר = אקוויפר תת-קרקעי טבעי המצוי ממערב להרי שומרון). טיב המים באקוויפר החוף טוב ומתאים לשמוש כמי שתייה. קנית מים מחברת "מקורות". מקורות מספקת את מי השתייה לתושבי פתח-תקווה ממעינות ראש העין או מהמוביל הארצי, לפי החלטתה ובהתאם לעונות השנה. איכות המים בפתח-תקווה טובה ועומדת בכל תקני האיכות שנקבעו בתקנות איכות מי השתייה.

תשתיות הביוב והחשמל המצוינות של העיר מציבים אותה כאחת הערים המודרניות והמפותחות ביותר בישראל.

[עריכה] כלכלה

[עריכה] אזורי תעשייה

אזור התעשייה של פתח-תקווה הוא אזור התעשייה הגדול בארץ, ושטחו הכולל הוא כ- 10,000 דונם (יותר משטחן הכולל של בת ים או בני ברק, למשל). אזור התעשייה של העיר נחלק ל-3 אזורים נפרדים:

• סגולה - בצפון-מזרח העיר. שטחו כ- 3,000 דונם והוא מאכלס כ-900 עסקים. באזור תעשייה זה מספר רב של אולמות וגני אירועים, 2 פאואר סנטרים מתקדמים ומובילים ומפעלי תעשייה כבדה רבים. מצפון לאזור התעשייה ישנה תחנת רכבת שנקראת על שמו.
• קרית אריה - במערב העיר, מצפון לציר ז'בוטינסקי. זהו אזור התעשייה הגדול ביותר בפתח-תקווה; שטחו כ- 5,000 דונם. אזור התעשייה קרית אריה הוקם בשנות השלושים של המאה הקודמת ונקרא ע"ש אריה שנקר שהיה אחד מחלוצי התעשייה במדינת ישראל. האזור מתאפיין בתעשייה כבדה ובמפעלי מתכות, ולצדם חברות היי-טק רבות. כמו כן שוכן בו "פארק אזורים" שנחשב לאחר ממתחמי ההיי-טק המובילים בישראל. באזור תעשייה זה נמצאות חברות מובילות כגון גילת, Septier, טלדור, IBM, אורקל ואינטל. בקרית אריה נמצאים גם הקניון הגדול, בית משפט השלום פתח-תקווה ובית המשפט המחוזי מרכז. בקרוב תוקם באזור התעשייה תחנת רכבת
• קריית מטלון - במערב העיר, מדרום לציר ז'בוטינסקי. שטחו כ- 2,000 דונם, והוא מאכלס כ- 800 חברות ועסקים. אזור תעשייה זה מתאפיין גם הוא בחברות מובילות רבות דוגמת טבע, אסם, בזק בינלאומי וECI. באזור תעשייה זה שוכן גם בית פורשה ישראל. בנוסף, בחלקו המערבי שוכן "יכין סנטר" שהוא מתחם של בתי קפה רבים ומספר חנויות.

סה"כ השטח הבנוי באזורי התעשייה עומד על כ- 2,000,000 מ"ר.

בעבר שכנו בעיר מפעלי תעשייה כבדה ובתי אריזה רבים שיועדו לשיווק תפוזים.

[עריכה] תעסוקה ואבטלה

העיר פתח-תקווה מושכת אליה עובדים רבים מכל רחבי גוש דן והשומרון, עקב ריבוי אזורי התעשייה בה. בעיר ישנן כ- 100,000 משרות שהן כ- 4% מכלל המשרות במדינת ישראל (אוכלוסיית פתח-תקווה היא כ- 2.5% מאוכלוסיית המדינה). הודות לכך גם רמת האבטלה בקרב תושבי העיר נמוכה מאוד ביחס לממוצע הארצי ועומדת על כ- 2-2.5%.

[עריכה] מרכזי קניות

בפתח-תקווה מספר מרכזי קניות גדולים המשרתים את תושבי העיר והסביבה:

• הקניון הגדול - ובשמו הרשמי "קניון אבנת", נמצא על ציר ז'בוטינסקי מול ביה"ח בלינסון. הקניון הוקם בשנת 1999 וכעת הוא אחד ממרכזי הקניות המובילים בישראל, עם למעלה מ-16,000 מבקרים מדי יום. הקניון נחשב לאחד משלושת הקניונים המובילים בישראל.
• קניון סירקין - הוקם בשנת 1997 בסמוך לצומת סירקין. בתחילת דרכו היה מאוד פופולרי בקרב תושבי העיר, אולם לאחר הקמת הקניון הגדול חלה נסיגה בהצלחתו. בתקופה האחרונה נהנה הקניון מפריחה מחודשת, וזאת לאחר שהתחלפה ההנהלה.
• פאואר סנטר ירקונים - נמצא מדרום למחלף ירקון מול תחנת הרכבת סגולה ובו מספר חנויות מובילות בתחומן.
• פאואר סנטר סגולה - שוכן מדרום לצומת סגולה ולפאואר סנטר ירקונים, וכמו הנ"ל, מרכז מספר חנויות גדולות ומובילות בתחומי הלבשה, מזון, מוצרי חשמל ועוד.
• יכין סנטר - פאואר סנטר הנמצא בחלקו המזרחי של אזור התעשייה קריית מטלון ובו שוכנות מספר חנויות בתחומי הלבשה, מזון, ריהוט וילדים. במתחם ובסביבו פזורים בתי קפה רבים ומסעדות והוא מושך אליו מבלים מכל רחבי העיר.

[עריכה] משפט

בעיר פועלים בית משפט השלום ובית משפט מחוזי, ומשכנם ברחוב בזל בעיר. בית משפט השלום שוכן בקומה הראשונה של המשכן החדש ואילו בית המשפט המחוזי שוכן בקומה השנייה של המשכן. משכן בית משפט השלום הקודם בעיר היה מאחורי בית העירייה ברחוב הס.

בית המשפט המחוזי בעיר החל לפעול בחודש ספטמבר 2007, במטרה להפחית את העומס הרב שנוצר בבית המשפט המחוזי בתל אביב, והוא משמש את מחוז המרכז (רחובות, ראשון לציון, רמלה, כפר סבא, נתניה), שעד עתה הופנה לבית המשפט המחוזי בתל אביב.

בבית המשפט המחוזי בעיר שוכנים 10 שופטי בית משפט מחוזי ורשם מחוזי. נשיאתו היא השופטת הילה גרסטל. זהו בית המשפט המחוזי השישי המוקם במדינת ישראל.

[עריכה] דת

רוב תושבי העיר פתח-תקווה הם יהודים, ומתוכם כ-40% הם דתיים וחרדים. בעיר פועלים למעלה מ-300 בתי כנסת בנוסחים שונים ו-6 מקוואות טהרה.

בין המוסדות הדתיים החשובים בעיר הוא בית הכנסת "בית יעקב" שהוקם ב-1880 ("בית הכנסת הגדול") שנקרא ע"ש אביו של הברון רוטשילד, ועדיין משמש כאחד מבתי הכנסת המרכזיים בעיר.

הישיבה הראשונה בעיר, ישיבת לומז'ה נוסדה בתרפ"ו (1925)^[8]. בפתח תקוה גם נוסד הכולל הראשון בארץ מחוץ לחומות ירושלים: "כולל תורת ארץ ישראל" הפעיל עד לימינו אנו. כיום פעילות בעיר ישיבות נוספות רבות, ביניהם ישיבת אור ישראל הליטאית, ישיבת נחלת דוד של הרב ברוך שמעון סלומון, רשת החינוך החרדית-לאומית דרכי נועם, ישיבת למרחב, ישיבת ההסדר פתח-תקווה, כולל רצון יהודה והישיבה התיכונית פתח-תקווה. בעיר פועלת גם רשת מוסדות החינוך של חב"ד הכוללת גנים, בית ספר לבנות, בי"ס לבנים, מדרשת ערב, ועוד.

רב העיר הנוכחי הוא הרב ברוך שמעון סלומון.

[עריכה] רבני העיר

בשנת תרמ"ד (1884) מינו בני פתח-תקווה את הרב אהרון אורלנסקי, אחד מקבוצת בני ביאליסטוק שהצטרפה למושבה שנה קודם לכן, לרב של פתח-תקווה. הרב אהרון אורלנסקי כיהן כרב העיר במשך 27 שנים ^[9], עד מותו בשנת תרע"א (1911) ^[10]. את הרב אורלנסקי החליף הרב ישראל אבא ציטרון שהיה חתנו של הרב יוסף רוזין ^[11]. הרב ציטרון, שעיברת את שמו לקיטרוני, כיהן כרב העיר במשך 17 שנה, עד מותו בגיל הצעיר של 47 שנים בשנת תרפ"ז. הרב יחזקאל אברמסקי הוזמן על ידי בני פתח-תקווה להחליף את הרב קיטרוני, ואף הסכים להזמנה. אולם הקומוניסטים לא אישרו לרב אברמסקי לצאת מברית המועצות ובהמשך אף שלחו אותו לסיביר ^[12]. במקומו בחרו בני פתח-תקווה בשנת תרצ"ב ברב ראובן כץ אשר כיהן כרב העיר במשך 31 שנים עד מותו בגיל 84 בשנת 1964 ^[13]. החל משנות ה-80 של המאה ה-20 מכהן כרבה של פתח-תקווה הרב ברוך שמעון סלומון. הרב עובדיה הדאיה כיהן כרב הספרדי הראשון של פתח-תקווה בין השנים 1939-1951. אחריו כיהן הרב עמרם אבו רביע בין השנים תשי"א-תשכ"ז ^[14]ובהמשך כיהן כרב ראשי ספרדי הרב משה מלכה עד פטירתו בשנת 1997 ^[15]. על פי מדיניות מניעת כפילות של משרות רבניות, לא מונה רב ראשי ספרדי לאחר פטירתו של הרב מלכה.

[עריכה] ספורט

לעיר קבוצה בליגת העל (מכבי פתח-תקווה) וקבוצה שירדה העונה לליגה הלאומית (הפועל פתח-תקווה). קבוצת הפועל פתח-תקווה הייתה קבוצת פאר בכדורגל הישראלי של שנות השישים והשבעים, ואף זכתה ב 6 אליפויות, מהן 5 ברציפות (שיא ישראלי). משחקי הדרבי בין הקבוצות נחשבים למתוחים מאוד, ולא פעם גולשים לפסים אלימים במגרש ומחוצה לו.

גם לקבוצת הכדורגל הפועל מחנה יהודה, שמשחקת כיום בליגה ב', עבר בליגה העליונה. בעונת 2005/6 מכבי עמישב פתח-תקווה אף עלתה לליגה א'.

בנוסף ל-4 הקבוצות הוותיקות, בשנת 2007 הוקמה קבוצת בית"ר פתח-תקווה. הקבוצה משחקת בליגה ג' מחוז שרון, ומשחקת את משחקיה הביתיים במגרש הספורטק בסירקין.

לעיר יש גם קבוצה בליגת הבייסבול הישראלית IBL בשם "פתח-תקווה פיונירס". הקבוצה משחקת באצטדיון הבייסבול בכפר הבפטיסטים שנמצא בסמוך לעיר.

[עריכה] תרבות

היכל התרבות העירוני החדש זוכה לארח הצגות וטקסים רבים ונחשב לאטרקטיבי בגלל הפונקציונליות, הנוחות והאדריכלות המעניינת.

ברחוב ארלוזורוב קיים הלב התרבותי של העיר: סביב גן העצמאות (מוכר יותר בשם "גן יד לבנים") שתוכנן בראשית שנות החמישים בידי אדריכל הנוף זוכה פרס ישראל ליפא יהלום, מתקיימים מספר מוסדות תרבות מרכזיים: מוזיאון פתח-תקווה לאמנות שנִפתח מחדש לאחר שיפוץ יסודי בשנת 2004, בית יד לבנים - הראשון מסוגו בארץ ועל כך זכה המקום בפרס ישראל, מוזיאון האדם והסביבה (לשעבר מוזיאון גוף האדם), הארכיון לתולדות פתח-תקווה ע"ש עודד ירקוני ופינת חי. דרומית ומעבר לכביש נמצאת אכסניית נוער יד לבנים, וכן מיתחם קיבוץ גבעת השלושה ששכן במקום עד לשנת 1952, ובתוכו בניין חדר האוכל העומד כיום בשממונו ושמיועד לשימור. בניין מרשים זה תוכנן בשנת 1936 על ידי האדריכל בוגר הבאוהאוס וזוכה פרס ישראל אריה שרון. כיום משמשים חלק ממבני הקיבוץ כבית אבות הנמצא בבעלות עיריית תל אביב.

[עריכה] חינוך

בעיר פתח-תקווה לומדים קרוב ל-40,000 תלמידים, מתוכם קרוב ל-8,000 בגני הילדים, למעלה מ-17,000 בחינוך היסודי וכ-14,500 בחינוך העל-יסודי. העיר פתח-תקווה ידועה ברמה הגבוהה של התיכונים בה, בהם התיכונים גולדה, בן-גוריון ואולפנית ישורון שזכו בפרסי הצטיינות מטעם גורמים שונים. בעיר מספר רב של מתנ"סים וספריות בשכונות השונות, המשמשים את תושבי העיר לצרכיהם השונים. בנוסף, בפתח-תקווה פועלת "מכללת העיר פתח-תקווה", שהיא מרכז לימוד של האוניברסיטה הפתוחה, ולומדים בה למעלה מ-2,000 סטודנטים בתוכניות לימוד שונות.

בשנים האחרונות אין בפתח-תקווה בניה מספקת של גני ילדים ובתי ספר בעיר, קצב הקמת הגנים ובתי הספר נופל משמעותית מקצב בניית הדירות, לכן חלק גדול מאוד מגני הילדים העירוניים בשכונות החדשות כמו אם המושבות ואם המושבות החדשה הם בקראוונים "מבנים יבילים", וגם חלק מכיתות הלימוד בבתי הספר בשכונות החדשות בקראוונים, כאשר בשנים האחרונות מספר הקראוונים בעליה מתמדת.

בגלל הזדקנות מרכז העיר התפנו באזור המרכז כיתות בבתי ספר שנבנו לפני שלושים שנה ויותר, ובמקביל אוכלסו השכונות החדשות, אם המושבות, אם המושבות החדשה, כפר גנים ג, נווה גן, נווה עוז, בזוגות צעירים מהעיר ומחוצה לה, לכן חלק מהילדים במיוחד בגילאי חטיבת ביניים ותיכון נאלצים לנסוע לבתי הספר הישנים מחוץ לשכונות החדשות.

חינוך סביבתי: לעירייה קיימת יחידה לחינוך סביבתי וכן חווה לחינוך חקלאי ולימודי הסביבה, המנוהלת על ידי משרד החינוך, שאליה מגיעים תלמידים מרוב בתי הספר היסודיים בעיר.

בשנת תשס"ז נבחרה היחידה לנוער בעיר פתח-תקווה ליחידה מצטיינת ארצית.

[עריכה] תחבורה

העיר פתח-תקווה מהווה צומת תחבורה ראשי במדינת ישראל הודות למיקומה בגוש דן, בין השרון לשפלה והודות לכך שעוברים בה עורקי תחבורה ראשיים שונים. בזכות זאת, קווי אוטובוס רבים שנוסעים מערי השרון לתל אביב או קווי אוטובוס מצפון לדרום (למשל חיפה-ירושלים) עוברים בעיר.

[עריכה] כבישים

• מערב העיר:
  • כביש 4:
    • מחלף גהה
    • צומת קרית אריה (כיוון צפון בלבד)
• צפון העיר:
  • כביש 5 (כביש חוצה שומרון):
    • מחלף תקווה
    • מחלף ירקון
  • דרך אם המושבות / כביש 491 (בבנייה) - מחברת שכונת אם המושבות דרך אזור התעשייה קרית אריה לאזור התעשייה הצפוני של בני ברק, קניון איילון (רמת גן) ולרמת החייל (תל אביב). קיים תכנון עתידי להמשיך את דרך אם המושבות כך שתגיע עד לצומת סגולה.
• דרום העיר: