צ'זארה בקאריה
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות | |
 | |
| ציור דיוקן מאת הצייר אליזאו סאלה | |
| לידה |
15 במרץ 1738 מילאנו, דוכסות מילאנו  |
|---|---|
| פטירה |
28 בנובמבר 1794 (בגיל 56) מילאנו, דוכסות מילאנו |
| מקום קבורה | בית הקברות מאיוצה באיזולה, מילנו |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת פאביה |
| מוסדות |
אוניברסיטת מילאנו |
| זרם |
רומנטיציזם באיטליה |
| תחומי עניין | פילוסופיה של המשפט |
| עיסוק |
פילוסוף, קרימינולוג, משפטן, כלכלן |
| הושפע מ | לוק, הלווטיוס |
| השפיע על | וולטר, דני דידרו, רוברט פיל, בנת'ם |
| מדינה |
דוכסות מילאנו |
| יצירות ידועות |
על פשעים ועל עונשים |
| צאצאים |
ג'וליה בקאריה |
  | |
צ'זארה בקאריה (באיטלקית: Cesare Beccaria; 15 במרץ 1738, מילאנו - 28 בנובמבר 1794, מילאנו), או בשמו האמיתי - צ'זארה בונסאנה, מרקיז דה בקאריה (באיטלקית: Cesare Bonesana, marchese di Beccaria), היה משפטן, פילוסוף, כלכלן ואיש ספרות איטלקי, שנמנה עם נציגי עידן הנאורות במילאנו. בספרו '"על פשעים ועל עונשים" (1764) הציע רפורמה כוללת למשפט ולהליכים הפליליים, המבוססת בעיקר על אמות המידה הבאות: הענישה איננה נקמה אלא כלי הגנה על החברה; על ההליכים הפליליים להיות שיטתיים; העונשים צריכים להיות בהתאם לחומרת העבירה ולא מופרזים; יש לשים קץ למעצרי שווא, למשפטים חשאיים, להפקעת רכושם של המורשעים ולמעשים שרירותיים מסוג זה; יש לבטל את עונש המוות ולהפסיק להשתמש בעינויים. בקאריה הדגיש את חשיבות מניעת הפשיעה. כונה "רוסו של האיטלקים" והיה דמות מכוננת בתולדות המשפט הפלילי, הפנולוגיה והקרימינולוגיה.
קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד במילאנו כבן הבכור במשפחה אריסטוקרטית. בין השנים 1747–1755 למד במכללה ישועית בעיר פארמה, שם הצטיין בעיקר במתמטיקה. מאוחר יותר תיאר את החינוך שם כ"קנאי" ומדכא את הרגשות. מנעוריו הצטייר כבעל מזג משתנה, ככל הנראה ציקלותימי עם תקופות של התלהבות ורוממות רוח ותקופות של דיכאון וחוסר פעילות. היכרות עם כתביו של מונטסקיה הביאה אותו להתעניין בכלכלה. ב-1758 סיים לימודיו באוניברסיטת פאביה עם תואר במשפטים - משפט קנוני ומשפט רומי. מרד באביו וב-1761 נשא לאשה את תרזה די בלסקו, בת 17, ללא הסכמת הוריו. בתחילת דרכם בני הזוג חיו בעוני. לאחר מכן, התפשר אביו והסכים לקבל את הכלה הצעירה לחיק משפחתו. ב-1762 נולדה להם בת, הראשונה מבין שלושת ילדיהם.
פעילותו ותורתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחזרתו למילאנו השתתף בקאריה בחוג האחים הרוזנים פייטרו ואלסנדרו ורי (Verri), כתב מאמרים בכתב העת "Il Caffé" "איל קפה" ("בית הקפה") הבנוי לפי דוגמת העיתון האנגלי "The Spectator" ולקח חלק בהקמת "האקדמיה דיי פוניי" Accademia dei Pugni ("אקדמיית האגרופים") שבה נידונו בוויכוחים, לעיתים סוערים (משם שמה), סוגיות פילוסופיות, פוליטיות וספרותיות. במיוחד תחת השראתו ובעידוד של אלסנדרו ורי, מגן האסירים, החל בקאריה להתעניין במצב המשפט בארצו. הוא למד על הגותם של לוק, הלווטיוס, קונדייאק ואחרים. ואף פרסם מספר מסות בתחום הכלכלה, כולל פמפלט על הרפורמה המוניטרית (1762).
הספר "על פשעים ועל עונשים"[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – על פשעים ועל עונשים
בשנת 1764 פרסם בקארה את הספר הקצר "על פשעים ועל עונשים" ("Dei delitti e delle pene") שבו גינה בחריפות את העינויים ואת עונש המוות כ"ברבריים" אף והגדיר את ההוצאות להורג כ"פשע משפטי". הספר, שאותו חיבר כשהיה רק בן 26, זכה בהצלחה גדולה בכל אירופה ובפרט בצרפת, שם תורגם ב-1766. בהמשך תורגם לשפות רבות בהן, אנגלית, גרמנית, ספרדית, הולנדית, פולנית. נהנה מההערכה הנלהבת של הפילוסופים האנציקלופדיסטים, של וולטר ודני דידרו, והוגים אחרים שהחשיבו אותו כיצירת מופת. ספר זה נחשב הניסוח המתומצת והשיטתי הראשון של עקרונות הענישה הפלילית. בכך הוא בישר את תורתו של פאול פון פוירבך, שניסח את העיקרון: nullum crimen, nulla pœna sine lege praevia "אין פשע, אין עונש ללא חוק".
יסודות הגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שיקולים רצוניים (תוך הרחקת שיקולים רגשיים ודתיים).
- עקרון התועלתנות לפיו מדיניות השלטון צריכה לשאוף אל "הטוב ביותר למרבית האנשים".
- התבססות על תורת האמנה החברתית (contractualism) הגורסת כי החברה האנושית מושתתת על אמנה שמטרתה להגן על זכויות הפרט ובו זמנית להבטיח שמירת הסדר והביטחון של חבריה, בקאריה הגדיר את העבירה (delitto) כהפרה של אותה אמנה.
הספר נפתח בהתייחסות לעיקרון הפילוסופי של האמנה החברתית, שפיתחו הוגים כתומאס הובס וז'אן ז'אק רוסו. ברעיון האמנה החברתית טמונה הנחה שבבסיס הקיום, במצב הטבעי, כל בני האדם הם חופשיים לחלוטין אך חשופים למאבק מתמיד עם בני אדם אחרים ולכוחות האנרכיים של הישרדות בטבע. מעבר ממצב של חירות מוחלטת למצב של כפיפות לחוק נעשה מתוך הסכמה משותפת, ולכן מתארים אותו ההוגים הקלאסיים כמעין חוזה חברתי. המוטיבציה המשותפת היא תוצר של הכרה תבונית ביתרונות הגלומים בכפיפות לחוק לצורך השגת ביטחון אישי. ברעיון זה שלובה גם הנחה בדבר זכויות טבעיות ושוויון בזכויות פוליטיות בין כל בני האדם.
לאחר הצגת רעיון האמנה החברתית עובר בקאריה להגדרת שני הנושאים המרכזיים בספר: הסבר לסיבה או למוטיבציה להתנהגות עבריינית; והתייחסות לתפקידה החברתי החשוב של מערכת ענישה, שמטרתה לווסת ולהפחית את העבריינות. לדבריו, הגורם לעבריינות נגזר מהטבע האנושי הדוחף למקסום התועלת האישית. כדי לווסת פיתוי זה יש הכרח ליצור תג עונשי, שיהיה ברור ובעל נראות גבוהה, הפועל באופן חד על החושים. העונש, או החשש מפניו, נועדו להרתיע ולמתן את הרצון האגואיסטי של הסובייקט להיטיב את מצבו גם באמצעות הפרת החוק. מכאן מגיע בקאריה למסקנה שמנגנון ענישה פורמלי, במסגרת הדין הפלילי, הוא אמצעי הכרחי להבטחת סדר חברתי, ביטחון ונוחות לכלל האנשים — ולכן מוצדק מבחינה מוסרית. לאחר שביסס את היסודות המצדיקים את קיומן של מערכת חוקים ושל ענישה, מניח בקאריה יסודות תאורטיים לרעיון שיש להגביל את כוח השלטון. יסוד ההסכמה, המכונן את האמנה החברתית ואשר יוצר את סמכות הריבון ומעניק לו את כוחו, הוא גם זה שמגביל ותוחם את עוצמתו. בניגוד להובס, בקאריה טוען שהפרטים מסכימים לעשות רק את הוויתור הקטן ביותר הנדרש כדי להשיג את הביטחון שהם מבקשים לקבל באמצעות יצירת הריבונות. עיקרון זה מחייב את השלטון להפעיל את סמכויותיו באופן מידתי, הן מבחינת חקיקה והן מבחינת ענישה. הפעלת כוח מעבר למידה הנדרשת היא בגדר אכזריות לא מוצדקת. מהתפיסה לפיה האמנה החברתית מחייבת הן את הפרטים והן את הריבון, נגזרים מספר עקרונות חשובים נוספים, אשר גם הם מצויים בבסיס מערכת המשפט המודרנית: עקרון הפרדת הרשויות, אותו שאב בקריה מהפילוסוף הצרפתי מונטסקייה; שוויון בפני החוק, אשר לדברי בקריה צריך לחול "מכס המלכות ועד לבקתה"; ובתחום הפלילי גם חזקת החפות וחובת המדינה להציג ראיות להוכחת האשמה, ועקרון החוקיות, הקובע כי סמכות הענישה המופקדת בידי השופט מוגבלת רק לעונשים הקבועים בחוק ורק במידת החומרה שנקבעה בו.[1]
לחברה זכות להגנה עצמית על ידי ענישה ההולמת את העבירה (מידתיות העונש) (proporzionalità) ולפי עקרון האמנה הקובע כי אין לאיש זכות לבעלות על חיי הזולת. חומרת הענישה צריכה להיות רק במידה שהיא מבטיחה את היעדים של ביטחון וסדר. מה שמעבר לכך מאפיין את הרודנות. בקאריה הוא הראשון שדרש את ביטול עונש המוות שלדעתו איננו מונע את הפשעים ואינו מרתיע את הפושעים. הדגיש את חשיבות מניעת העבריינות, כשהגיע למסקנה שחשובה יותר ודאות העונש (הסיכוי שהעבריין נתפס ויענש) מאשר חומרתו. (עקרון בו דגל לראשונה האנגלי רוברט פיל). לדעתו, עונש ההוצאה מחוץ לחברה, אל בית הכלא, קשה יותר מעונש המוות. הוא הטיל ספק בכוחה של ההוצאה להורג כגורם מחנך ומרתיע. זאת מפני שזיכרון התמונה הטראומתית, האכזרית, נוטה מסיבות של הגנות פסיכולוגיות להשכח ובעיני הצופים אין קשר ברור בין ההוצאה להורג לזיכרון האשמה, כשהם לא נכחו בדיונים המשפטיים. בספרו, מתייחס בקאריה לערך החינוכי של העונש, זאת בעקבות השקפתו של תומאזו קמפנלה שנאסר בעצמו לזמן רב וחקר את הכלא מבפנים. בקאריה מצביע כי בשביל עבריינים קטנים העובדה שהכלא מספק אוכל וקורת גג גורמת לפעמים לאינטרס לבצע עבירות נוספות רק על מנת להיכנס אליו מחדש. הגורם המרתיע יותר אינו דווקא עוצמת העונש אלא וודאות הענישה. באקריה העריך כי פשיעה תימנע באופן יעיל יותר באמצעות ודאות הענישה ולא באמצעות רמת החומרה, וכי הוודאות של עונש קטן מותירה רושם גדול יותר מאשר הפחד מעונש חמור יותר, המלווה בתקווה להימלט ממנו.[1] יעילות העונש קשורה גם לביצועו המהיר, קרוב ככל האפשר בזמן לשעת העבירה. עונש המוות יכול להתקבל על הדעת רק במקרים שבהם הבריחה מהמאסר מעמידה בסכנה את ביטחון החברה. הספר "על העבירות ועל העונשים" השפיע רבות על הפילוסוף התועלתני הבריטי ג'רמי בנת'ם ועל תלמידו סמואל רומילי שדגלו בביטול עונש המוות בממלכה המאוחדת. גם בארצות אחרות, עקרונות הענישה של בקאריה עוררו עניין רב, למשל אצל הקיסרית יקתרינה השנייה אצל קיסר אוסטריה יוזף השני, אצל ג'פרסון וג'ון אדמס ושאר אבות החוקה האמריקאית, והשפיעו על הרפורמות בתחום החוק והמשפט. הדוכסות הגדולה של טוסקנה תחת שרביטו של פייטרו לאופולדו די לורנה הפכה ב3 בנובמבר 1788 למדינה הראשונה שביטלה את עונש המוות. בקאריה צידד בחופש נשיאת נשק, עקרון שהתקבל בברכה בארצות הברית הצעירות. הוא חשב שאיסור נשיאת הנשק מפלה לרעה ומפקיר את שומרי החוק.
כתיבתו לאחר מכן[עריכת קוד מקור | עריכה]
אף על פי ששום דבר ממה שכתב אינו עולה בחשיבות על ספרו "על העבירות ועל העונשים", תרם בקאריה תרומות לא מבוטלות גם בתחומים אחרים, למשל כחלוץ של האנליזות הכלכליות. עוד בעבודתו מ-1762 על הרפורמה המוניטרית "Del Disordine e dei remedi delle Monete" הראה שערך הסחורות נמצא ביחס הפוך לכמותן ולמספר מוכריהן וביחס ישר לתחרות הקונים, למסים, לכוח העבודה לאמצעי התובלה. במאמרו מ-1764 "Tentativo analitico sui Contrabbandi" ניתח יחסים בין תעריפים ובין הברחות. טען שמכסים גבוהים מעלים את התמריץ להבריח סחורות ועל ידי כך מביאים לירידת ההכנסות. הרצאותיו בבית הספר הפאלאטיני במילאנו, שם כיהן כפרופסור לכלכלה ציבורית ומסחר בשנים 1768–1770, נקבצו בספר שהופיע בשנת 1804, אחרי מותו, תחת הכותרת "יסודות הכלכלה הציבורית" (Elementi di economia pubblica). בהרצאות אלה שהושפעו על ידי רישאר קנטיון (Cantillon) פיתח מושגים שהקדימו כמה מרעיונותיו של אדם סמית ותומאס מלתוס כמו מושג חלוקת העבודה והיחס בין אספקת המזון והאוכלוסייה. נכתב רבות על ביקורו של בקאריה בפריז בשנת 1766 שקוצר, ככל הנראה, עקב געגועיו לבית ולאשתו הצעירה. עזיבתו את פריז בחפזון לאחר שלושה שבועות הביאה לריב עם חברו הטוב פייטרו ורי. על אף קבלת האורחים הנלהבת לה זכה, היו בין בני שיחו הצרפתיים שהתאכזבו ממנו עקב חוסר הברקתו האינטלקטואלית לכאורה. ייתכן כי לרושם הזה גרם אופיו הביישני ואולי אף אפיזודה מלנכולית שפגעה בו באותם ימים. בשנת 1771 מונה על ידי השלטונות האוסטריים חבר במועצה הכלכלית העליונה של מילאנו ונשא בתפקידים ציבוריים עד יום מותו. לקח חלק פעיל בנקיטת החלטות ורפורמות חשובות בתחום המטבע, יחסי העבודה והחינוך הממלכתי. ב-1791 השתתף בוועדה לרפורמת קודקס החוקים.
דוח שכתב השפיע על אימוץ שיטת המדידה המטרית בצרפת. בחייו האישיים התמודד עם בעיות משפחתיות ובריאותיות רבות. אשתו תרזה נפטרה בשנת 1774 אחרי מחלה ממושכת. בקאריה התחתן שנית שלושה חודשים לאחר פטירתה. במשך מספר שנים נאלץ לעמוד במאבקים משפטיים על ירושה שניהלו נגדו שני אחיו ואחותו. קיבל בשמחה את המהפכה הצרפתית אך התאכזב עמוקות משיטות הטרור של שלטון המהפכנים. בתו ג'וליה בקאריה (צר') הייתה אמו של הסופר אלסנדרו מנצוני.
ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
היו לתורה המשפטית של בקאריה מבקרים בחייו ואחרי מותו, לא רק מצד נציגי הריאקציה הפאודלית מזמנו. חלק מהביקורות נובעות מנקודות מבט של עידנים מודרניים ואינן לוקחות בחשבון את התקופה שבה חי ופעל. היו שטענו שהיה "מחבר של ספר אחד" ושתורתו אינה מקורית אלא תמצות של דעות ורעיונות נאורים של האחים ורי והוגים, איטלקים ואחרים. נטען כי בעת חיבורו את ספרו המפורסם לא היה לו די ניסיון משפטי. הקפדתו על עקרון ההפרדה בין הרשויות גרמה לכך שלא השאיר מקום לגמישות בעבודת השופטים שהיו אמורים לפי שיטתו לפסוק פסקי דין קבועים לפי חוקים נוקשים בהתאם לסוג העבירות. התברר מאוחר יותר שיישום עקרונות אלה בתחום הענישה לא היה מעשי והיה צורך להנהיג רפורמות נוספות - למשל שקילת נסיבות מקלות בכל מקרה בהתאם לנסיבות. בדיעבד טענה אחרת כלפי בקאריה הייתה שלא התייחס מספיק לנושא שיקום העבריינים.
ציטוטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
Parmi un assurdo che le leggi, che sono l'espressione della pubblica volontà, che detestano e puniscono l'omicidio, ne commettono uno esse medesime, e, per allontanare i cittadini dall'assassinio, ordinino un pubblico assassinio.
— Cesare Beccaria, Dei delitti e delle pene, Capitolo XXVIII.
... "נראה לי אבסורד שהחוקים, המבטאים את רצון הציבור, המוקיעים ומענישים את הרצח, יביאו לידי בדיוק אותו מעשה, ועל מנת להרתיע את האזרחים ממעשי רצח, יורו על רצח בפומבי"
— בקאריה "על הפשעים ועל העונשים" פרק כ"ח
הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- לזכרו אסטרואיד 8935 נקרא בקאריה.
ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בקאריה בבריטניקה
- המהדורה האיטלקית של Dei delitti e delle pene (על פשעים ועל עונשים), 1764
- צ'זארה בקריה, על פשעים ועל עונשים, תרגום: עתליה זילבר. הוצאת שלם, 2018.
- (1804, פורסם לאחר מותו) (Elementi di economia pubblica (יסודות כלכלה ציבורית)
- (Ricerche intorno alla natura dello stile (1770 (מחקרים על טבעו של הסגנון)
ספרות נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Coleman Phillipson, Three Criminal Law Reformers: Beccaria, Bentham, Romilly (1923)
- Marcello T. Maestro, Voltaire and Beccaria as Reformers of Criminal Law (1942), and Cesare Beccaria and the Origins of Penal Reform (1973 ).
- Joseph A. Schumpeter, History of Economic Analysis (1954).
- לרנאו חגית, עבריינות ואכיפת חוק. חיפה: פרדס, 2016.
- שחף הגפני, "אגרופים" ו"קפה" במילאנו: מקומה של "אסכולת מילאנו" ביחס לאירופה, 1800-1760, חולון: אוריון, 2014.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- על הפשעים ועל העונשים
- צ'זארה בקאריה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
דנה הילמן, "הקיסר הראשון של הקרימינולוגיה", בפודקאסט "עבר פלילי", 12 בפברואר 2019- John Mcdonell The Great Jurists of the World, John Murray, London 1913
- צ'זארה בקאריה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
צ'זרה בקריה (1738-1794), דף שער בספרייה הלאומית
