צבא אשור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הצבא האשורי היה אחד הצבאות החזקים בסהר הפורה. בעזרת צבא זה, הצליחו האשורים להקים אימפריה אימתנית, שנפלה אחרי תבוסת צבאה. הורכב מיחידות קבועות ומיליציה שגויסה אד-הוק.

הצבא האשורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האשורים, במקור עם חקלאי שישב לגדות החידקל, הושפעו רבות מהפלישות הנשנות לשטחם והאקלים החורפי הקשה. מצבם הביא ללידת עם קשה־עורף, אמנם צבאם היה דל וחלש. רק לקראת ימי האימפריה האשורית חל השינוי במבנה הצבאי. חשובות במיוחד הן הרפורמות של תגלת פלאסר השלישי. על מבנה הצבא האשורי אנו למדים מתבליטים בארמונות מלכיה.

הצבא האשורי, כשאר צבאות עמי התקופה, נתחלק לשלושה חילות עקריים: חיילות הפרשים, חיל המרכבות, וחיל הרגלים. חיילות אלו הורכבו מאשורים ועמים אחרים שנכבשו על ידי אשור, כפי שמדווח סרגון השני, כובש השומרון, בכרוניקות בבליות.

גודל הצבאות נבע מהצורך והיכולת להחזיקו, שכן במונולית מכורח, מצבה המציינת את גודל הכוחות בקרב קרקר, מצוין צבא בעלות הברית כאחד שמנה 60,000 רגלים, 2,450 מרכבות, 1,900 פרשים ו10,000 רוכבי גמלים. אל מול צבא אימתני זה, העמיד שלמנאסר השלישי צבא של כ-100,000 איש, למרות שחוקרים מודרניים מניחים כי הצבא היה קטן בהרבה ולא עלה על כמה עשרות אלפי חיילים.

הצבאות האשוריים נפרסו בערים החשובות, קצוות האימפריה ולאורך דרך המלך, הקשר בין הכוחות למלך היה דרך שליחים מיוחדים שתפקידם היה לרכב מבסיס לבסיס עם הודעות ותגבורת, ובעת לוחמה כנראה שימשו חיילות-המצב אלו כתגבורת לצבא האשורי הלוחם. הצבא האשורי הצטיין בניידותו, חיל ההנדסה שלו אפשר בניית גשרים ואלתור סירות למען חציית נהרות, ואף היו בשימוש הצבא האשורי נאדות שנופחו ושומשו כמצופים במבצעים אמפיביים.

מבנה והתפתחות היחידות הצבאיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל הרגלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל הרגלים התפלג לשלוש זרועות עיקריות: נושאי החניתות, הקלעים והקשתים, כל אלו צוידו בחרבות ברזל ארוכות, בנוסף לציודם המקורי. רב רובו של החי"ר האשורי השתייך לחי"ר קל או בינוני אם כי, היו להם מעט חיילי חי"ר כבדים.

נושאי הרמחים היו המרכיב החשוב ביותר בצבא אשורי. הם עשו את מרבית לחימת פנים-אל-פנים ועבודות המצור לצד חיל ההנדסה. הגנתם הייתה מגן, קסדת ברזל ושריון קשקשים [לפעמים הם היו מוגנים על ידי שריון עור]. המגן והקסדה שונו פעמים רבות, בעיקר עקב חוסר ההחלטיות של מלכי אשור בדבר המגן. המגנים המלבניים שאופייניים לצבאו של אשור נצירפל השני הפכו במהרה למגנים קטנים ועגולים, ועשויי עור או מקלעת – שינויים שהצריכו את הגדלתם של המגנים הקלים בימיו של אשור בניפל.

הקשתים מילו תפקידי מפתח בצבא, הם צוידו בקשת מורכבת, אשר נפלה באיכותה לעומת זו ששימשה את קשתי המצרים. הקשתים ניצבו בפני בעיה קשה, והיא הצורך בהגנה עצמית יחד עם שמירה על ניידות הכרחית בשדה הקרב. עד ימיו של תגלת פלאסר השלישי לבש הקשת בשריון קשקשים כבד ולווה על ידי נושא מגן. מימיו של תגלת פלאסר ואחריו, הוחלפו כל אלו בנושא צינה (מגן גבוה, מלבני בבסיסו ואליפטי בקצו, שהיה עשוי עץ ועור, הדומה למגנו של הקשת החמוש בקשת אופקית בימי הביניים) מיוחד, שנע מקדימה לקשת. עד לימיו של אשור-בניפל גדלה הצינה מעבר לגובה האדם הממוצע, כדי לספק הגנה מרבית לקשתים. בניגוד לקשתים מבני העם האשורי, הקשתים מקרב העמים הכבושים נשלחו לשדה הקרב עם הגנה מעטה, אם בכלל. קשתותיהן של האשורים עוטרו בקצותיהן, עיטור שהקל על קשירת החבל לצידי הקשת, האשפות של האשורים היו מלבניים או אליפטיים.

הקלעים התווספו לצבא אשור מאוחר יותר, בימיו של תגלת פלאסר השלישי, והיו ברובם מקרב העמים הזרים שנכבשו על ידי אשור, או שכירי חרב. מרבית פועלם היה בזמן המצור, בו עמדו מאחורי הקשתים והמטירו גלי אבנים על מגני ערי האויב ותושביהם.

חיל הפרשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכבתו של סנחריב, ומאחוריה נושאי רמחים, פרש וקשתים

הפרשים בצבא אשור, התפלגו אף הם לתת קבוצות. תפקידם היה הן איגופו של האויב, והן הסתערות ישירה בשטח הפתוח. מרבית הפרשים האשוריים, בדומה לרגלים היו אף הם קלים או בינוניים, אם כי לפחות חלקם לבש שריון קשקשים כבד ואפשר לסווגם כ"כבדים".

הפרשים נושאי הרמחים, שציודם דמה לזה של נושאי הרמחים הרגלים. תפקידם היה להסתער על שורות האויב, לפני נושאי הרמחים הרגליים.

הפרשים הקשתים היו חמושים בקשת מורכבת. מנגד, שימשו לאיגוף האויב, רדיפתו והתקפות גרילה. היותם רכובים על סוס אפשר להם ללבוש שריון קשקשים כבד, אך הרכיבה על הסוס גרמה לבעיה אחרת, ההחזקה במושכות הסוס וירי בו בזמן. הפתרון לבעיה זאת דמה לפתרון של בעיית הקשתים הרגליים; הפרשים בעלי הקשתות עבדו בזוגות, כאשר בן הזוג של הקשת התלווה אליו עם סוס משלו ותפס את המושכות בעת הצורך, כמו כן לעתים אף נשא הגנה נוספת לבן זוגו.

חייל המרכבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכבות המלחמה האשוריות, היו דומות למרכבות שהיו בשימושם של עמים אחרים בסהר בעת העתיקה. המרכבות היו החלק חשוב ביותר בצבא האשורי. המרכבה האשורית דמתה-משהו למקבילתה המצרית, הן במבנה והן במספר האנשים שרכבו עליה. מרכבות המלחמה האשוריות עברו התפתחות ארוכה עוד מימי קדם, ונהוג היה למקם עליהן שני חיילים, אחד הדריך את סוסי המרכבה, והשני עשה את הלחימה (לרוב היה מדובר בקשת, או לחלופין נושא רמח). בימיו של אשורנצירפל השני הוסף סוס שלישי לשני הסוסים שעמדו בראש המרכבה, ומטרתו הייתה להחליף את אחד הסוסים במקרה שזה נפגע. לצידה של המרכבה הוצמדו האשפות זאת על זאת, ובהן הוחזקו גרזנים ורומח (לשימושו של הרכָב, במקרה הצורך).

גלגלי המרכבה הבינוניים חוזקו על ידי 6 חשורים ומבנה זה של המרכבה נשמר, למעט הורדת הסוס השלישי עם קץ ימי אשורנצירפל השני, עד לימיו של תגלת פלאסר השלישי.
בימיו של האחרון, הוגדלו הגלגלים ומספר החשורים עלה ל-8, שינויים שגרמו לעלייה במשקל וכוח המרכבה, דבר שאפשר את נשיאתו של חייל נוסף על כל מרכבה, בימיו של סרגון השני, אם כי סנחריב בחר להשתמש הן במרכבות בעלות שישה חשורים והן בכאלו בעלות שמונה. בימיו של אשור-בניפל חוזקו ועובו הגלגלים עוד יותר, בעיקר כדי לאפשר את עלייתו של אף חייל נוסף על המרכבה, תפקיד החיילים שנוספו על השניים המקוריים, היה בעיקר להגן על הרוכבים והלוחמים שבמרכבה.

טקטיקות לוחמה אשוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין בידינו הוכחות מספקות בדבר התנהלות הקרבות בשטח הפתוח, עקב חוסר היכולת של התבליטים לתאר דברים שאינם סטטיים, או שאינם סצנה ספציפית בקרב. מן המעט שביכולתו ללקט ולהסיק, פותחה התאוריה כי בעת לוחמה בשטח הפתוח יפרצו קודם המרכבות האשוריות וישרעו תוהו בשורות האויב, מאוחר יותר יחברו הפרשים הן בירית חצים וניסיונות איגוף על הכוח המבולבל והן בלחימה של אדם אל אדם. בשלב זה יפרצו לתוך הזירה הרגלים האשוריים - נושאי הרמחים יחלו בקרבות אדם אל אדם, בחסות חצי הקשתים, עד לכיליון או נסיגת אחד הצבאות.

לעתים התקדמו האשורים בשורות מאורגנות, המזכירות מעט במבנן את הפלנקס היווני, ולרוב הושארו כוחות מאחור כדי למנוע איגופים. חרף כך, היחידות והאסטרטגיה הושפעו רבות על ידי תנאי השטח, תיעודים של קרבות בשטח הררי דווקא מציינים כי מרבית הלחימה נעשתה בידי הפרשים.

לעומת זאת, כשנגע העניין למצור, בחרו האשורים אחת מארבע שיטות:
הטלת מצור והרעבת האוכלוסייה, שימוש באילי מצור ומגדלי מצור, הסתערות על חומות העיר וכיבושן, או חפירת מנהרות מתחת לחומות כדי להביא לקריסתן.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תורת המלחמה בארצות המקרא, לאור הממצאים הארכאולוגיים,יגאל ידין, הוצאת החברה הבינלאומית.
  • היסטוריה צבאית של ארץ ישראל בימי המקרא, יעקב ליוור, הוצאת מערכות.