צבא לוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צבא לוב
Libya military logo.PNG
כוח אדם
גיל הגיוס 17
זמינות לשירות צבאי מכלל האוכלוסייה 1,775,078 גברים
1,714,194 נשים
(2005)
מתאימים לשירות צבאי מכלל האוכלוסייה 1,511,144 גברים
1,458,934 נשים
(2005)
כוחות פעילים 119,000
יבשה: 50,000
אויר: 18,000
ים: 8,000
מיליציה עממית: 40,000
משמרות המהפכה: 3,000
עלות הצבא
תקציב שנתי 3.3 מיליארד דולר
אחוזי תמ"ג 3.9~

צבא לוב או, באופן מדויק יותר הכוחות המזוינים של לובערבית: القوات المسلحة الليبية) כוללים את צבא היבשה, חיל אויר, חיל ים ומיליציה עממית (מילואים) הכוללת את יחידת משמרות המהפכה. ערב ההתקוממות בלוב (2011) מנו כוחות אלה כ-119,000 איש. בנוסף, מפעיל צבא לוב את "הלגיון האיסלמי הפאן-אפריקאי", יחידת עילית למטרות הגנה על השלטון שמורכב בעיקרו משכירי חרב ממדינות כצ'אד, ניז'ר ומאלי[1].

ללוב, בניגוד לרוב המדינות האחרות, אין שר הגנה או שר ביטחון והרמטכ"ל כפוף ישירות למנהיג. תקציב הביטחון של לוב עמד ב-2005 על 3.9% מן התמ"ג (לשם השוואה תקציב הביטחון של ישראל באותה שנה עמד על 7.3% מהתמ"ג שלה)‏[2].

בעוד שעד להתפרקות ברית המועצות נתמך צבא לוב על ידי ברית המועצות והיה צבא משוכלל ומתקדם טכנולוגית (צבא היבשה הוערך כעשירי בכוחו בעולם‏[3]), הרי שמאז שנות ה-90 נמצא הצבא בהתדרדרות מתמשכת הנובעת מהתיישנות הציוד, מקושי בתחזוקת הכלים בהיעדר מומחים זרים, מתקלות בשרשרת האספקה שהתגלו במיוחד בעת הלחימה בצ'אד ומחוסר במערך הדרכה מודרני. עקב התקרבות קדאפי למערב בראשית שנות ה-2000, הוסרו מספר מגבלות שאיפשרו לקדאפי לרענן את הציוד ולהכניס ייעוץ מומחים.

חיל האוויר הלובי הוא הגדול בצפון אפריקה, אך יעילותו איננה ברורה כיוון שטרם נבחן בהתמודדות קרבית‏[4].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורשיו של הצבא הלובי המודרני בהתארגנות צבאית מימי מלחמת העולם השנייה, של כוחות סדירים-למחצה שנקראו "צבא סנוסי". כוחות אלה התארגנו על בסיס גולים לובים במצרים כנגד כוחות הכיבוש של איטליה בלוב והציעו לבעלות הברית להלחם לצידם ולסייע להם במלחמה במדבר לוב. הכוחות, שלא היו מיומנים, שימשו תחת פיקוד בריטי בתפקידים תומכי לחימה כשמירה על מתקנים, שמירה על שבויי מלחמה וכדומה. עם זאת, גדוד אחד של "צבא סנוסי" נלחם בקרב על טוברוק ("מבצע מצפן").

עם הכיבוש הבריטי של לוב לאחר המלחמה פוזרו לוחמי הסנוסי, חלק מוותיקי הלוחמים השתתפו ב-1948 כמתנדבים במסגרת חיל המשלוח המצרי שנלחם במדינת ישראל הצעירה במלחמת השחרור. עם הקמת הממלכה של לוב ב-1952, היוו ותיקי הלוחמים את הגרעין לצבא המלכותי של לוב, שפעל תחת הדרכה וסיוע בריטי. הבריטים אף פתחו אקדמיה מתקדמת לקצינים בבנגזי, בה אומן בין היתר קדאפי עצמו.

מאז תפיסת השלטון על ידי קדאפי ב-1969 שונה ארגון הצבא מן הדוקטרינה הבריטית לדוקטרינה סובייטית-מצרית. קדאפי סגר את האקדמיה בבנגזי ומאוחר יותר פתח מוסד דומה בטריפולי.

ב-1973 נשלחו כוחות צבא לוב למלחמה כנגד ישראל, במסגרת חילות המשלוח הערביים במלחמת יום הכיפורים.

למן שנת 2011 שבה, נפל משטרו של מועמר קדאפי, עובר הצבא הלובי שינויים רבים.

צבא היבשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא היבשה הוא הזרוע הגדולה והמפותחת ביותר של הכוחות המזוינים. סד"כ הצבא הסדיר מורכב מכ-25,000 מגויסי חובה וכ-25,000 אנשי קבע. הצבא פרוס באזורי הגבול עם מצרים, תוניסיה וצ'אד ובאזורי ביטחון בתוך המדינה (סביב הבירה טריפולי, בערי הנמל בנגאזי, א-זאוויה, מיסראתה, סירת, דרנה וטוברוק, בערים סבהא ואל-כופרה המהוות בסיס דרומי מול צ'אד וסביב אתרים אסטרטגיים כמתקני הפקת נפט) חלק מהכוננות בערים מבוצעת על סמך כוחות המיליציה. אחת מנקודות המפנה בהתקוממות בלוב בפברואר 2011 הייתה סילוק כוחות הצבא מערי קירנאיקה (מזרח לוב) בנגאזי וטוברוק על ידי כוחות אזרחיים חמושים.

צבא היבשה מורכב מבריגדת (חטיבת) אבטחת השלטון ("בריגדה 32", ראו להלן), 10 גדודי שריון, 10 גדודי חי"ר ממוכן, 18 גדודי חי"ר, 6 גדודי קומנדו, 22 גדודי ארטילריה, 4 חטיבות טק"ק ו-7 גדודי נ"מ[5].

חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד סוף שנות ה-80 היה מערך היבשה הלובי, בן כ-3,000 טנקים המצוידים באמצעי בקרת ירי, מערך חירמ"כ המצויד בטילי נ"ט מתקדמים ומערך הנדסה ותחזוקה תומך מתקדם ומצויד היטב, העשירי בגודלו בעולם‏[3]. אולם התפרקות ברית המועצות וברית ורשה הותירה את הצבא הלובי ללא תחזוקה לכלים וללא התקדמות טכנולוגית. בשל העובדה שלוב נמצאה תחת אמברגו מצד מדינות המערב היא פנתה לרכוש נשק וטכנולוגייה ממדינות העולם השלישי, בעיקר ברזיל וכן כלים בריטיים, אמריקאים, צרפתים ואיטלקים מ"יד שנייה".

החל משנת 2004 לערך חל מפנה במדיניות קדאפי כלפי המערב וחלק מהמגבלות על לוב הוסרו. עקב כך נפתחה הדרך למספר עסקאות נשק של לוב עם צרפת ובריטניה, שמטרתן החלפת הציוד הסובייטי המיושן בציוד מודרני. בין היתר נחתמה ב-2007 עסקה עם חברת MBDA הצרפתית בסך 218.4 מיליון דולר לרכש טילי מילאן חדשניים נגד טנקים‏[3]. כמו כן מציידות את צבא לוב רוסיה וסין.

חימוש צבא היבשה מתבסס ברובו על רכש סובייטי משנות ה-70 וה-80, רוב הציוד מיושן למדי, כאשר ציוד מיושן מאד נמכר על ידי לוב למדינות אחרות באפריקה.

מערך השריון מורכב בעיקר מטנקי T-62 ,T-72 ו-55/T-54. החי"ר הממוכן נע בנגמ"שי BMP-1‏, BRDM-2, ‏EE-11 Urutu ובנגמ"ש אמפיבי BTR-50, כולם תוצרת ברית המועצות.

מערך הארטילריה מסתמך על תותחים מתנייעים פולנים 122 מ"מ מסוג 2S1 "גבוזדיקה" ו-130 מ"מ מסוג SO-152 ומשגרי "קטיושה" ממספר סוגים כולל משגרי טילי גראד. מערך הטק"ק כולל טילי פרוג-7 וסקאד B. מערך הנ"מ כולל משגרי טילי קרוטייל, SA-5 Gammon, ‏ 9K35 סטרלה-10‏ (SA-13), מטולי 9K32 סטרלה-2 ותותחים כ-ZSU-23-4, ‏ZU-23-2 ו-Bofors 40 mm השבדי. כאשר הגיעה שעת מבחנו של מערך הנ"מ הלובי, בעת הפצצת מטרות בטריפולי ובבנגאזי מן האוויר על ידי ארצות הברית באפריל 1986, כשל המערך ולא היווה איום על מפציצי ארצות הברית.

כוחות מיוחדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוח המיוחד המיומן ביותר הוא "בריגדה 32". הכוח משמש כקומנדו ותפקידו להגן על המשטר, כולל פיזור הפגנות תוך הפעלת כוח רב.

נסיון קרבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפעילות המלחמתית העיקרית של צבא לוב התקיימה מול שכנתה מדרום, צ'אד. עוד לפני שתפס קדאפי את השלטון פלשה לוב ב-1968 לשטח צ'אד מתוך מגמה למנוע את התפשטות מלחמת האזרחים במדינה אל שטחי לוב ולהשיג שליטה על "הרצועה הכחולה", שטח עשיר במתכות ובראשן אורניום סמוך לגבול. במהלך שנות שלטונו של קדאפי פלש צבא לוב לצ'אד ארבע פעמים: בשנים 1978, 1979, 19801981 וב"מלחמת הטויוטה" בשנים 1983 - 1987. התערבות צבא לוב הוגבלה לסיוע אש בארטילריה ובמתן "מטריה אווירית" לכוחות הקרקעיים של בעלות בריתה בצ'אד‏[6].

בשנת 1976 השתתפו חיילים מצבא לוב במסגרת כוח ההרתעה הערבי, כוח התערבות צבאי שהוקם על ידי הליגה הערבית במטרה לשמור על הפסקת האש (הזמנית) שהושגה בימיה הראשונים של מלחמת האזרחים בלבנון. כוחות לוביים שהו בלבנון עד 1979.

ב-2001 התערבו חיילי צבא לוב לטובת אנג'-פליקס פאטאסה, שליט הרפובליקה המרכז-אפריקאית, אך לא הצליחו למנוע את הדחתו‏[6].

חיל האויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

רונדל חיל האוויר
סוחוי של חיל האוויר של לוב

בשנת 1963 שיכנעו ממשלות ארצות הברית ובריטניה את אידריס הראשון, מלך לוב שעליו לחזק את צבאו ולהקים זרוע אויר. כך נוצר ה-LAF ‏(Libyan Air Force), שעם תפיסת השלטון על ידי קדאפי מנה 400 קצינים ונגדים מקצועיים בלבד. שמו של חיל האוויר שונה על ידי קדאפי ל-LARAF‏ (Libyan Arab Republic Air Force).

נכון ל-1990 מנה כח האדם של החיל 22,000 חיילים, בהם 15,000 מגויסי חובה, 426 מטוסי קרב ו-52 מסוקים. בסיסי הטיסה מצויים על חוף הים וליד גבול מצריים, בסיסי מסוקים נמצאים בסמוך לבסיסי יבשה. מטה חיל האוויר נמצא בבירה טריפולי.

חיל האוויר ערוך לפי דוקטינה סובייטית וכולל טייסת אחת של מפציצים בינוניים (בעיקר טופולב Tu-22), שלוש טייסות מטוסי קרב ויירוט (מיג-17, 19 ו-25 בעיקר), חמש טייסות מטוסי תקיפה, תשע טייסות מסוקי קרב ותובלה וגדודי נ"מ הכפופים מקצועית לפיקוד חיל האוויר אך מופעלים ככל הנראה על ידי צבא היבשה‏[4].

עד 1975 המשיכה ארצות הברית לספק ללוב מטוסי קרב ומסוקים וכן רכשה לוב מטוסי מיראז' מצרפת, אך עיקר הכוח מקורו ברכש מברית המועצות. עד סוף המלחמה הקרה נמנו בקרב צוותי התפעול, ההדרכה והתחזוקה של חיל האוויר טייסים ואנשי מקצוע מסוריה, יוגוסלביה, פקיסטן, צפון קוריאה וברית המועצות.

בסיס חיל האוויר הגדול והמרכזי ביותר הוא עוקבא בן-נאפי (לשעבר בסיס אמריקאי בשם Wheelus Air Base) שליד טריפולי הכולל את בית הספר לטיסה ואת טייסת המפציצים, ליד בנגזי נמצא בסיס משותף עם שדה תעופה אזרחי ובו טייסות מטוסי תקיפה. ליד גבול מצריים ממוקמים שלושה בסיסים (מצפון לדרום): גמאל עבדול נאצר ליד טוברוק, אל-כופרה וג'בל אל-אוויינט. בסיסים אלה הותקפו על ידי מצרים במלחמת לוב-מצרים בשנת 1977. בסיס נוסף הוקם במרכז המדינה. ליד א-זאוויה נמצאת האקדמיה הטכנית של חיל האויר‏[7].

נסיון קרבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס מיג-23 של חיל האוויר של לוב הופל ביולי 1977 במסגרת מלחמת לוב-מצרים. לוב ניהלה תמרונים יחד עם צבא איטליה על אדמתה, התמרונים נחשפו כאשר ב-19 ביולי 1980 התרסק מיג-23 בקלבריה. מפציץ לובי מסוג טופולב Tu-22 נשלח למשימת הפצצה כושלת בטנזניה במסגרת סכסוכה עם אוגנדה ב-1979, המטוס הלובי נשלח על ידי קדאפי במטרה לסייע לשליט אוגנדה, אידי אמין.

בקרבות אוויר שנוהלו במסגרת המערכות על מפרץ סידרה הופלו ארבעה מטוסים לובים מאש מטוסי הצי האמריקני. ב-1981 ארעה תקרית ירי במפרץ בו הפילו שני מטוסי F-14 של הצי האמריקני שני מטוסי סוחוי Su-22 לובים. ב-1989 ארעה תקרית נוספת מעל מימי המפרץ ובמהלכה הופלו שני מטוסי מיג-23 פלוגר אס, שנחשד כי היו בדרכם לתקוף מטוסי קרב אמריקאים. כמו כן הושמדו על הקרקע מטוסים רבים בעת ההפצצה האמריקאית על לוב ב-1986.

במהלך הפלישות לצ'אד הפעילה לוב נוכחות אווירית, מטוסים רבים נפגעו ממטולי נ"מ של כוחות צ'אד וצרפת, שסייעו להם.

מטוסים ומסוקים עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסוק נגד צוללות מיל מי-14
מטוסי קרב
שם המטוס מספר היחידות סוג ארץ ייצור
מיראז' F1 1 (2 ערקו למלטה) מטוס קרב-יירוט Flag of France.svg  צרפת
מיג-23 124 מטוס קרב Flag of the Soviet Union.svg  ברית המועצות
מיג-21 25 מטוס קרב Flag of the Soviet Union.svg  ברית המועצות
סוחוי Su-22 39 מטוס קרב-תקיפה Flag of the Soviet Union.svg  ברית המועצות
סוחוי Su-24 3 מפציץ Flag of the Soviet Union.svg  ברית המועצות
Aero L-39 Albatros 110 מטוס קרב-תקיפה Flag of France.svg  צרפת
Soko G-2 Galeb 116 מטוס קרב-תקיפה Flag of SFR Yugoslavia.svg  יוגוסלביה
מטוסי תובלה
איליושין Il-76 17 מטוס תובלה Flag of the Soviet Union.svg  ברית המועצות
מסוקים
מיל מי-24 38 מסוק קרב Flag of the Soviet Union.svg  ברית המועצות
מיל מי-14 12 מסוק נגד צוללות Flag of the Soviet Union.svg  ברית המועצות

חיל הים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדגל הימי של צי לוב
פריגטה לובית בוולטה, מלטה

חיל הים של צבא לוב הוא הקטן בזרועותיו ומונה כ-8,000 לוחמים. הצי הוקם ב-1966 וכלל בראשיתו משחתת אחת בלבד. חיל הים מתפקד בעיקר כמשמר חופים ומקיים גם משימות שיטור ימי, שמירה על מתקני הפקת ושינוע נפט, שמירת סדר ציבורי, איסוף מודיעין צבאי ומניעת הברחות (בכלל זה סיכול הברחת פליטים מאפריקה ליעדים באירופה). עם זאת, שימוש נבון בסטי"לים וצוללת סובייטית אחת מדגם פוקסטרוט (כיום לא בשימוש)‏[8], הקנו לצי הלובי עליונות בזירה האזורית.

מטה הצי נמצא בטריפולי והבסיס המרכזי שלו ממוקם באל-ח'ומס, כן קיים בסיס צי בכל נמל אזרחי בלוב.

עיקר המוטיבציה של קדאפי לפתח את חיל הים שלו בשנות ה-70 נבעה מרצונו להבטיח את תביעתו לשליטה לובית בכל שטח מפרץ סידרה ולאכוף את "קו המוות", שהגדיר את גבול המפרץ כגבול המים הטריטוריאליים של לוב‏[9].

הצי היה מורכב, נכון ל-2006 מ-2 פריגטות (אחת מבצעית), 2 קורבטות מטיפוס "ננוצ'קה", 9 משחתות קלות (7 מבצעיות), 12 סטי"לים, 9 שולות מוקשים, נחתת ומספר סירות תחזוקה ואספקה, כולן תוצרת ברית המועצות. כמו כן כפוף לפיקוד הצי גדוד חי"ר המשמש כקומנדו ימי.

בעת ההתקוממות בלוב בפברואר 2011 עשה קדאפי נסיון להשתמש בירי תותחים מספינות אל עבר אזרחים בעיר בנגזי.

מיליציה עממית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיליציה העממית מונה בין 40,000 ל-45,000 אנשי מילואים המגנים בגזרות מגוריהם בערים ומפטרלים באזורי הספר. אימונם מתבסס בעיקר על שירותם בצבא הסדיר, אך מסופק להם ציוד ברמה טובה. עיקר המשימה של המיליצה העממית הוא לקשור בין אנשי המילואים, רובם אנשי שבטים, לבין השלטון ולא הגנה אקטיבית יעילה על המדינה. מעמדם ותפקודם בעת ההתקוממות של 2011 אינו ברור.

משמרות המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמרות המהפכה היא יחידת העילית של המיליציה העממית. היחידה מורכבת מנאמנים אידאולוגיים ואנשי שבטו של קדאפי בלבד. הסד"כ שלה מוערך בכ-3,000 לוחמים. היחידה זוכה לאימון מתקדם ומצוידת ברק"ם, מסוקים ומטולי נ"מ. תפקידה הוא עיבוי המערך הקרבי והגנה על השלטון. יחידת "משמר האמזונות", המורכבת מכ-200 נשים המשמשות כשומרות ראשו האישיות של קדאפי, כפופה לפיקוד שמרות המהפכה‏[10].

הלגיון האיסלמי הפאן-אפריקאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מן האידאולוגיה של קדאפי, לפיה יש לאחד את המוסלמים-האפריקאים לכדי ישות מדינית אחת, החל כבר מ-1972 ליצור את הלגיון האיסלאמי הפאן-אפריקאי. הלגיון מורכב משכירי חרב, אזרחי מדינות חבל הסאהל כצ'אז, ניז'ר, מאלי, הרפובליקה המרכז אפריקאית וסודאן, הזוכים לאימון ולמשכורות גבוהות. בפרט נסמך הלגיון על בני שבטי הטוארג והג'נג'וויד (שבטי בדואים מוסלמים מדארפור), להם מייחס קדאפי זיקה למקורות העם הלובי ועליונות גזעית. בנוסף לכך פתוח הלגיון לכל שכיר חרב הן ממדינות אפריקאיות, הן ממדינות ערב והן ממדינות כסרביה ואוקראינה, כל עוד הם נשבעים אמונים לקדאפי, לפי מתכונת לגיון הזרים הצרפתי[11].

הלגיון, שחלק מלוחמיו גויסו בכפייה וחלקם התפתו להתגייס בעקבות הבטחות לשכר ולתהילה, נשלח להלחם בסדרת הפלישות לצ'אד. לאחר גירושה הסופי של לוב משטחי צ'אד ב-1989 צומצם כח הלגיון מכ-7,000 איש בשיאו לכ-2,000 איש.

מחנות האימונים של הלגיון שימשו לאימון והדרכה של קבוצות רבות בעולם הערבי ובאפריקה בהם אנשי אש"ף, אנשיו של הרודן הליברי צ'ארלס טיילור, אנשי קבוצת המורדים "החזית המהפכנית המאוחדת" (Revolutionary United Front - RUF) של פודאי סאנקו מסיירה לאונה וכן כוחות צבאיים מלבנון, סוריה ואוגנדה.

הלגיון מורכב, נכון ל-2007, משלוש חטיבות: חטיבת חי"ר, חטיבת שריון (מצוידת בטנקי T-54/55) וחטיבת צנחנים/קומנדו‏[8]. כמו כן דווח במהלך ההתקוממות של 2011, שאנשי הלגיון משמשים כטייסים-שכירים בחיל האוויר של לוב במשימות הפצצת ריכוזי אזרחים‏[11].

דרגות ופיקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

סולם הדרגות של צבא לוב מבוסס על סולם הדרגות של הצבא הבריטי, אולם, עקב העובדה שקדאפי, שהגיע לדרגת קולונל (עקיד), שמר על דרגה זו ולא קידם את עצמו לגנרל, הדרגה הגבוהה ביותר בצבא לוב היא קולונל.

תפקידי הפיקוד ומסלול הקידום לתפקידים בכירים מבוססים על מפתח השתייכות שבטית, על מנת להפעיל שליטה ובקרה בדרך זו על הנאמנות השבטית לשלטון.

נשים בצבא לוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנאום שנשא קדאפי ב-1978 הצהיר ששיתוף נשים בכוח הלוחם הוא כורח חיוני לשם גיבוש העם, הוא הצהיר שגיוס נשים איננו מנוגד למסורת, לדת או לחובת הנישואין. עם זאת, נסיונו להעביר חוק גיוס חובה לנשים ב-1979 נכשל. הייתה זו אחת הפעמים הבודדות בה מועצת העם הכשילה חוק שהוצע על ידי המנהיג. מאותה עת ואילך נמנו נשים על הצבא כמתנדבות (לא ברור אם באופן ספונטני או בכפייה) חלק מהן משרתות אף כטייסות וכקצינות, בהן ביתו של קדאפי, עיישה. כמו כן אומנו תלמידות בשימוש בנשק ותרגילי סדר במסגרת מחנה אימונים שנסגר ב-1983 עקב התקוממות השוהות בו.

ב-1984 ערך קדאפי נסיון נוסף לגיוס חובה של נשים, שגם הוא נבלם ברמה החוקית, אך מומש על ידי יצירת מסגרות "גיוס ספונטני" של נשים. נשים אלה שירתו בתפקידי מנהלה בעת הלוחמה בצ'אד‏[12].

כפי שהוזכר, מורכב משמר האמזונות (שומרות הראש האישיות של קדאפי) מנשים בלבד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Nolutshungu, Sam C. (1995). Limits of Anarchy: Intervention and State Formation in Chad. University of Virginia Press. ISBN 0-8139-1628-3
  • Simons, Geoff (2004). Libya and the West: From Independence to Lockerbie, I.B. Tauris. ISBN 1-8606-4988-2
  • Wright, John (1989). Libya, Chad and the Central Sahara, C. Hurst & Co. ISBN 1-85065-050-0
  • Kenneth M. Pollack, Arabs at War: Military Effectiveness 1948–91, University of Nebraska Press, Lincoln and London, 2002, ISBN 0-8032-3733-2

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]