צבי יעבץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צבי יעבץ, פברואר 2009

צבי יעבץ (Yavetz; ‏26 באפריל 19258 בינואר 2013) היה היסטוריון ישראלי שהתמחה בהיסטוריה של רומא העתיקה, ממייסדי הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, חתן פרס ישראל במדעי הרוח לשנת 1990.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעבץ נולד בשם צבי צוּקֶר בצ'רנוביץ שבצפון בוקובינה, אז חלק מרומניה, בן לעמליה ואריה צוקר. סבו מצד אמו, הרב משה (מוישה) יעבץ, היה פקיד ראשי בבית החרושת לבירה בצ'רנוביץ. סבו מצד אביו, נחמיה, היה בעל בית חרושת לטקסטיל, שאותו ירש אביו (בית החרושת קיים עד היום).

גדל בבית ציוני-חילוני, שפת אמו הייתה גרמנית. סבו מצד אמו לימד אותו עברית (בהברה אשכנזית) מגיל חמש. בילדותו למד בבית ספר פרטי, שם למד צרפתית, גרמנית ולטינית, בבית למד עם מורים פרטיים. למד בתיכון רומני. ב-1940, בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, עברה עירו לשליטת ברית המועצות, ואז למד בגימנסיה סובייטית רוסית, אוקראינית ויידיש. עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות ב-1941 עברה העיר לשליטה נאצית, ויעבץ, כיהודי, נפל קורבן לחוקים הנאציים נגד יהודים ונכלא בגטו, שממנו הצליח לברוח. לאחר בריחתו חזר לביתו ובעזרת כספים שהוסתרו על ידי משפחתו הצליח, יחד עם קבוצה של עוד שמונה עשר פליטים יהודים, לשחד פקידים רומנים שאיפשרו לברוח מרומניה בדרך הים‏[1]. הם נחתו בחופי טורקיה, שהתכוונה להעבירם חזרה לרומניה, אולם בעקבות שביתת רעב של הפליטים הם הועברו לרשות הבריטים, ששלחו אותם לקפריסין. יעבץ הצליח להגיע לארץ ישראל בעזרת חיילים ארצישראלים ששירתו בצבא הבריטי ושהו בקפריסין, בהם אורי יפה ומיכאל אבן-ארי (לימים פרופסור באוניברסיטה העברית). לאחר מלחמת העצמאות עִברת את שם משפחתו מ"צוקר" ל"יעבץ" – שם משפחתם של סבו וסבתו מצד אמו, שנרצחו בשואה.

עם עלייתו לארץ ישראל התגייס לפלוגה ג' של הפלמ"ח באשדות יעקב, שמפקדה היה אורי יפה. בשנת 1945 החל ללמוד באוניברסיטה העברית היסטוריה, סוציולוגיה ולימודים קלאסיים לתואר שני (באותה תקופה הלימודים היו ישירות לתואר שני). מוריו הבולטים היו אביגדור צ'ריקובר וריכרד קבנר בהיסטוריה, מרטין בובר בסוציולוגיה, ומשה שוובה וחיים וירשובסקי בלימודים קלאסיים. באותה תקופה עבד לפרנסתו כשמש בבית ספר לחירשים-אילמים. במלחמת השחרור לחם בגדוד החמישי של חטיבת הראל ונלחם בפרוזדור ירושלים, בנגב עד ביר גפנה, ובמבצע עובדה עד אילת. בשל השתתפותו במלחמה, שקטעה את לימודיו, סיים את התואר השני רק ב-1951.

באקדמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעבץ הגיע לחקר רומא העתיקה בדרך מקרה לאחר שקבנר, שכתב ספר על האימפריאליזם, ביקש ממנו שיכתוב כחלק מספרו על האימפריאליזם הרומי. קבנר שהתרשם מעבודתו של יעבץ הראה אותה לצ'ריקובר, והלה, שהתרשם, קרבו אליו. יעבץ סיים דוקטורט ב-1956 בהדרכתם של צ'ריקובר וחיים וירשובסקי, לצורך העבודה שהה בשנת 1955 באוניברסיטת אוקספורד להמשך עבודת הדוקטור אצל ג'פרי דה סנט קרואה (Geoffrey de Ste. Croix) ותום בראון סטיבנס; עבודתו עסקה בתנאי המגורים והמחיה של הפלבאים ברומא. בשנים 1958-1957 עשה בתר-דוקטורט באוניברסיטת אוקספורד בהדרכתו של רונלד סיים.

ב-1956 הזמינוֹ חיים לבנון, שהיה ראש עיריית תל אביב-יפו, להיות הדקאן הראשון של הפקולטה למדעי הרוח (שהייתה אז באבו כביר). יעבץ היה ממקימי אוניברסיטת תל אביב[2] ועמד בראש החוג להיסטוריה כללית מראשיתו בשנת 1956‏[3][4] ועד יציאתו לגמלאות כפרופסור אמריטוס בשנת 1990. בשנים 1956–1960 לימד במקביל באוניברסיטה העברית בירושלים, בה היה ראש המחלקה להכשרת מורים תיכוניים‏[5]. ביולי 1964 מונה לדיקאן הפקולטה למדעי הרוח‏[6], תפקיד בו כיהן עד אמצע שנת 1966‏[7]. בינואר 1966 הועלה לדרגת פרופסור חבר‏[8], וב-1968 הועלה לדרגת פרופסור מן המניין. שהה בשבתונים וכפרופסור אורח בגרמניה באוניברסיטאות מינכן, פרנקפורט וברלין; בצרפת; בבריטניה באוניברסיטת אוקספורד; ובארצות הברית באוניברסיטת פרינסטון.

בשנת 1962 נשלח על ידי המחלקה לקשרי חוץ של משרד החוץ לסייע בהקמת הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה באדיס אבבה[3][9], תפקיד בו כיהן עד תחילת 1964. בין השנים 19641966 לימד במכללת אורנים. בשנות ה-70 סייע בהקמת מכללת בית ברל, והיה בה יועץ אקדמי‏[10], דיקן‏[11] ויו"ר המועצה האקדמית‏[12]. כן סייע בהקמת מכללת תל חי, הקים את הלימודים האקדמיים במכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה, היה חבר המועצה להשכלה גבוהה[13] ובשנת 1979 ייסד את כתב העת להיסטוריה "זמנים". משנת 1990 עד שנת 2010 כיהן במשך שלושה חודשים בשנה כפרופסור מחקר (distinguished professor) בסיטי קולג' של ניו יורק (CUNY).

בשנת 1969 הופיע בלונדון בתוכנית טלוויזיה של ה-BBC בוויכוח על הסכסוך הישראלי-ערבי. הופעתו עוררה פולמוס גדול בישראל. חלק מהדוברים טענו שמדבריו השתמעה תמיכה בעמדות שנגדו את הקו הישראלי כמו תמיכה בזכות השיבה[14], בעוד אחרים טענו שהופעתו הביאה כבוד לישראל וכי דבריו הוצאו מהקשרם‏[15].

יעבץ כיהן בשנת 1970 בראשות ועדה שבחנה את מערכת המרכז לתרבות של ההסתדרות‏[16], אולם התפטר מראשות הוועדה טרם שסיימה את עבודתה‏[17]. בשנת 1978 מונה למליאת רשות השידור[18] ולחבר הנאמנים של הבימה[19].

צבי יעבץ היה נשוי לדבורה, שהייתה מורה בישראל ובאדיס אבבה; אב לשני בנים. בנו, עדו יעבץ, הוא פרופסור חבר במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן באוניברסיטת תל אביב.

ספר יובל לכבודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Leaders and Masses in the Roman World: Studies in Honor of Zvi Yavetz. edited by Irad Malkin and Z.W. Rubinsohn. Leiden: E.J. Brill, 1995.

ספרים שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פשוטי העם ברומי: ושמיטת החובות; ‫ [תל אביב]: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ח 1958.
  • המון ומנהיגים ברומי: בשלהי הרפובליקה ובקיסרות הקדומה; ‫ תל אביב: דביר, תשכ"ו 1966. מהדורה חדשה: ‫ תל אביב: הוצאת דביר, תשס"ה 2005.
  • Plebs and princeps / [by] Z. Yavetz ; Oxford : Clarendon Press, 1969..
  • מקומו של הרופא בחברה הרומית העתיקה; ‫ תל אביב : אוניברסיטת ת"א, ביה"ס לרפואה ע"ש סאקלר, [תשל"ג]. ‬
  • קיסר וקיסריזם : מסות בהיסטוריה רומית; ‫ תל אביב: ספרית פועלים, תשל"א 1971.
  • הערות על טיטוס ויוספוס; ‫[תל אביב?]: קרן ארן, ‫(אוניברסיטת תל אביב. בית הספר להיסטוריה ע"ש זלמן ארן: [1975]
  • Caesar in der öffentlichen Meinung / Zvi Yavetz ; Düsseldorf : Droste, c1979...
  • Julius Caesar and his public image / Zwi Yavwtz, translated from the German ; London : Thames and Hudson, 1983

‫* מרידות עבדים ברומי / צבי יעבץ, זאב רובינזון‬; ‫[תל אביב]: אוניברסיטת תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1983.

  • La plebe et le Prince : foule et vie politique sous le Haut-Empire romain / Zvi Yavetz ; preface de Claude Nicolet ; traduit de l’anglais par Maud Sissung ; Paris : Editions La Decouverte, 1984
  • קיקרו והריפובליקה הרומית: רומא במאה הראשונה לפנה"ס; ‫ירושלים: מוסד ביאליק, תשמ"ז 1987.
  • אוגוסטוס : ניצחונה של מתינות; ‫תל אביב: דביר, תשמ"ח 1988; מהדורה שנייה תשנ"ד 1994.
  • Slaves and slavery in ancient Rome / Zvi Yavetz ; New Brunswick : Transaction Books, c1988..
  • Cesar et son image : des limites du charisme en politique / Zvi Yavetz ; traduit de l’anglais par Elie Barnavi; Paris : Les Belles Lettres, 1990.
  • יוליוס קיסר: תהפוכותיה של כריזמה; ‫[תל אביב]: דביר, תשנ"ב 1992.
  • טיבריוס וקאליגולה: מהעמדת פנים לטירוף; ‫ תל אביב: זמורה-ביתן, תשנ"ה 1995.
  • Leaders and masses in the Roman world : studies in honor of Zvi Yavetz / edited by I. Malkin and Z.W. Rubinsohn ; Leiden : E.J. Brill, 1995.
  • Judenfeindschaft in der Antike : die Münchener Vorträge / Zvi Yavetz ; eingeleitet von Christian Meier München : C.H. Beck, c1997..

‫* קלאודיוס ונירון: משיטתיות לחובבנות; ‫ תל אביב: דביר, תשנ"ט 1999. ‬

  • אז ועתה: מחקרים, מסות, הרצאות; ‫[תל אביב]: דביר, תשס"ב 2002.
  • אנטישמיות ותהפוכותיה: החיים הפוליטיים ברומניה בימי המלך קרול השני 1940-1930; ‫תל אביב: המרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין-גורן, אוניברסיטת תל אביב; דביר, תשס"ד 2004.
  • צ’רנוביץ שלי: מקום שבו חיו אנשים וספרים; ‫אור יהודה: דביר, 2007.

ספרים שערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרד ספארטאקוס: מקורות / תרגם והקדים מבוא צבי יעבץ; ‫ תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשי"ז 1957.
  • תולדות העולם העתיק: בעמים ובישראל, ספר לימוד לכתה ט’ של ביה"ס התיכון / אוריאל רפפורט, ישראל שצמן; בעריכתו ובהשתתפותו של צבי יעבץ ... תל אביב: עמיחי, (תשכ"ג), מהדורות נוספות 1965, 1966, 1970, 1975.
  • תולדות העולם העתיק בעמים ובישראל: ספר לימוד לחטיבת הביניים ולבתי הספר התיכוניים / א. רפפורט, י. שצמן; בעריכתו ובהשתתפותו של צבי יעבץ. ‬‫תל אביב: עמיחי, [1993]. ‬
  • היסטוריה / בעריכת ג’ון בואל, עורך המהדורה העברית: צ. יעבץ; ‫ תל אביב: ש.פרידמן, 1966.
  • חיי יום-יום ברומא בדורו של אוגוסטוס / ז’ירום קארקופינו; [תרגום: עודד בורלא ; עריכה מדעית: צבי יעבץ; ‫[תל אביב]: עם הספר, 1967.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צבי יעבץ, "על ימיה הראשונים של אוניברסיטת תל אביב - זכרונות", (עורכת ניצה דרורי פרמן), אלפיים 11, תשנ"ה 1995, עמ' 128-101.
  • עדו יעבץ, "דיוקנו של היסטוריון: ראיון עם צבי יעבץ, זמנים 100, עמ' 148-138.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לימים סיפר יעבץ בראיון, שהצליח לברוח בקפיצה מהרכבת שהובילה למחנה השמדה. הכספים שהוסתרו היו למעשה קופסת תכשיטים שהוטמנה על ידי הוריו בחצר הבית, ובתמורת מכירתה קנו חברי הקבוצה ספינת נהר, שעליה שטו עד לחוף הטורקי.
  2. ^ 180 תלמידים באוניברסיטת תל אביב, חרות, 12 בנובמבר 1956
  3. ^ 3.0 3.1 דן פחטרדיקן ישראלי באדיס אבבה, דבר, 27 בספטמבר 1962
  4. ^ יגאל לבד"ר בר עודנו פרופסור, מעריב, 3 ביולי 1961
  5. ^ שולמית עמיר, האקספרס נעצר ליד הגשר, דבר, 6 בנובמבר 1964
  6. ^ צ. יעבץ דיקן הפקולטה למדעי הרוח בת"א, דבר, 31 ביולי 1964
  7. ^ פרופ' ד. פיינמן, דבר, 29 במאי 1966
  8. ^ העלאות בדרגה באוניברסיטת ת"א, דבר, 11 בינואר 1966
  9. ^ אלי טייכר, פלמ"חניק דיקאן באדיס אבבה, מעריב, 26 בפברואר 1963
  10. ^ פרופ' יעבץ ישמש יועץ לבית ברל, מעריב, 28 ביולי 1970
  11. ^ מועצה אקדמית בבית ברל, מעריב, 14 בפברואר 1971
  12. ^ פרופ' צ. יעבץ יו"ר הועדה האקדמית בבית ברל, דבר, 8 ביוני 1972
  13. ^ מונו חברי המועצה להשכלה גבוהה, דבר, 1 בנובמבר 1971
  14. ^ חגי אשדהופעה מוזרה של פרופ' יעבץ בביביסי, דבר, 18 ביולי 1969
  15. ^ נעשה עוול לפרופ' יעבץ, דבר, 29 ביולי 1969
    אהרן מגדעל טקסט, קונטקסט ועל סגנון בכלל, דבר, 29 באוקטובר 1971
  16. ^ הוקמה ועדה לבדיקת מערכת המרכז לתרבות וחינוך והסברה, דבר, 28 בינואר 1970
  17. ^ דוד ליפקין, פרופ' יעבץ התפטר מראשות הוועדה לבדיקת המרכז לתרבות, דבר, 4 ביוני 1970
  18. ^ תוגש רשימת חברי מליאת רשות השידור, דבר, 5 במרץ 1978
  19. ^ מיכאל הנדלזלץידיעה, דבר, 17 במרץ 1978