צבי מגדל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חשודים בשותפות בארגון, 1930

צבי מגדל היה ארגון סרסורים ('רופיאנים' בעגה המקומית) יהודים בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 שעיקר פעילותו היה בארגנטינה. הארגון הוקם בבואנוס איירס ב-1870 ופורק ב-1930 על ידי רב פקד חוליו אלסוגראי שסירב לקחת שוחד כמו קודמיו ועמיתיו בשלטונות החוק הארגנטינאים. במשך 60 שנות קיומו עסק הארגון בהפיכת הזנות בארגנטינה למאורגנת ובמידה רבה גם ממוסדת. בשיאו היו לארגון עשרות סניפים, בין היתר ביוהנסבורג, בומביי, שנגחאי וריו דה ז'ניירו.

רופיאנים יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע המאה ה-19 הגיע גל גדול של יהודים מאירופה לדרום אמריקה בעקבות הפוגרומים ברוסיה והעוני במזרח אירופה. רבים מהם הגיעו לארגנטינה. באותה תקופה צמחה בואנוס איירס בקצב מסחרר בעקבות הגירה המונית (לא רק של יהודים) מרחבי העולם. בעקבות כך עמדה ארגנטינה על יחס של עשרה גברים לאישה והביקוש למין בתשלום היה גבוה מאוד. הקושי למצוא עבודה וקושי להסתגלות לחיים חדשים במקום חדש גרם לאנשים רבים להפוך לסרסורים, שנקראו בספרדית רופיאנים. הרופיאנים היהודים השתלטו עד מהרה על תחום עיסוק זה ורוב הרופיאנים בארגנטינה באותה תקופה היו יהודים. בין אם אלה היו סרסורים או סוחרי זונות בכל דרום אמריקה.

הארגון התנהל כמו מאפיה, ופעל לפי כללים ומונחים מוגדרים. המסעות שנועדו להביא נערות חדשות נקראו 'רמונטה' - מונח שלקוח מתחום הבקר. הארגון שיחד את כל מי שהיה יכול להוות איום על פעילות הארגון: פקידי הגירה שיכניסו את הבנות ללא שאלות מיותרות, שוטרים ושופטים שידאגו לעצור כל ניסיון לעצור את הפעילות, פקידי עירייה ופוליטיקאים על מנת שיאשרו הקמת והרחבת בתי הבושת. רוב הזונות עבדו בכפיה. השיטה של הרופיאנים עבדה כדלקמן: מדי פעם נשלח אדם צעיר ונאה, לבוש בקפידה ומנומס לקהילות יהודיות במזרח אירופה ותלה מודעות על חיפוש נערות יהודיות מבית טוב לעבודה בבתי יהודים עשירים בארגנטינה או שידוכים. אנשי הקהילות היהודיות באירופה, שרובם היו עניים, שלחו עם האיש את בנותיהם על מנת שיקבלו חיים טובים יותר. רוב הנערות היו בגילאים 13 - 18. הן האמינו שמחכה להן עתיד טוב יותר בארגנטינה ובעצם נחטפו לזנות.

כבר במסע באוניה נאנסו הנערות, הוכו, הורעבו ונכלאו לפני שהחלו לעבוד. הרופיאנים קראו לזה "תקופת חינוך". לאחר שירדו לחוף נסחרו בין הרופיאנים כבשוק עבדים. הנערות נלקחו לבניין מסוים שם ישבו הרופיאנים. הן הופשטו, וכך כשהן עירומות מול קהל הרופיאנים, נערכה מכירה פומבית על כל נערה. הזוכה שילם ולקח את הנערה שהייתה רכושו ועשה בה כל שרצה. בין האורחים הקבועים במכירות אלו היו אנשי ממשל, שופטים ועיתונאים שחלקם הגדול היו גם לקוחות ועל כך המכירות האלה נערכו ללא שום הפרעה מהרשויות.

הקמת הארגון 'צבי מגדל'[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקהילה היהודית לא שתקה והחלה להתקומם נגד הרופיאנים. בשנת 1885 הוקם 'הארגון היהודי להגנה על נשים ונערות'. ברובע היהודי בבואנוס איירס נתלו כרזות שקוראות לא להשכיר לרופיאנים חנויות או דירות. הרופיאנים, שרצו להרגיש חלק מהקהילה, תרמו כספים רבים למוסדות יהודים והלכו לתיאטרון כל ערב עם נערה אחרת. הקהילה היהודית התלבטה בשאלה אם לקבל את כספם של הרופיאנים, אך ברוב הפעמים ההחלטה הייתה לקבל את כספם בשל הקושי לכלכל את מוסדות הציבור הקהילתיים. ההתלבטות נגמרה כשערב אחד נחום סורקין, פעיל ציוני מוכר בקהילה, נעמד מחוץ לתיאטרון ומנע מהרופיאנים להיכנס. משם החלה הקהילה היהודית בניסיון להוקיע ממנה את הרופיאנים. תוך זמן קצר הוחלט לא להכניס רופיאנים לבתי כנסת ולא לקבור אותם בבית הקברות היהודי.

בתגובה התאחדו הרופיאנים והקימו את 'ורסוביה - חברה יהודית לעזרה הדדית' (השם המלא: Sociedad Israelita de Socorros Mutuos Varsovia de Barracas al Sud y Buenos Aires)‏[1][2]. ב-7 באפריל 1906, נרשמה עמותת הסרסורים כחוק. בהמשך שונה שמה ל'צבי מגדל' על שם אחד התורמים הבולטים. לאחר כמה שנים התפלגה ממנה קבוצה שקראה לעצמה 'אשכנזום'. הארגון בנה לעצמו בית כנסת מפואר בלב השכונה היהודית בבואנוס איירס. בקומה הראשונה היה בית הכנסת ובקומה השנייה בית בושת. לאחר סגירת הארגון בשנת 1930, הרסה הקהילה היהודית את המבנה. כדי לחגוג את פתיחת שעריו של בית הכנסת יצאו הרופיאנים בטקס הקפות עם ספרי התורה מסביב לבניין. השכנים היהודים ראו והזדעזעו, אך אף אחד לא הפריע להם. לאחר שאגודת הסרסורים קיבלה הכרה רשמית מהממשל, נרכשה חלקת אדמה באבז'אנדה, פרבר של בואנוס איירס והוכשרה כבית קברות. ממש לידו הוכשרה חלקה נוספת של הארגון המקביל 'אשכנזום'. לפני ההתקוממות של הקהילה היהודית נגד הרופיאנים הם נקברו בבית הקברות היהודי לה טבלדה בחלקת 'הטמאים' שהיה כינוי לסרסורים וזונות. החלקה הזאת עם כ-50 קברים מוזנחת מאוד עם מצבות מנופצות ולכלוך בכל מקום. בנוסף השירותים הציבוריים של בית הקברות נמצאים בחלקה הזו.

שנות שגשוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה-20 של המאה העשרים ארגון 'צבי מגדל' הגיע לשיא כוחו. כ-500 רופיאנים שלטו בכ-2,000 בתי בושת שבהם לפי אחת ההערכות כ-30,000 נשים‏[3]. הרשת הייתה מאורגנת וחבריה שיתפו פעולה בצורה הדוקה כדי להגן על האינטרסים המשותפים. דמי חבר בארגון היו 250 פזו בחודש ששימשו לנסיעות 'רמונטה' (להביא בנות חדשות מאירופה).

מפלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זונה בשם רחל ליברמן היא זאת שעזרה לרב פקד חוליו אלסוגאי להפיל את הארגון. רחל, ילידת לודז', הגיעה לבואנוס איירס בעקבות בעלה, ביחד עם שני ילדיהם הקטנים. לאחר מותו משחפת, שנה אחר כך, נאלצה לעסוק בזנות. לאחר עשר שנים חסכה מספיק כסף כדי לקנות את השחרור שלה. היא קנתה בית, פתחה עסק וניהלה חיים שקטים. אבל בהנהלת 'צבי מגדל' פחדו שבנות רבות אחרות ילכו בדרכה. הם פיתו אותה על ידי בחור צעיר ונאה בשם סלומון קורן. הם התחתנו בבית הכנסת של הרופיאנים בלי שהיא תדע מי הוא באמת. לאחר הנישואים הוא הכריח אותה באלימות לחזור לעסוק בזנות דרך הארגון.

בייאושה ותוך סיכון חייה פנתה לרב פקד לאלסוגאי. העדות של ליברמן סיפקה עילה לפתוח בחקירה מקיפה. הממצאים הגיעו לשופט ד"ר רודריגס אוקומפו שסירב לקבל כספים מ'צבי מגדל'. בספטמבר 1930 הסתיים המשפט. התיק כלל 108 עצורים. "קיומו של ארגון 'צבי מגדל' הוא סכנה קונקרטית לחברה שלנו" כתב השופט בפסק הדין וקבע עונשי מאסר ארוכים לנאשמים. אך השפעתם של הסרסורים המשיכה להיות דומיננטית גם בכלא. הם שיחדו פקידים רבים במערכת המשפט. בינואר 1931 הגישו עורכי דין של חברי הארגון ערעור שהתקבל. בכירי משרד המשפטים (חלקם משוחדים) השאירו על כנה את הרשעתם של שלושה נאשמים ואת השאר הורו לשחרר. ההחלטה פורסמה בעיתונות וגרמה למהומה בדעת הקהל. הלחץ הציבורי גרם לשלטונות ארגנטינה לבטל את השחרורים. מאות סרסורים שלא נכלאו גורשו לאורוגוואי.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים אבני, טמאים סחר בנשים יהודיות בארגנטינה, הוצ' ידיעות אחרונות ספרי חמד
  • איזבל וינסנט, בגופן ובנפשן סיפורן הטראגי של נשים יהודיות שנמכרו לזנות בדרום אמריקה (מאנגלית: חנה עמית), הוצ' כתר ירושלים

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]