צהלולים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

צהלולים (בערבית: زغردة או زعرطة) הם קולות המופקים בעזרת הלשון לשם הבעת שמחה. הצהלולים נהוגים בעיקר בקרב נשים מעדות המזרח, בשמחות ובאירועים מיוחדים, ובקרב נשים ערביות גם לאות אבל בלוויות. זיהויָם של הצהלולים עם עדות המזרח בישראל, הפך אותם לסממן תרבותי. כפי שניתן לראות בדבריו של עמיר פרץ:

	"אמא שלי אמרה לנו שהיא חייבת לעשות 'זרארק'. 'זרארק' זה מה שקיבל בעברית את השם צהלולו-לו-לו. אמרנו לה: 'אמא, מה, השתגעת'? היא אמרה: 'אתם לא רוצים? אני לא באה'. התחלנו משא ומתן. אמרה: 'אני רוצה עשרה סלסולים'. אמרנו לה: 'השתגעת? איך עשר'? הגענו בסוף להסכמה על חמש. חמישה צהלולים". ברית המילה החלה, ואמו של פרץ החלה בצהלולים שלה. והבנים סופרים: אחד, שניים. "אני זוכר שפתאום תפסתי את כל הגיחוך והעקמומיות שבעניין", אומר פרץ. "שתעשה מאה צהלולים, מה קרה? אם הקיבוצניקים רוצים לשיר 'אנו באנו ארצה', שישירו כמה שהם רוצים. ואם היא רוצה לבטא את השמחה שלה בדרך אחרת, צריך לתת לה לבטא את זה".
-- המעריץ מספר אחת של פרץ, ראיון של מירון רפפורט עם יהושע סובול, "הארץ", 17 בפברואר 2006

[עריכה] אטימולוגיה

בסלנג, המילה המתארת צהלולים היא האונומטופיאה "קולולולולו". כאשר האקדמיה ללשון העברית בחרה במילה "צהלולים" בשנת 2000, היא התבססה על אונומטופיאה זו, אותה צירפה כהלחם למילה "צהלה".

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: צהלולים