צו אנטון פילר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

צו אנטון פּילר הוא הכינוי שניתן לצו של בית משפט בהליך אזרחי המאפשר לתובע לשים יד על מוצגים וראיות שנמצאים אצל הנתבע, אם קיים חשש שהוא יעלימם במהלך המשפט. הצו זהה ביסודו ל"צו חיפוש" המקביל לו בהליך הפלילי, הוא מעוגן בחוק ובפסיקה, ומאחר ומדובר בצו פולשני הפוגע בזכות הפרט, נעשה בו שימוש רק בנסיבות חריגות. מקורו של הצו בפסיקה של בית המשפט העליון לערעורים בבריטניה בתיק של חברה בשם אנטון פילר.

תפיסת מוצגים וראיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהליך אזרחי נוצר מצב בו ידוע בוודאות לאחד הצדדים כי הצד השני מחזיק ברשותו ראיות ומוצגים אשר יכולים להועיל לבירור המשפט, והוא חושש כי הם יושמדו או יוסתרו, ועל ידי כך תיפגע זכותו לבירור האמת באופן שישפיע גם על תוצאות המשפט. כדי למנוע מצב כזה, הוא מבקש להוציא צו לתפיסת המוצגים והראיות. על פי רוב, הפניה לשופט נעשית במעמד צד אחד, בלי שהצד השני יודע על עצם הדיון בבקשה.

הדרך להוצאת הצו יכולה להיות בשני מסלולים נפרדים, והראשון מהשניים מזוהה יותר עם צו אנטון פילר.

  1. על פי תקנות סדר הדין האזרחי[1].
    על פי האמור בתקנות אלה, ממנה השופט אדם שיחפש, יצלם, יעתיק או יתפוס את המוצגים והראיות. על פי סעיף זה, ביצוע הפעולה אינו בכוח, אך הצו מורה לאדם אשר אצלו נערך החיפוש, לא להתנגד לו, ואם יתנגד הוא עלול להיות מואשם בבזיון בית המשפט. סירוב כזה גם עלול להשפיע על פסק הדין. הממונה מטעם בית המשפט על התפיסה, לא יהיה אדם הקשור למי שמבקש את הצו.
    השימוש בצו זה יכול להעשות בכל תחומי המשפט האזרחי, כולל גם בדיני משפחה [2]
  2. על פי חוק העוולות המסחריות[3].
    זהו מסלול נוסף, נרחב ונוקשה יותר, והוא מוגבל רק לאותן עוולות הנכללות בחוק. במסלול זה השופט ממנה כונס אשר פועל בכוח, אף בליווי משטרה, כדי לתפוס את הנכסים שגרמו לעוולה, ובכללם המוצגים והראיות. תפיסת הראיות והמוצגים מהווה חלק פעולות שונות בתהליך של מינוי כונס נכסים, והכונס יכול להיות גם נציגו של הצד המבקש את הצו.

מתי ניתן הצו?[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש בצו התפיסה נחשב חריג, ומכונה "נשק יום הדין של המשפט". הוא הליך חודרני הפוגע בזכויות הפרט - זה אשר אצלו מתקיים החיפוש, וכן מדובר בצו אשר ניתן במעמד צד אחד מבלי שהצד הנפגע יכול לומר את דברו ולהתגונן מפניו. על כן מי שמבקש להוציאו, חייב לשכנע את בית המשפט בשני מישורים:

  1. שהצד השני אכן פועל או עלול לפעול להעלמת הראיות. עליו להמציא הוכחות המצביעות בוודאות על כך, ולא להסתפק בידיעה סתמית וכוללנית או על השערות.
  2. שההעלמה תכביד באופן ממשי על קיום ההליך המשפטי, ובכך תמנע את בירור האמת.

בנוסף לכך נלקחים בחשבון שיקולים נוספים, כמו למשל האפשרות שאחד הצדדים מנסה "לדוג ראיות" באמצעות הצו, ולמצוא מסמכים באקראי. כמו כן נשקלת מידת הנזק שעלול הצו לגרום. כך למשל, כאשר מנהלים את הדיון האזרחי שני גופים המתחרים זה בזה, ותפיסת מוצגים עלולה לחשוף סודות מסחריים. כאשר עלול להיגרם נזק, יכול בית המשפט לקבוע כי תופס הנכסים יפקיד ערבויות מתאימות לשיפוי נזקים במקרה ויתברר כי לא היה מקום להוציא את הצו.

הצו ניתן רק בנסיבות קיצוניות, ולאחר שמוצו כל האפשרויות האחרות להשגת הראיות, כמו למשל: בקשה לגילוי ולעיון במסמכים.

המקורות לצו אנטון פילר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורו של צו אנטון פילר הוא בדין האנגלי ב-1976. חברת גרמנית בשם אנטון פילר גילתה כי נציגה שלה בבריטניה הפרה את ההסכם ביניהם, משתמשת בסודות מסחריים שהעבירה לה, ומוכרת אותם לחברות מתחרות. אנטון פילר ביקשה מבית משפט במעמד צד אחד שיינתן צו שיאפשר לה, עם בא-כוחה, לבדוק את חצרי הנתבע ולתפוס חומר רלוונטי להפרה הנטענת. שופט בית המשפט העליון לערעורים, לורד דנינג, נעתר לבקשה. הוא נמנע מלהתיר למבקש או לבא כוחו להיכנס בכוח לחצרים, אך עם זאת קבע שסירוב על ידי הנתבע ישמש בסיס לבקשה לביזיון בית משפט. לורד דנינג קבע כי צו כזה יוענק בנסיבות חריגות ביותר. והוציא צו המתיר לה להיכנס לחצר הנתבעת, אליו הגיעה.

הלכה זו של השופט דנינג - שהוא קרא לה ההמצאה הגדולה ביותר של המאה ה-20 - עוררה ביקורת בהיותה פוגעת בזכויות הפרט, אך היא אומצה במהירות על ידי מערכת המשפט האנגלית, ובשנים הראשונות לקיומו הוצאו בבריטניה 500 צווים כאלה בשנה. לאחר שהובא העניין לבית הדין האירופאי לזכויות אדם אשר סייג את מתן הצו, הצטמצם השימוש בהליך ובתחילת שנות ה-90 כבר ניתנו רק 50 צווים כאלה. מדינות אחרות אימצו את "צו אנטון פילר", ונוצר מצב בו הצו הורחב באופן יצירתי. כך למשל בקנדה הוצאו "צווים מתגלגלים" בהם מקבל הצו הוא פלוני אלמוני ללא שם, וזאת כדי לאפשר לתפוס מפרי זכויות שאינם ידועים בשמם ומשתמשים בזיוף בדוכנים בשוק או במקומות פתוחים. בניו זילנד ניתנו מעין "צווים ייצוגיים" בהם נתבעה קבוצה מצומצמת אשר חבריה אינם מזוהים.

בישראל התקבל הצו בהסתייגויות וביקורת, עד שהעניין הוסדר על ידי המחוקק בחוק ראשי ובחקיקת משנה, כאמור.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תקנות סדר הדין האזרחי 387א.
  2. ^ למשל בתיק תמ"ש 41462/96 המ' 5974/96 פלונית נ' פלוני (לא פורסם(
  3. ^ חוק העוולות המסחריות פרק ב' סעיף 16