צו מעצר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

צו מעצר הוא הוראה כתובה וחתומה בידי שופט, שמורה למשטרה לעצור אדם שלדעת מבקש הצו, יש חשד סביר או ראיות לכאורה לכך שהוא ביצע עבירה פלילית.

צו מעצר בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

את צו המעצר, מבקשת התביעה בהליך פלילי (תובע מטעם משטרת ישראל או תובע מטעם פרקליטות המדינה), כצעד מינהלי.

יש מקרים בהם הצו מוצא על ידי השופט עצמו (ללא בקשת התביעה), כדי שמשטרת ישראל תביא בפניו אדם (עד מפתח במשפט או נאשם) שלא הגיע לדיונים קודמים, למרות שקיבל הזמנה כדין.

צו המעצר מבוצע על ידי המשטרה הקרובה למקום מגוריו של החשוד.

ברוב המקרים, ניתן צו המעצר לתביעה רק מהסיבות הבאות:

  • נכשלו צעדים קודמים לעצור את החשוד;
  • החשוד קיבל הזמנה להגיע אל בית המשפט במועד מסוים, אבל לא התייצב למשפטו באותו יום;
  • מתוך חשש של התביעה כי החשוד ינסה לשבש הליכי חקירה;
  • עלול לסכן את ביטחון המדינה או ביטחון הציבור.

הכנסת קבעה בחוק "חוק סדר הדין הפלילי - סמכויות אכיפה-מעצרים, התשנ"ו-1996" - מעצר אדם יהיה בצו של שופט (להלן - צו מעצר), אלא אם כן הוענקה בחוק סמכות לעצור בלא צו.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.