צו עיון מחדש
צו עיון מחדש (writ of certiorari) הוא סוג של צו אשר בית משפט יכול לפרסם על מנת להביא לפניו תיק שנדון בבית משפט אחר, בדרך כלל בערכאה נמוכה יותר. בזמנים ובמקומות שונים, היה הדבר ידוע גם כ-writ of review.
כיום, צו זה ידוע בעיקר בהקשר של בית המשפט העליון של ארצות הברית, אשר משתמש בו כמכניזם כמעט-בלבדי להתחלת דיון בתיקים. הדבר נובע מאופן קבלת התיקים בבית המשפט העליון, שהוא בית משפט לערעורים: התיקים מתקבלים על בסיס וולונטרי (discretionary review) ולא מחייב (mandatory review).[1] כלומר, השופטים עצמם, של בית המשפט העליון, הם אלו שקובעים אילו תיקים יגיעו לדיון לפניהם (מתוך כ-7,500 בקשות לערעור המגיעות, בממוצע, מדי שנה לביהמ"ש העליון על החלטותיהם של בתי משפט נמוכים יותר). מתוך 9 שופטי ביהמ"ש, מספיקה הסכמתם של 4 שופטים כדי להגיע להחלטה כזו. במקרה זה, משחרר בית המשפט צו עיון מחדש עבור אותו תיק.
מקורה של מדיניות ה-discretionary review וצווי העיון מחדש, בצורתה הנוכחית, הוא בחוק שעבר בקונגרס בשנת 1925. באותה תקופה, היה נדמה כאילו עומס התיקים על השופטים העליונים הופך לבלתי נסבל, והייתה דרושה דרך להקטין את העומס ולאפשר לבית המשפט לדון רק בתיקים בעלי חשיבות חוקתית עליונה. הפתרון שנמצא היה, כאמור, השימוש בצווי העיון מחדש.
על מדיניות זו אף נמתחה ביקורת; לדוגמה, במושב של 2007 העניקו שופטי בית המשפט העליון 72 צווי עיון מחדש בלבד, אחד המספרים הנמוכים בהיסטוריה.[2]
הערות שוליים [עריכה]
- ^ בבתי משפט פדרליים נמוכים יותר, נהוג mandatory review ונעשה שימוש בצווי עיון מחדש רק לעתים נדירות יחסית.
- ^ http://www.scotusblog.com/wp/wp-content/uploads/2008/03/stat_pack_3-26.pdf
