ציונות

הרצל נואם בקונגרס הציוני השני בבזל 1898

ציונות היא תנועה לאומית יהודית בעת החדשה. במסגרת הציונות קמו זרמים שונים בעלי אידאולוגיות ציוניות שונות. הזרמים המרכזיים בציונות קראו לשחרור לאומי של העם היהודי, ולהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

מקור השם

מקור השם "ציונות" הוא במילה ציון, שמה האחר של ירושלים במקרא. על שם הכתוב, "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" (ישעיהו לה י). המונח נטבע על ידי ההוגה נתן בירנבאום בשנת 1893 לתיאור תנועת "חובבי ציון", ובהמשך, כאשר השתתף בירנבאום ב-1897 בקונגרס הציוני הראשון כמזכיר הראשון של המשרד הציוני שניהל הרצל בווינה, אימץ הרצל את השם שקבע בירנבאום כשם התנועה.

יעדי הציונות

ביסוסו של בית לאומי יהודי בארץ ישראל הייתה יעדם של אנשי העלייה הראשונה, ובכלל זה אנשי ביל"ו. היא הוכרזה כיעד הציונות הראשון במעלה בספרו של בנימין זאב הרצל מדינת היהודים. בתוכנית בזל, ב-1897, נכתב כי המטרה העיקרית של התנועה הלאומית-היהודית-הציונות היא: "הקמת בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל מובטח על פי משפט הכלל". יש הסוברים, כי הביטוי "בית מולדת" נאמר כדי לא להכעיס את הטורקים ששלטו ארץ, שמא יפגעו בישוב היהודי בארץ ובעולים ארצה. הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל לא הייתה מטרה מוסכמת על כל חלקי התנועה הציונית. יעדי הציונות לא הוסכמו על כל הזרמים של התנועה הציונית והשתנו במשך הזמן בהתאם להתפתחויות השונות, כמו מלחמת העולם הראשונה, הצהרת בלפור, המנדט הבריטי, העפלה, מלחמת העולם השנייה, הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות, גם סדר העדיפויות בין המטרות השונות לא היה קבוע, גם בין אלה שהסכימו עליהן.

במשך עשרות שנים כללה התנועה הציונית זרמים וחוגים שראו בהקמת מדינה דו-לאומית מטרה מוצהרת (כמו ברית שלום ותנועת השומר הצעיר, או אחד העם שביקש להקים בארץ ישראל מרכז רוחני בלבד). בין התומכים בהקמת מדינה דו-לאומית ניתן למנות אישים מרכזיים בתנועה הציונית כמו ארתור רופין, הפילוסוף מרטין בובר, הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן, חוקר הקבלה גרשם שלום, המחנך ארנסט סימון, חוקר יהדות המזרח (וגניזת קהיר) שלמה דב גויטיין, הנרייטה סאלד, ונשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית יהודה לייב מאגנס.

בין מטרותיה השונות של הציונות במהלך השנים ניתן למנות היעדים הבאים:

• הקמת מדינה או "בית לאומי" לעם היהודי.
• פיתוח ארץ ישראל באמצעות יישובה ביהודים בעלי מקצועות שונים.
• הפיכת עם ישראל לעם ככל הגוים ללא קשר לתורה ולמצוות.
• ארגון העם היהודי באמצעות מפעלים משותפים שונים.
• הגברת ההכרה העצמית של העם היהודי.
• הכנת התשתית המדינית לקראת הקמת בית לאומי.
• עידוד העלייה לארץ.
• עידוד החינוך היהודי והעברי.
• בניית חברת מופת, המבוססת על צדק חברתי ושוויון.
• סולידריות יהודית ומאבק באנטישמיות.
• בניית כוח מגן יהודי על מנת להגן על היהודים מפני רודפיהם.
• הפיכת העברית לשפת העם היהודי.
• הגברת אחדותו של עם ישראל.
• סיפוק תמיכה למדינת ישראל.
• שילוב העם היהודי במדינת ישראל.

בראשית המאה ה-21, מאחר שמטרות מרכזיות של הציונות מן העבר (כמו הקמת הבית הלאומי היהודי) כבר הוגשמו - חל שינוי בדגשים ששמה הציונות על מטרותיה. ובעיקר: במקום הקמת המדינה - חיזוקה וביסוסה. עם זאת, נהוג להסכים כי הציונות מניחה, לכל הפחות, את זכות היהודים לפעילות פוליטית קולקטיבית.

רקע רעיוני והיסטורי

צירים בקונגרס הציוני הראשון שנערך בשנת 1897 בעיר בזל בשוויץ.

תנועות וזרמים במאה ה-19

עליית הציונות והכרתה בקרב העמים, מוסברת בהיסטוריוגרפיה הישראלית, כמושפעת מן התמורות בהמאה ה-19. הייתה זו תקופה של עליית הלאומיות כתנועה אידאולוגית ופוליטית. הלאומים: יוונים, איטלקים, פולנים, ועמים נוספים באירופה, ייסדו תנועות לאומיות שמטרתן הייתה לתת ביטוי פוליטי-מדיני לייחודן האתני והתרבותי. יש הרואים בתנועה הציונית חלק מתהליך ההתעוררות הלאומית שעבר על עמי אירופה באותה תקופה. היא ראתה ביהודים עם וקראה ליצירת בית לאומי לעם היהודי בדומה לעמים אחרים.

עלייתן של תנועות לאומיות בעיקר במזרח ומרכז אירופה במהלך המאה-19 שביקשו לאחד את האומה סביב היסטוריה, דת ותרבות משותפת השפיעו על עליית הציונות בשתי דרכים:

• עליית השאיפה לאחדות לאומית על רקע אתני באזורים בהם ישבו יהודים במזרח אירופה ובמרכזה הביאה להגדרתם של היהודים כ"אחרים" והיקשה על השתלבותם בחברות הכלליות.
• התנועות הלאומיות השונות - הפולנית, הסרבית ואחרות - שימשו מודל לציונים בחפשם אחר תנועה לאומית משלהם.

הציונות נוצרה במהלך המאה ה-19. במאה זאת התקיימו באירופה מספר זרמים רעיוניים שכל אחד מהם השפיע את השפעתו על הציונות. תנועת ההשכלה, אביב העמים והלאומיות הרומנטית, המרקסיזם והסוציאליזם. יש הסוברים, כי הרב אלקלעי, וכמהו מבשר הציונות הרב צבי קלישר, הושפע מאביב העמים האירופי של אמצע המאה ה-19, וניסה למזג את האידיאות האירופיות עם הכמיהה ההיסטורית הדתית לשיבת ציון של היהודים.

עידן ההשכלה איפשר לחברה הארופאית להתחיל ולקבל את היהודים לקרבה. רעיון הנאורות השפיע בעיקר על מערב ומרכז אירופה, ולכן היהודים בארצות אלו הם אלו שהתחילו ראשונים את תנועת ההשכלה. במהלך המאה ה-19 התחילה להיווצר היהדות הרפורמית שמרכזה היה בגרמניה.

תהליך דומה של נאורות התחיל להתרחש ברוסיה בשנות השישים של המאה ה-19. וגם כאן התחילה תנועת ההשכלה להתפתח, אך ברוסיה קבלת רעיונות ההשכלה הייתה חלקית ומדורגת והחברה הייתה פחות סובלנית ליהודים. רומניה, שזה עתה נוצרה מאיחוד הנסיכויות מולדובה וולאכיה וקיבלה עצמאות לפי תנאיי הסכם ברלין (שכללו חובת מתן אזרחות לכל התושבים), הפרה את החובה ובחוקה שלה סירבה לתת אזרחות לתושבים היהודים בצורה כוללנית וחייבה החלטת פרלמנט לכל מקרה בנפרד. החלטת הפרלמנט בנושא זה, התקבלה בלחץ פרעות אנטישמיות של המתנגדים למתן שוויון זכויות ליהודים.

הפרעות שנערכו ביהודים בשנת 1881 באימפריה הרוסית, שכונו הסופות בנגב, היוו עבור חלק מהיהודים המשכילים סימן ראשון וברור שלא יצליחו להיקלט בחברה המזרח-אירופאית. כתוצאה מפרעות אלו היגרו יהודים רבים למערב, רק חלק קטן מהם, תחת השפעתם של משה לייב לילינבלום ויהודה לייב פינסקר החליטו להתארגן ולעלות לארץ ישראל, הם ואחרים היוו חלק מגל העלייה שכונה העלייה הראשונה. קבוצות אלו התארגנו תחת ארגון חדש בשם חובבי ציון.

למרות הסימנים הרבים שהעידו על דחייה מצד החברה האירופאית, במיוחד במשבר הכלכלי של שנות השבעים של המאה ה-19, רבים מיהודי אירופה שאפו להמשיך בתהליך ההשתלבות בחברה. אחרים העדיפו להגר מעבר לים, בעיקר, לארצות הברית של אמריקה שקלטה באותה תקופה מהגרים רבים מכל העולם. בנימין זאב הרצל יליד בודפשט שעבר לווינה בצעירותו, הציע פתרון אחר: הקמת מדינה יהודית. הרצל האמין כי הקמת מדינה לעם היהודי תוכל לפתור את בעיית האיבה כלפי היהודים. בשנת 1896 פרסם הרצל את ספר החזון ליצירת מדינה יהודית באמצעים פוליטיים. הספר שנקרא מדינת היהודים, חולל תהודה גדולה בעיקר במזרח אירופה שם ישבו קהילות יהודיות גדולות ואיפשר את כינונה של התנועה הציונית ואת הקמת הקונגרס הציוני.

ב-29 באוגוסט 1897 התכנס בבזל הקונגרס הציוני הראשון ביוזמתו של בנימין זאב הרצל והוקמה ההסתדרות הציונית העולמית. מרבית צירי הקונגרס הגיעו ממזרח אירופה וזאת משום שבאופן כללי מערב אירופה אפשרה ליהודים להיקלט בתוכה. הרצל שנבחר לעמוד בראש ההסתדרות המשיך בפעולותיו, דן בנושא עם מנהיגים בעולם וכתב טקסטים בנושא זה.

מראשיתה, התעמתה הציונות עם תנועות יהודיות לאומיות אחרות שביקשו אוטונומיה לאומית במקומות מושבם של היהודים, ועם תנועות יהודיות דתיות מסורתיות, שדחו או התנגדו אל רעיון הלאומיות והציונות. במהלך המאה ה-19, התחילו להתפתח ארגונים מרקסיסטים וסוציאליסטים, שאחד מהוגיהם היה משה הס, ממבשר הציונות, יהודים רבים הצטרפו לארגונים אלו. ב-1897, הוקם הארגון היהודי הסוציאליסטי שנקרא הבונד. הבונד מנה בשיאו כ-2.5 מיליון יהודים. חברי הבונד האמינו בתחייה לאומית של היהודים במקומות מושבותיהם, והתנגדו לרעיון הציוני.

תנועות וזרמים במאה ה-20

גל העלייה השני שכונה העלייה השנייה, התקיים על רקע הגירת המונים ממזרח אירופה שהתרחשה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 והקיפה יותר מ-35 מיליון איש. היהודים היגרו בשיעורים גבוהים יחסית לחלקם באוכלוסייה. הגל שבו נכללת העלייה השנייה היה הגדול בגלי ההגירה, הרוב המכריע של המהגרים היהודים, כמו אצל כלל המהגרים, יותר מ-1.3 מיליון יהודים - היגרו אז לארצות הברית. ו-35 אלף באו לארץ ישראל. ארצות יעד אחרות היו אנגליה, ארגנטינה, צרפת, קנדה ודרום אפריקה.

עם המניעים להגירה ההמונית שפקדה את אוכלוסיית מזרח אירופה - היהודית והלא יהודית כאחד - יש למנות את הגידול הדמוגרפי המהיר באזור זה ואת הקשיים הכלכליים שנוצרו בעקבותיו. החברה היהודית שבתחום גליציה ורומניה סבלה ממצוקה כלכלית קשה ורבים מהם היו שרוים בעוני כבד. גורם נוסף שהאיץ את הגירתם של היהודים היו הגזרות והרדיפות מצד השלטונות ומצד האוכלוסייה המקומית. שניים מהאירועים שהאיצו ביהודים להגר היו פרעות קישינב שהתרחשו בשנת 1903 ופרעות לאחר ניסיון ההפיכה ברוסיה בשנת 1905.

מתוך 35 אלף היהודים שעלו לארץ רק מיעוט קטן הוגדר כציוני. הרוב עלו לארץ בגלל דוחק. אך המיעוט הציוני שעלה לארץ - עלה כשהוא מושפע מאידאולוגיות מרקסיסטיות-סוציאליסטיות מצד אחד, ומזיקה להיסטוריה ולתרבות היהודית מן הצד השני. עיקר הזיקה התבטא באהבה לתנ"ך ובקשר התנכ"י שבין היהודים לארץ האבות. בגלל הרקע המרקסיסטי שלהם, הרבו אנשים אלו לעסוק בפעילות פוליטית, והם אלו שיצרו בהמשך את המרכז הפוליטי בישוב ובמדינת ישראל. בין העולים בעלייה זו היו דוד בן-גוריון, ברל כצנלסון, טבנקין וא.ד. גורדון (האחרון הושפע רבות מרעיון העבודה של לב טולסטוי).

בזמן מלחמת העולם הראשונה זכתה התנועה הציונית בהישג מרכזי. המעצמה האדירה באותה תקופה, בריטניה, הסכימה להעניק את חסותה לתנועה הציונית, כפי שבאו הדברים לידי ביטוי בהצהרת בלפור שניתנה בשנת 1917. הצהרה זו נתנה תנופה משמעותית ביותר לציונות, במיוחד לאחר שבריטניה כבשה את ארץ-ישראל מידי הטורקים, וניתן לה המנדט על ארץ-ישראל מטעם חבר הלאומים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה התחוללה ברוסיה מלחמת אזרחים שפגעה גם ביהודים. כתוצאה מלחץ זה ומהארגון של תנועות הנוער, שארגנו המפלגות של העלייה השנייה, עלו לארץ צעירים יהודים רבים בעיקר מסיבות אידאולוגיות. אנשים אלו שכונו "חלוצים" הם אלו שהיוו את הבסיס הרחב יותר של האידאולוגיה המרקסיסטית - לאומית, של העלייה השלישית. בעלייה זו נוצרה גם תנועת השומר הצעיר.

העלייה הרביעית הייתה העלייה ההמונית הראשונה. עקב שינוי מדיניות ההגירה בארצות-הברית בשנת 1924, רבים מהמהגרים ממזרח-אירופה חיפשו יעדים חדשים. רבים מהם בחרו לעלות לארץ-ישראל. החמישית והשישית (הבלתי-לגאליות) התרחשו בעקבות לחצים שחלו באירופה, בפולין ואחר כך בגרמניה הנאצית. עליות אלו היו פחות אידאולוגיות-ציוניות מהעליות הראשונות.

לאחר מלחמת העולם השנייה (1945) ובפרט לאחר הקמת מדינת ישראל (1948), הפכה התנועה הציונית לתנועה דומיננטית בקרב העם היהודי.

ב-29 בנובמבר 1947 קיבל ארגון האומות המאוחדות את תוכנית החלוקה שהביאה לסיומו של המנדט הבריטי וסללה את הדרך להכרזת העצמאות של מדינת ישראל במאי 1948.

לאחר הקמת מדינת ישראל החלה עלייה המונית בעיקר מארצות מזרח-אירופה, אסיה וצפון אפריקה. עיקר מניעיה היו התממשות החזון העתיק של שיבה לציון, וכן המצוקה של יהודי מזרח-אירופה לאחר השואה ותחת השלטון הקומוניסטי.

ניתן לומר כי במניעי הציונות היו שלובים בד בבד לחצים כלכליים ואנטישמיים, שעודדו המוני יהודים להגר למקומות אחרים, ביניהם לארץ ישראל, ואידאות שונות לאומיות, חילוניות ודתיות שהביאו את הציבור הציוני להצטרף לתנועה הלאומית היהודית. הנסיבות הבינלאומיות הם שאיפשרו את תרגום הרעיון הציוני להקמת מדינה חדשה במזרח התיכון.

היסטוריה של הציונות

ההיסטוריוגרפיה הישראלית מצביעה על ראשיתה של התנועה הציונית במחצית השנייה של המאה ה-19.

עד סוף המאה ה-17, הרוב המכריע של היהודים באירופה היו דתיים או מסורתיים. במהלך המאה ה-18 נעורה באירופה תנועה רעיונית שנקראה עידן הנאורות. תנועה זאת גרמה לפתיחות מצד הנוצרים כלפי היהודים. בתגובה לתנועה זו החלה יהדות אירופה, במהלך המאה ה-19, בעיקר בגרמניה ובצרפת להיפתח לחברה הנוצרית. תהליך ההיפתחות לרעיונות מערביים מודרניים, כונה על ידי היהודים תנועת ההשכלה. עד שלהי המאה ה-19, יהדות זאת עברה תהליך משמעותי של התבוללות בחברה הכללית והנוצרית. במהלך המאה ה-19, זכו היהודים במערב אירופה לאמנציפציה (שיווין זכויות), ובאופן רשמי הפכו היהודים, לראשונה מאז עליית הנצרות, לאזרחים שווי זכויות.

אולם במקביל לתופעת הנאורות הופיעה תופעת הרומנטיות והלאומיות המודרנית. התנועה הלאומית שהופיעה בעקבות רעיונות רומנטיים, טענה כי הזהות הבסיסית של בן האדם היא הזהות הלאומית שמתקיימת על שפה היסטוריה וטריטוריה משותפת. זהות זו צריכה להתבטא במדינה. ולכל לאום מגיעה מדינה. היהודים תפסו את עצמם לפי זה כבעלי הלאום עם דת אחרת, במקום נצרות, יהדות. כך ראו את עצמם היהודים הרפורמים כגרמנים בני דת משה. אולם עליית הרומנטיקה הפכה את היהודים בעיני הסביבה לתלושים בלי שייכות אמיתית ללאומיות הגואה. ההיסטוריון צבי גרץ הבחין באופיה הלאומי של היהדות וציין אותה. ההכרה בלאומיות זו איפשרה הופעת הציונות על ידי הוגים כמשה הס פינסקר והרצל. התפיסות הרעיוניות של היהדות כלאום, היוו את הבסיס להתגבשות התנועה הלאומית הציונית, אשר הובילה לבסוף להקמת מדינה יהודית לאומית.

רוח נאורות וההשכלה, הגיעו למזרח אירופה רק בעשורים האחרונים של המאה ה-19. יהודי מזרח אירופה החלו גם הם בתהליך של השכלה וחילון, אם כי בצורה מתונה בהשוואה ליהודי מרכז אירופה. עמי מזרח אירופה ככלל היו שמרנים יותר (בשל הפיתוח האיטי יותר של מדינות אלו ועוצמתה הרבה יותר של הכנסייה) ולכן תהליך ההשכלה היהודית בקרב עמים אלה נתקל באי-סובלנות גדולה יותר מצד החברה הנוצרית. ההתנגדות להשתלבות היהודים בחברה התבטאה בפוגרומים שהידועים ביניהם היו הסופות בנגב ופרעות קישינב. בניגוד ליהודי מרכז אירופה, יהודי מזרח אירופה לא קיבלו אמנסיפציה, כך שנשארו מופלים על פי החוק וסבלו מהתנכלויות של השלטון. כתוצאה מכך היהודים המשכילים במזרח אירופה התקשו למצוא דרך להקלט בחברה הכללית. חלק גדול מהיהודים המשכילים של מזרח אירופה השתתפו ב"בונד", ארגון סוציאליסטי יהודי שפעל ברוסיה. חלק אחר חיפש את גורלו בארצות מערביות שבהן יוכלו היהודים להיקלט ביתר קלות, ובעיקר בארצות הברית.

החל מתחילת שנות ה-70 של המאה ה-19 החלה הגירה מסיבית ממזרח אירופה בעיקר לעבר ארצות הברית. עד מלחמת העולם הראשונה הגיע מספר המהגרים לכ-35 מיליון. הסיבות להגירה הגדולה הייתה הגידול הגדול בכמות האוכלוסייה והדוחק הכלכלי הרב בה חיה אוכלוסייה זו. 2.5 מיליון מקרב המהגרים היו יהודים אשר סבלו לא רק מבעיות כלכליות חריפות, אלא אף מהתנכלויות אנטישמיות. מיעוט מאותם יהודים, החליט להגר לארץ ישראל, בגלי העלייה הראשונה (1881-1904) והעלייה השנייה (1904-1914).

חותמת "ועד חלוצי יסוד המעלה", 1882

כיכר המייסדים במושבה ראשון לציון שנוסדה ב-1882, בגלויה בהוצאת האחים אליהו משנות ה-20

הסיבות להגירה דווקא לארץ ישראל מגוונות: ארץ ישראל הייתה קרובה וזולה להגעה מארצות הברית, התקווה שבארץ ישראל יתאקלמו טוב מבחינה כלכלית, ערגה דתית - חלק ניכר מהעולים בקרב העלייה הראשונה והשנייה היו מסורתיים או דתיים, ותפיסת עולם לאומית וציונית. בשנים אלו פעלו ברומניה וברוסיה תנועות של חיבת ציון שעודדו את תחיית השפה העברית והעלייה לארץ ישראל. בועידת קטוביץ, בשנת 1884, אוחדו תנועה אלה לתנועה גדולה וגלויה אחת שהיוותה בעצם את תחילתה של הציונות כתנועה לאומית מדינית.

ביום 11 בינואר 1882, ברומניה, התכנס קונגרס פוקשאן, שהיה הכינוס הציוני הראשון ונוסד הועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה, הגוף הראשון שפעל לארגון העלייה לארץ ישראל. ביום 25 באוגוסט 1882 יצאה מגאלאץ, רומניה, הספינה הראשונה שהובילה 220 עולים, העולים שהקימו את ראש פינה ואת זכרון יעקב.

רוב העולים בעלייה הראשונה באו ממזרח-אירופה - שטחי רוסיה (הכוללים את פולין) ורומניה; גם כ-2500 עולים הגיעו לארץ מתימן באותה תקופה.

יש המקדימים את ראשית הציונות לימיהם של מבשרי הציונות. ההיסטוריון ונשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי טוען כי ראשוני המבשרים הוא הרב ד"ר יהודה ביבאס ותלמידו הרב יהודה בן שלמה חי אלקלעי אשר עלו ליפו במחצית המאה ה-19. רבים עלו בעקבותיהם והתפרנסו ממסחר, בשונה מרוב אנשיהיישוב הישן שנסמכו על מנגנון החלוקה). התשתית הארגונית והקהילתית שיצרו תמכה בבאים אחריהם מקצווי הפזורה היהודית.

זרמים בציונות

ערך מורחב – זרמים בציונות

בתנועה הציונית היו הוגי דעות אשר במשנתם יוצגו העדפות שונות לגבי הדרך והיעד שצריכה הציונות ללכת בה. בעצם המכנה המשותף היחידי לכולם היה השאיפה לכינון מדינה עצמאית לעם היהודי - כל השאר - מקום, אופי, שיטה - היה נתון במחלוקת. ניתן לומר שהיו שתי גישות מרכזיות לגבי שיטת הפעולה של התנועה:

• ציונות מדינית – בהנהגתם של בנימין זאב הרצל ונורדאו. הציונות המדינית גרסה כי ראשית יש לקיים משא-ומתן בין המעצמות להשגת צ'רטר על ארץ ישראל לפני העלייה ארצה. ההנחה של הציונות המדינית הייתה כי מדינה תוקם רק לאחר השגת הסכמת אומות העולם לכך.
• ציונות מעשית – בהנהגתם של משה ליליינבלום ויהודה לייב פינסקר. הציונות המעשית טענה כי יש להתחיל העלייה לארץ וההתיישבות בהקדם, עוד לפני השגת צ'רטר על ארץ ישראל. חסידי תפיסה זו הדגישו את הצורך בהתיישבות רחבת היקף בארץ ישראל שתסייע לביסוסו של בית לאומי.

בהמשך גובשה גישה המשלבת ביניהם:

• ציונות סינתטית - בהנהגתם של חיים ויצמן, ליאו מוצקין, נחום סוקולוב ומרטין בובר. התומכים בגישה זו האמינו בשילוב בין ציונות מדינית לבין ציונות מעשית.

חלוקה אחרת בין הזרמים נובעת מהבדלים אידאולוגיים שאינם קשורים דווקא לציונות עצמה אלא לתפיסת עולם כוללת בה החזיקו אנשי הזרם:

• ציונות סוציאליסטית שמנהיגיה היו נחמן סירקין, דב בר בורוכוב, חיים ארלוזורוב וברל כצנלסון. על פי גישה זו הציונות צריכה לשלב ערכים של שוויון ועבודה יצרנית ברוח הסוציאליזם.
• ציונות רוויזיוניסטית שמנהיגה ומייסדה היה זאב ז'בוטינסקי.
• ציונות רוחנית שמנהיגה היה אשר צבי גינצברג (אחד העם). המצדדים בה סברו כי הארץ אינה מוכנה לעלייה המונית וגדולה, לכן על העלייה להיות איטית והדרגתית. חידוש פניה של היהדות וראיית היישוב היהודי בארץ כמרכז רוחני לתפוצות היו ממטרותיה העיקריות.
• ציונות דתית שמנהיגה היה הרב יצחק יעקב ריינס מייסד תנועת המזרחי ותומכיה העריצו את הרב קוק.

מיסוד הציונות

בנימין זאב הרצל

תוכנית בזל, 1897

בשנת 1894, בנימין זאב הרצל, עיתונאי יהודי ווינאי, סיקר את משפט דרייפוס. במהלך המשפט, הבחין שההמון הצרפתי ואף השופטים מאשימים את דרייפוס בבגידה, ללא ראיות מספיקות. הוא חש כי מתחת לפני השטח רוחשת שנאה עמוקה ליהודים וכי אין ליהודים עתיד באירופה. כתוצאה מאירוע זה החל הרצל לפעול למען הקמת מדינה לעם היהודי. עוד יותר הושפע הרצל מכישלון האמנציפציה להבטיח ליהודים שוויון זכויות חברתי אמיתי, מתהליכי ההתפוררות של האימפריה האוסטרו-הונגרית, בה חיו אז כ-2 מיליון יהודים, ועלייתה תנועות לאומיות גזעניות ושונאות זרים במרחביה.

ב-29 באוגוסט 1897 התכנס ביוזמתו של הרצל הקונגרס הציוני הראשון והוקמה ההסתדרות הציונית העולמית. מרבית צירי הקונגרס הגיעו ממזרח אירופה וזאת משום שבאופן כללי מערב אירופה אפשרה ליהודים להיקלט בתוכה. הרצל שנבחר לעמוד בראש ההסתדרות המשיך בפעולותיו, דן בנושא עם מנהיגים בעולם וכתב טקסטים בנושא זה. בין השאר כתב את הספר מדינת היהודים. הקונגרס הציוני הראשון היה הפרלמנט הראשון של התנועה הציונית. ובכך הוא הציב את המסד לכל המערכות הפוליטיות של התנועה הציונית ומדינת ישראל. בקונגרס זה, נקבעה הדמוקרטיה כבסיס העומד ברעיון התנועה הציונית. כמו כן נקבע בו העקרון החשוב של בחירת מפלגות ולא נציגים. עקרון זה שמר על האפשרות לכל אדם להיות מיוצג בפרלמנט, והוא נשמר גם בכנסת של מדינת ישראל.

ההסתדרות הציונית העולמית הוקמה בלי קשר לוועידת קטוביץ, והרצל בתחילת דרכו לא ידע אפילו על קיומה של תנועת "חובבי-ציון". הסתדרות זו הוקמה במטרה להקים בית לאומי לעם היהודי, ללא פירוט בשלב זה של היכן יוקם ומתי. בהמשך, הצטרפו חובבי ציון לתנועה הציונית בקונגרס הציוני הראשון, והיוו אגף ניצי יחסית בתנועה הציונית.

הרצל פעל רבות לתדמיתה ולפרסומה הבינלאומי של התנועה הציונית. בניגוד לתנועות קודמות של עלייה לארץ, שניסו לפעול באופן שקט ונחסמו על ידי השלטונות, החליט הרצל לעבוד בצורה הפוכה: מטרתו הייתה להשיג לגטימציה בינלאומית לציונות מתוך ההכרה בזכותו הלגיטימית של העם היהודי כלאום למדינה משלו. מכאן הרעיון של הציונות המדינית. כדי להגשים מטרה זו, פנה הרצל בתחילה אל האימפריה העות'מאנית, אל קיסר גרמניה וילהלם השני, איתו אף נפגש במהלך ביקורו של הקיסר בירושלים, ואל האימפריה הבריטית. לבסוף התגשמה מטרתו בהצהרת בלפור. בהצהרה זו, אשר העניקה הכרה בבית הלאומי ליהודים בארץ ישראל, הוחלט בוועדת סן רימו ובאו"ם ב-1947, על תוכנית החלוקה. כפי שציפה הרצל, דווקא פומביותו של המהלך והלגטימציה הבינלאומית שהוא קיבל, הם שסייעו לו בכל הצמתים הקשים שעברה הציונות עד להגשמתה.

פרעות קישינב גרמו, בין היתר, לכך שבקונגרס הציוני השישי שנערך בבזל בשנת 1903 הציג הרצל את תוכנית אוגנדה, שלפיה תוקם באוגנדה(כיום האזור מצוי בשליטת קניה)מושבה של יהודים. תוכנית זו עוררה ויכוחים רבים.

בקונגרס השביעי שנערך ב-1905, הוחלט שהארץ היחידה שבה תקום מדינת היהודים תהיה ארץ-ישראל. את עיקר המאמץ בקביעת ארץ ישראל כמושב המדינה העתידית, הובילו ציוני ציון בראשות מנחם אוסישקין, יחיאל צ'לנוב ושמריהו לוין. כתוצאה מכך, התפלגו מהתנועה הטריטוריאליסטים, ואילו התנועה הציונית הכריזה באופן רשמי על יעדה החדש להקים בית לאומי בארץ-ישראל. כתוצאה מההחלטה להתמקד בארץ-ישראל, הוקם ב-1908 המשרד הארצישראלי בראשות ארתור רופין, שתפקידו להתחיל ביישום הקמת הבית הלאומי.

התפתחות היישוב היהודי בארץ-ישראל

חלוצים בגן שמואל, 1913

העלייה הראשונה החלה בשנת 1881, במסגרתו עלו אלפי יהודים ממזרח-אירופה ומתימן. בשנות העלייה השנייה בין השנים 1903 ל-1914, עלו לארץ ישראל בעיקר ממזרח אירופה כ-35 אלף עולים, מתוכם נשארו בה כ-13,000-10,000 איש. רק מיעוט קטן מקרב העולים, 1,000-1500 איש, היו חדורי אידאולוגיה סוציאליסטית-לאומית. גרעין אידאולוגי זה, על אף מספרו הקטן, השפיע רבות על היישוב בארץ ישראל. מבחינת ההרכב הדמוגרפי, הגירה זו הייתה במידה רבה המשכה של העלייה הראשונה. הרוב המכריע של המהגרים הגיעו ממזרח אירופה, בעיקר מתחום המושב ומגליציה, ומיעוטם מארצות האסלאם. אוכלוסיית העולים, רובם לא מאורגנים, מנתה בעיקר משפחות מסורתיות-דתיות שלגורמי ההגירה הרגילים (מציאת מקלט מרדיפות ושיפור המצב הכלכלי) נוסף גורם הקשר הדתי וההיסטורי לארץ ישראל (שלעתים היה הגורם העיקרי לעלייה).

מיעוט קטן מקרב אנשי העלייה השנייה היו צעירים רווקים ורווקות בשנות העשרים לחייהם שעלו מתוך אידאלים סוציאליסטים וציוניים (חלוציות ולאומיות) ומתוך מרד נעורים. קבוצת הצעירים חדורי הסוציאליזם והלאומיות היהודית היוו את הגרעין הקשה, אשר הוביל את ההתיישבות החלוצית בישראל מתוך נחישות דעתם ליישב את הארץ ולעבד את אדמתה כערך עליון. אף על פי שדיברו יידיש כשפת אם, השימוש בשפה העברית נראה להם כחשוב ביותר. חלקם היו מוכנים לוותר על פרטיותם וערכיהם הישנים למען המטרה. עולים אלה מרדו נגד החיים היהודיים בגולה ורצו ליצור בארץ "חברה חדשה" ו"אדם חדש". מיעוט זה היווה את האליטה האידאולוגית של היישוב בארץ ישראל, אשר עתידה הייתה להוביל את היישוב עד הקמת מדינת ישראל ואף שנים לאחר מכן. במשך שנים רבות זוהתה העלייה השנייה עם אליטה זו, אך המחקר כיום מצביע על כך שקבוצה זו הייתה מיעוט ואין בה כדי לייצג את שאר המהגרים בתקופת העלייה השנייה. בין העולים בעלייה זאת היו דוד בן-גוריון, יצחק בן צבי, ברל כצנלסון, וא.ד. גורדון.

ב-1917 הצליחה ההסתדרות הציונית להגשים את חלומו של הרצל ולהשיג את הצהרת בלפור, שבה הכריזה הממלכה המאוחדת על שאיפתה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. הצהרה זו אושרה על ידי חבר הלאומים ב-1920, במסגרת כתב המנדט שניתן לממלכה המאוחדת.

במלחמת העולם הראשונה התחוללה ברוסיה מלחמת אזרחים שפגעה מאוד ביהודים. לאחר כניסת הצבא הבריטי לארץ ישראל וסיום המלחמה החלה תקופת העלייה השלישית, שבמהלכה השתקעו לארץ כ-30,0000 יהודים, רובם צעירים. חלק מהעולים, ובכלל זה ה"חלוצים" היו בעלי אידאולוגיה רבת גוונים, אשר כללה מסורת ודת יהודית, לאומיות, סוציאליזם וקומוניזם. מעט לפני עלייה זו נוצרה גם תנועת הנוער "השומר הצעיר", שזוהתה מאמצע שנות העשרים עם השמאל הסוציאליסטי ואף עם הקומוניזם. הזרוע הפוליטית של תנועה זו לפני הקמת המדינה הייתה מפלגת השומר הצעיר ומשנת 1948 ואילך היא יוצגה על ידי מפ"ם, עד שזו התמזגה למרצ.

כתוצאה מהמנדט הוקמה ב-1929 הסוכנות היהודית שתפקידה לבצע בפועל את הקמת הבית הלאומי. הסוכנות הפכה להנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל והתחילה בהקמת מנגנונים שישמשו בעתיד את המדינה.

עולי העלייה השלישית התרכזו בעיקר במושבות וכפרים - לא בערים, הם השתקעו והקימו צורות התיישבות חדשות כגון עמק יזרעאל ונהלל.

הסיבות לעלייה רביעית ולעלייה החמישית שהיו עליות המוניות נוצרו מלחצים כלכלים שהופעלו בפולין בעלייה הרביעית ומהלחץ שהפעילו הנאצים החל מ-1932 בגרמניה וכן בעקבות הסכם העברה שנחתם בין הציונים לגרמניה הנאצית בשנת 1933.

עליות אלו לא היו אידיאולגיות אלא "בורגניות יותר". אנשי העלייה הרביעית הם שסיפקו את הכוח המניע מאחורי החוגים העירוניים. אנשי העלייה החמישית שבאו בעיקר מגרמניה, היוו בהמשך את האליטה האינטלקטואלית של המדינה. בהשפעת התרבות הליברלית דעותיהם היו יותר מערביות קוסמופליטיות. מביניהם ידועים אנשים שהשפעתם ניכרת גם היום.

ניצולי השואה מניפים את הדגל הציוני בחלון רכבת בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, יוני 1945

מפת ריכוזי יהודים בארץ ישראל בשנת 1947

העלייה השישית או העלייה הבלתי-לגלית נבעה מהלחץ של מלחמת העולם השנייה וההשמדה של יהודים על ידי גרמניה. תוצאות הלחץ הזה המשיכו לפעול גם לאחר שמלחמת העולם השנייה הסתיימה. המחתרות העבריות עודדו עלייה זו ואף ארגנו מבצעי העפלה ימים ויבשתיים על מנת להבריח עולים יהודיים אל ארץ ישראל.

ב-1939-1945 התחוללה השואה, שנתנה דחיפה גדולה למימוש הציונות. ההסתדרות הציונית הכריזה ב-1942 על תוכנית בילטמור שהיא הפעם הראשונה שבה הוכרז רשמית היעד הסופי של הציונות - הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.במובלע קיבלה תוכנית בילטמור גם את עקרון החלוקה.

ההעפלה, נבעה מהלחץ של גרמניה, לפני ובעיקר במהלך מלחמת העולם השנייה והשואה. תוצאות השואה גרמו להאצה רבה בלחץ המעפילים בשל התנאים הגרועים אליהם התדרדרו היהודים באירופה במהלכה. תנאים שהתבטאו בין השאר בבעיית העקורים.

הסבל שעבר העם היהודי בשואה גרם לאווירה בינלאומית אוהדת שהביאה להחלטת החלוקה של האו"ם ב-1947, בתמיכת ארצות הברית וברית המועצות כאחד. רוב יהודי א"י והתנועה הציונית קיבלו את עקרון החלוקה, ואילו הערבים, בא"י ובמדינות השכנות דחו אותה ויצאו למלחמה על מנת למנוע את הקמתה של מדינה יהודית אפילו בחלק מא"י ההיסטורית. ב-1948 הצליחה הציונות להגשים את מטרתה הראשונית ומדינת ישראל קמה והוכרה על ידי רוב האומות הדמוקרטיות באו"ם: לרבות ארצות הברית, ברית המועצות, הממלכה המאוחדת, צרפת, קנדה, אוסטרליה ורוב מדינות אירופה. מדינות ערב, לעומת זאת, סירבו להכיר בישראל והכריזו עליה מלחמה. מלחמה זו, שהתחוללה החל מ-1947, נסתיימה רק ב-1949 כשידה של ישראל על העליונה. ישראל יצאה אמנם מנצחת ממלחמת העצמאות והרחיבה את השטח שהוקצה לה בתוכנית החלוקה, אך שילמה מחיר כבד של למעלה מ-6000 חללים.

התפתחות הזרמים והמוסדות הציוניים בישוב

אנשי העלייה השנייה הקימו שלוש מפלגות עיקריות, שאיגדו אותם רעיונית. המפלגות נקראו פועלי ציון וקבוצת הבלתי מפלגתיים (שהתאחדו למפלגת אחדות העבודה) והפועל הצעיר. מפלגות אלה התאחדו למפלגה אחת, מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י), שהייתה הכוח העיקרי ב"תנועת העבודה" המאורגנת (יחד עם תנועות קטנות יותר, ובעיקר השומר הצעיר) במסגרת ההסתדרות. ההסתדרות ומפלגותיה ביחד עם המוסודות העולמיים של הציונות, היו הגורמים העיקריים שאיפשרו את ארגונה וכינונה של המדינה היהודית. מבחינה פוליטית בתחילה רוכז עיקר הכוח הפוליטי בגולה, אך עם התפתחות המפלגות בארץ, עברה השליטה למפלגות שבארץ ישראל. ב-1934, עברה השליטה בסוכנות היהודית ובישוב לידי מפא"י, בהנהגת דוד בן-גוריון. מאז ועד להקמת המדינה ב-1948, המשיכה מפא"י להנהיג את היישוב. ב-1924, הוקמה המפלגה הרויזיוניסטית, בהנהגתו של זאב ז'בוטינסקי. מפלגה זאת תמכה בעיקר בפתרון קיר הברזל, בהקמת כוח עברי, ובהפרדה מהערבים. עם זאת, עיקר הכוח המארגן היה שייך למפלגות הפועלים. בתוך כך הקימו מפלגות הפועלים גופים שלטוניים, כמו ההסתדרות, המשביר לצרכן וסולל בונה.

הציונות לאחר קום מדינת ישראל

לאחר הקמת מדינה ישראל, נבעה העלייה לישראל מכמה גורמים:

1. הכרה שנפוצה בקרב יהודים כי ארצות הפזורה היהודית אינן בטוחות עבורן. הדבר אמור לגבי יהודים במזרח אירופה, בברית המועצות ובארצות ערב. לגבי הראשונים הכרה זו נפוצה בעקבות השואה, ובעקבות אירועים אנטישמיים שקרו אחריה. לגבי האחרונים - בעקבות מהומות נגד יהודים שהיו חלק מהסכסוך הישראלי-ערבי שהגיע לשיאו במלחמת העצמאות.
2. מאמצים שעשתה ממשלת ישראל להעלאת יהודים לישראל, באמצעות הבטחת זכויות אזרח וסיוע כלכלי לעולים, וגם באמצעות שליחת שליחים, ניהול משא ומתן עם ממשלות זרות, וכן שליחת מטוסים ואמצעי תחבורה אחרים לשם הסעת יהודים לישראל.
3. תחושה בקרב יהודים רבים ששאיפה בת מאות שנים מתממשת לנגד עיניהם, ורצונם לקחת חלק בכך.

לסיכום, הסיבה להקמת מדינה יהודית היו שילוב של לחצים שהחברה האירופאית הפעילה על היהודים, ושילוב של זרמים בעם היהודי: אידאלים לאומיים, אידאלים מרקסיסטיים וחזון הנביאים כי עם ישראל ישוב לארץ ישראל, ויכונן ממלכה של צדק משפט וחסד. הציונות היא תנועה מודרנית, הנשענת עם זאת על זיקות מסורתיות לא"י ומבקשת לגבש זהות יהודית מוכרת, ומעמד בינלאומי, למדינת-הלאום היהודית במולדתו ההיסטורית של עם ישראל.

ציונים לא יהודים

המצע האידאולוגי של הציונות מצא לו אוהדים גם בקרב עמי העולם. חלק מהציונים הלא יהודים, כמו העיתונאי ההולנדי פייר ון פאסן, תמכו בציונות מתוך הזדהות טהורה עם מטרות הציונות ופעלו לסייע בדרכים שונות למען הגשמת המדינה היהודית. אחרים, כמו איש הצבא הבריטי אורד צ'ארלס וינגייט, עשו זאת מתוך מניעים נוצרים דתיים, כי על פי תפיסתם הדתית היה נכון לסייע להגשמת החלום הציוני. היו גם אחרים שעשו זאת מתוך הזדהות פשוטה עם סבל היהודים חסרי המולדת, הנרדפים והמגורשים, הנשדדים וההופכים שעירים לעזזאל בעיתות מצוקה. הלא יהודים, שתמכו בציונות, עשו זאת בדרכים רבות, על ידי תרומות כספיות, התגייסות למאבקים צבאיים, סיוע במאבקים מדיניים ועוד.

הישגי התנועה הציונית

ההישגים מפורטים להלן בסדר כרונולוגי.

1. הפיכת העברית לשפה מדוברת וביסוסה כשפה יהודית לאומית.
2. יצירת מרכזים תרבותיים יהודיים, חילוניים ודתיים, בארץ ישראל.
3. יצירת אלטרנטיבה למרכזים היהודיים במזרח אירופה שחרבו בשואה (בצד מרכזים דומים שנוצרו באמריקה).
4. הקמת מדינת ישראל
5. הבאת מיליוני יהודים לישראל, בעיקר ממזרח-אירופה, צפון-אפריקה ודרום-אמריקה, כך ש-40% מהאוכלוסייה היהודית בעולם יושבים בישראל (נכון לשנת 2003, לפי נתוני הלמ"ס).

השאלה 'האם הציונות השיגה את מטרותיה' נמצאת כיום במחלוקת רבה בין כל הגורמים בתנועה הציונית. אי ההסכמה נובעת בעיקר מחילוקי הדעות בדבר מטרות הציונות ומשקלן היחסי.

נימוקי התומכים בגישה שהציונות השיגה את מטרותיה:

1. המטרה של מדינה יהודית הושגה
2. למעלה משליש מהעם היהודי יושבים בארץ וההערכה היא שבעוד שנים לא רבות יהוו יהודי ישראל יותר ממחצית מיהודי העולם

נימוקי השוללים גישה זו:

1. גם לאחר מאה שנות ציונות מרבית היהודים לא יושבים בארץ ישראל.
2. הקמת מדינת ישראל גרמה להתגברות גדולה מאוד של אנטישמיות בעולם הערבי.
3. קיום היהדות לא הובטח מכיוון שמדינת ישראל נמצאת בסיכון גבוה מתמיד מצד כל המדינות השכנות.
4. משנות החמישים, נהרגו בארץ ישראל יותר יהודים מאשר בכל מקום אחר בעולם.
5. מדינת ישראל איננה מהווה "אור לגויים" אלא במקרה הטוב מדינה ככל המדינות.

אנטי ציונות

ערך מורחב – אנטי ציונות

לציונות היו מתנגדים מאז נהגתה לראשונה לאורך כל דרכה וכן גם אחרי קום מדינת ישראל. אנטי ציונות הוא מונח שמאגד בתוכו את השקפות העולם של מספר קבוצות דתיות ופוליטיות שונות. בדומה למורכבות ההגדרה של הציונות, גם אנטי ציונות מוגדרת במספר דרכים:

• התנגדות לקיומה של ישות ריבונית-לאומית יהודית בארץ ישראל.
• התנגדות לזכותם של יהודים לפעילות פוליטית עצמאית (מטעמים דתיים, למשל).
• העדפה של פעילות פוליטית (קוסמופוליטית, בדך כלל) או אחרת על פני הציונות, כבחירה הטובה יותר יותר ליהודים.

הביקורת מגיעה הן מצד היהודים והן מצדם של בני עמים אחרים.

כיום, אנטי-ציונות מתבטאת מחוץ לישראל בעיקר באנטי-ישראליות. כמו כן היא מאופיינת בהתנגדותה לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, עמדה אשר אותה חולקים גם אחדים ממתנגדיה הפנימיים של הציונות.

ההתנגדות לציונות נובעת ממספר מניעים, כמו, ההתנגדות (בארץ ובעולם) להגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, בשל האפליה הנובעת לפיכך כנגד אזרחים או תושבים שאינם יהודים, זרמים ביהדות המתנגדים מסיבות דתיות לקיומה של מדינה יהודית בעת הזאת וזרמים בעולם שמתנגדים לציונות מסיבות פוליטיות ו/או גזעניות. לעתים רחוקות ישנה סינתזה מסוימת בין הסיבות כמו בדוגמה של נשיא איראן שמתנגד לציונות גם בשל פגיעתה בזכויותיו של העם הפלסטיני וגם מסיבות פוליטיות.

ביקורת חיצונית (זרה):

הקבוצה	סיבת ההתנגדות
התנועה הלאומית הפלסטינית	רצון לשלוט בכל ארץ ישראל (פלסטין) ולא להיות כפופים לשלטון זר (ואף לא להתחלק בשלטון עם מדינה יהודית)
התנועה הלאומית הערבית	תפיסה שעל-פיה שטח ישראל הוא חלק מהטריטוריה הלאומית הערבית, התנגדות לישראל על רקע היותה נטע זר במזרח התיכון, בעל ערכים מערביים
אסלאם פונדמנטליסטי	מאמינים כי ארץ ישראל (פלסטין) היא חלק מהשטח המוסלמי ולכן השלטון בה חייב להיות מוסלמי
שמאל קוסמופוליטי - קומוניסטים ואנרכיסטים	מתנגדים לרעיון הלאומיות בכלל ולציונות כתנועה לאומית. רואה בציונות חלק מהמדיניות הקולוניאליסטית של מדינות אירופה במאות שעברו.
שמאל אנטי ציוני בעולם	סבורים שהציונות היא תנועה קולוניאליסטית שגרמה עוול לפלסטינים, תומכים בהפיכתה של ישראל למדינת כל אזרחיה או בפירוק מדינת ישראל והקמת מדינה דו-לאומית או מדינה פלסטינית במקומה.

ביקורת פנימית (יהודית):

הקבוצה	סיבת ההתנגדות
העדה החרדית, (בניגוד לשאר החברה החרדית, אשר לא הביעו התנגדות להקמת מדינה יהודית כשעמדו בפני הוועדה האנגלו-אמריקאית בשנת 1946)	חשש מפני תגובת הגויים ללאום יהודי, לשיטתם יש איסור (דתי) על דחיקת הקץ (ניסיון להביא את הגאולה באמצעות פעולה אנושית) בשל ג' השבועות המופיעות בשיר השירים (על פי פרשנות של אחד ממדרשי חז"ל).
הבונד - תנועה סוציאליסטית יהודית בעלת השפעה רבה על יהודי פולין לפני השואה	הביעה התנגדות לרעיון עזיבת המדינות בהם יושבים היהודים ולוויתור על תרבות היידיש. תמכה באוטונומיה ליהודים בארצות מושבם.
קבוצות מתבוללים	דחיית הרעיון של לאומיות יהודית, תפיסת היהדות כדת בינלאומית ולא כלאום לעתים קרובות מעדיפים את הכינוי "בני דת משה" על פני "יהודים".
כנעניוּת	קבוצה של יהודים חילונים בארץ ישראל (לפני קום המדינה ואחריה) שקראו להעדפת הקשר בין יהודים ללא-יהודים בארץ ישראל על פני הקשר בין היהודים בארץ לקהילות יהודיות ברחבי העולם. לעתים קרובות מעדיפים את הכינוי "עברים" על פני "יהודים".
פּוֹסְט ציונות	שני זרמים עיקריים: (1) טענה כי הציונות הייתה נכונה לשעתה, אך אינה רלוונטית עוד, כיוון שמטרותיה העיקריות הושגו, ולפיכך יש להתרכז ביצירת חברה אזרחית ישראלית, שתהיה חברה שוויונית, צודקת ושוחרת שלום. במיוחד יש לדאוג לשילובם של לא-יהודים החיים בישראל בחברה הישראלית. (2) טענה כי הציונות היא תנועה קולוניאליסטית שגרמה עוול לפלסטינים וליהודים מזרחים, ולפיכך יש לזנוח את עקרונותיה, ולבסס את מדינת ישראל כמדינת כל-אזרחיה ועל עקרונות הומניסטיים. חלק מהשמאל הפוסט ציוני תומך ברעיון שתי מדינות לאומיות (ישראל ופלסטין), וחלקו תומך בהקמת מדינה אחת רב-לאומית.

מונחים בציונות

מנהיגים בנימין זאב הרצל דוד וולפסון אוטו ורבורג חיים ויצמן דוד בן-גוריון זאב ז'בוטינסקי מימוש הציונות העלייה הראשונה העלייה השנייה העלייה השלישית העלייה הרביעית העלייה החמישית העלייה ההמונית תחיית השפה העברית חלוציות והתיישבות יישובי חומה ומגדל עם הפנים קדימה: המכון לאסטרטגיה ציונית הכרה בינלאומית הצהרת בלפור הספר הלבן הראשון תוכנית החלוקה

ארגוני התנועה הציונית ההסתדרות הציונית הסוכנות היהודית הקרן הקיימת לישראל קרן היסוד מינהל מקרקעי ישראל המשרד הארצישראלי מפלגות ותנועות ביל"ו חובבי ציון ציוני ציון פועלי ציון אחדות העבודה הפועל הצעיר השומר הצעיר מפא"י הציונות הכללית המזרחי הפועל המזרחי הצה"ר בית"ר הנוער הציוני העובד הציוני

ראו גם

• לאומיות
• זרמים בציונות
• מבשרי הציונות
• אנטישמיות
• החלטת האו"ם של 1975: "ציונות זו גזענות" (בוטלה מעשית ב-1991)
• פוסט ציונות
• עלייה לארץ ישראל
• עליות מראשית הציונות ועד קום מדינת ישראל
• היסטוריוגרפיה ישראלית

לקריאה נוספת

מחקרים

• שמואל אלמוג, לאומיות, ציונות, אנטישמיות: מסות ומחקרים, ירושלים, הוצאת הספריה הציונית, ההסתדרות הציונית העולמית,תשנ"ב
• פנחס גינוסר, אבי בראלי (עורכים), ציונות – פולמוס בן זמננו: גישות מחקריות ואידאולוגיות, הוצאת המרכז למורשת בן-גוריון, באר שבע, תשנ"ז-1996‬
• בן-ציון דינור (עורך), ספר תולדות ההגנה, א-ג, תל אביב: הוצאת מערכות, 1972-1955
• בן הלפרן ויהודה ריינהרץ, הציונות: יצירתה של חברה חדשה (תרגמה מאנגלית עדה פלדור), ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2000, 325 עמ'
• אביעזר רביצקי, הקץ המגולה ומדינת היהודים: משיחיות, ציונות ורדיקליזם דתי בישראל, הוצאת עם עובד, תל אביב, תשנ"ב 1993, 399 עמ'
• אמנון רובינשטיין,‫ מהרצל עד רבין והלאה: מאה שנות ציונות, הוצאת שוקן, 1997, 328 עמ'
• יואל רפל,‫ אין זו אגדה: ציונות, הסיפור והמעשה, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1997
• גדעון שמעוני,‫ האידיאולוגיה הציונית, (תרגום: סמדר מילוא), הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית‬, ירושלים, תשס"א-2001
• גדעון שמעוני, חיים‫ אבני, (עורכים), הציונות ומתנגדיה בעם היהודי, ירושלים: הספריה הציונית, ההסתדרות הציונית העולמית והוצאת מוסד ביאליק, 1990

מקורות

• אהוד בן-עזר, אין שאננים בציון, תל אביב : הוצאת עם עובד, תשמ"ו.
• מוקי צור, ציונות : מבחר כותבים, 2008.
• ח' מרחביה (עורך), הציונות, אוצר התעודות הפוליטיות, הקדמה מאת דוד בן-גוריון, ירושלים: הוצאת אחיאסף, 1943.
• ח' מרחביה (עורך), קולות קוראים לציון, ירושלים: הוצאת מרכז שזר, תשמ"א.
• אברהם לוינסון (עורך), ביבליוגרפיה ציונית, ירושלים: יוצא לאור על ידי הנהלת ההסתדרות הציונית, תש"ג.

קישורים חיצוניים

• חמוטל בר-יוסף, הציונות והקוסמופוליט היהודי, באתר אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
• יוסף שלמון, ‏דת ולאומיות בתנועה הציונית בראשיתה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: יהודה ריינהרץ, יוסף שלמון, גדעון שמעוני, לאומיות ופוליטיקה יהודית: פרספקטיבות חדשות, מרכז זלמן שזר, תשנ"ז - 1996
• א. ב. יהושע, המהפכה הציונית - האם יש לה המשך, אתר חופש
• יצחק קונפורטי, לאומיות יהודית במאה ה-19, הרצאה מצולמת, "תולדוט, אתר ההיסטוריה", המרכז לטכנולוגיה חינוכית
• יוסי כץ, ‏הציונות ושיווקה של ארץ-ישראל: מדריכי התיירים הציוניים בתקופת המנדט הבריטי, קתדרה 97, ספטמבר 2000, עמ' 116-85
• אריה מורגנשטרן, ‏יהדות הגולה והכמיהה לציון 1840-1240, תכלת 12, אביב תשס"ב - 2002, עמ' 100-51
• אסף שגיב, ‏אבות הציונות ומיתוס הלידה מן הארץ, תכלת 5, סתיו תשנ"ט - 1998
• שרון שגב ותמי רון, בעקבות הציוני הראשון, באתר נענע
• התנועה הציונית לבגרות, באתר "סיכומונה"

מכונים לחקר הציונות

• הציונות: מאסף, לתולדות התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ ישראל, כ"ג, באתר אוניברסיטת תל אביב