ציונות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "הציונות" מפנה לכאן. לערך העוסק בכתב העת, ראו הציונות (כתב עת).
דגל התנועה הציונית מונף בכינוס אסיפת הנבחרים בשנת 1944

ציונות היא תנועה לאומית יהודית בעת החדשה. לציונות קמו הוגים, מפלגות וזרמים שונים, אשר ניסחו תוכניות ציוניות שונות. הזרם המרכזי בציונות קרא לשחרור לאומי של העם היהודי, ולהקמת מדינה יהודית דמוקרטית בארץ ישראל.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור השם "ציונות" הוא במילה ציון, שמה האחר של ירושלים במקרא. על שם הכתוב, "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" (ישעיהו לה י). המונח נטבע על ידי ההוגה נתן בירנבאום בשנת 1890 לתיאור תנועת "חובבי ציון", ובהמשך, כאשר השתתף בירנבאום ב-1897 בקונגרס הציוני הראשון כמזכיר הראשון של המשרד הציוני שניהל הרצל בווינה, אימץ הרצל את השם שקבע בירנבאום כשם התנועה.

יעדי הציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביסוסו של בית לאומי יהודי בארץ ישראל היה יעדם של אנשי העלייה הראשונה, ובכלל זה אנשי ביל"ו. הוא הוכרז כיעד הציונות הראשון במעלה בספרו של בנימין זאב הרצל מדינת היהודים. בתוכנית בזל, שגובשה בקונגרס הציוני הראשון ב-1897, הוגדרה מטרתה העיקרית של התנועה הלאומית-היהודית: "הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם ישראל בארץ ישראל, מובטח לפי משפט הכלל". יש הסוברים, כי הביטוי "בית מולדת" נאמר כדי לא להכעיס את השלטונות העות'מאניים ששלטו בארץ ישראל, שמא יפגעו ביישוב היהודי בארץ ובעולים ארצה. יעדי הציונות לא הוסכמו על כל הזרמים של התנועה הציונית והשתנו במשך הזמן בהתאם להתפתחויות השונות, כמו מלחמת העולם הראשונה, הצהרת בלפור, המנדט הבריטי, העפלה, מלחמת העולם השנייה, הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות, גם סדר העדיפויות בין היעדים השונים לא היה קבוע, גם בין אלה שהסכימו עליהם. לדוגמה, במשך עשרות שנים כללה התנועה הציונית זרמים וחוגים שראו בהקמת מדינה דו-לאומית מטרה נכונה כמו תנועת ברית שלום שהוקמה ב-1925, ומפלגת פועלים השומר הצעיר שהוקמה ב-1946.

בין מטרותיה השונות של הציונות במהלך השנים ניתן למנות היעדים הבאים:

  • הקמת מדינה או "בית לאומי" לעם היהודי.
  • פיתוח ארץ ישראל באמצעות יישובה ביהודים בעלי מקצועות שונים.
  • ארגון העם היהודי באמצעות מפעלים משותפים שונים.
  • הגברת ההכרה העצמית של העם היהודי.
  • הכנת התשתית המדינית לקראת הקמת בית לאומי.
  • עידוד העלייה לארץ.
  • עידוד החינוך היהודי והעברי.
  • בניית חברת מופת, המבוססת על צדק חברתי ושוויון.
  • סולידריות יהודית ומאבק באנטישמיות.
  • בניית כוח מגן יהודי על מנת להגן על היהודים מפני רודפיהם.
  • הפיכת העברית לשפת העם היהודי.
  • הגברת אחדותו של עם ישראל.
  • סיפוק תמיכה למדינת ישראל.
  • שילוב העם היהודי במדינת ישראל.

בראשית המאה ה-21, מאחר שמטרות מרכזיות של הציונות מן העבר (כמו הקמת הבית הלאומי היהודי) כבר הוגשמו - חל שינוי בדגשים ששמה הציונות על מטרותיה. ובעיקר: במקום הקמת המדינה - חיזוקה וביסוסה. עם זאת, נהוג להסכים כי הציונות מניחה, לכל הפחות, את זכות היהודים לפעילות פוליטית קולקטיבית.

רקע רעיוני והיסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

צירים בקונגרס הציוני הראשון שנערך בשנת 1897 בעיר בזל בשווייץ.

תנועות וזרמים במאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

עליית הציונות והכרתה בקרב העמים, מוסברת בהיסטוריוגרפיה הישראלית, כמושפעת מן התמורות בהמאה ה-19. הייתה זו תקופה של עליית הלאומיות כתנועה אידאולוגית ופוליטית. הלאומים: יוונים, איטלקים, פולנים, ועמים נוספים באירופה, ייסדו תנועות לאומיות שמטרתן הייתה לתת ביטוי פוליטי-מדיני לייחודן האתני והתרבותי. יש הרואים בתנועה הציונית חלק מתהליך ההתעוררות הלאומית שעבר על עמי אירופה באותה תקופה; משום שהתנועה הציונית ראתה ביהודים עם וקראה ליצירת בית לאומי לעם היהודי בדומה לעמים אחרים. במקביל, שימש העם היהודי, בעיקר דרך ייצוגיו בתנ"ך (כפי שפורש על ידי נוצרים), כהשראה ניכרת למודלים של לאומיות ושל שלטון עממי, כולל ובפרט ללאומיות דמוקרטית.‏[1] בבואם לפעול על רקע זה השכילו הציונים לעשות שימוש פורה במרכיבים מסורתיים רבים של כמיהה לשיבה לציון, ובתקדימים פוליטיים מתוך ההיסטוריה הארוכה של היהודים, ששימשו בידיהם כהוכחה והיתר למה שכונה על ידם "השיבה אל ההיסטוריה" ולפוליטיקה המתירה לעצמה גם הגעה לכדי ריבונות. מרכיב נוסף הקשור למודרנה נוגע לזמינות של תקשורת, תחבורה ומערכות מימון, שהקלו על ההתמודדות עם מרכיבי הביצוע הקשים של הפרויקט הציוני.

עלייתן של תנועות לאומיות בעיקר במזרח אירופה ובמרכזה במהלך המאה-19 שביקשו לאחד את האומה סביב היסטוריה, דת ותרבות משותפת, השפיעו על עליית הציונות בשתי דרכים:

  • עליית השאיפה לאחדות לאומית על רקע אתני באזורים בהם ישבו יהודים במזרח אירופה ובמרכזה הביאה להגדרתם של היהודים כ"אחרים" והיקשה על השתלבותם בחברה הכללית.
  • התנועות הלאומיות השונות - הפולנית, הסרבית ואחרות - שימשו מודל לציונים בחפשם אחר תנועה לאומית משלהם.
  • שימושים בתנ"ך כמודל ללאומיות הדגישו את הלגיטימיות שבהסתמכות על מסורת תנ"כית ככלי פוליטי.

הציונות נוצרה במהלך המאה ה-19. במאה זאת התקיימו באירופה מספר זרמים רעיוניים שכל אחד מהם השפיע את השפעתו על הציונות, כמו תנועת ההשכלה, התנועה הרומנטית, המרקסיזם והסוציאליזם. יש הסוברים, כי הרב אלקלעי, וכמוהו מבשר הציונות הרב צבי קלישר, הושפע מאביב העמים האירופי של אמצע המאה ה-19, וניסה למזג את האידאות האירופיות עם הכמיהה ההיסטורית הדתית לשיבת ציון של היהודים.

עידן ההשכלה איפשר לחברה הארופאית להתחיל ולקבל את היהודים לקרבה. רעיון הנאורות השפיע בעיקר על מערב ומרכז אירופה, ולכן היהודים בארצות אלו הם אלו שהתחילו ראשונים את תנועת ההשכלה. במהלך המאה ה-19 התחילה להיווצר היהדות הרפורמית שמרכזה היה בגרמניה.

תהליך דומה של נאורות התחיל להתרחש ברוסיה בשנות השישים של המאה ה-19, וגם כאן החלה להתפתח תנועת ההשכלה, אך קבלת רעיונות ההשכלה ברוסיה הייתה חלקית ומדורגת והחברה הייתה פחות סובלנית ליהודים. רומניה, שזה עתה נוצרה מאיחוד הנסיכויות מולדובה וולאכיה וקיבלה עצמאות לפי תנאי הסכם ברלין (שכללו חובת מתן אזרחות לכל התושבים), הפרה את החובה ובחוקה שלה סירבה לתת אזרחות לתושביה היהודים בצורה כוללנית וחייבה החלטת פרלמנט לכל מקרה בנפרד. החלטת הפרלמנט בנושא זה, התקבלה בלחץ פרעות אנטישמיות של המתנגדים למתן שוויון זכויות ליהודים.

הפרעות שנערכו ביהודים באימפריה הרוסית בשנת 1881, שכונו הסופות בנגב, היוו עבור חלק מהיהודים המשכילים סימן ראשון וברור שלא יצליחו להיקלט בחברה המזרח-אירופאית. כתוצאה מפרעות אלו היגרו יהודים רבים למערב, אך רק חלק קטן מהם, בהשפעתם של משה לייב לילינבלום ויהודה לייב פינסקר, החליטו להתארגן ולעלות לארץ ישראל. הם ואחרים היוו חלק מגל העלייה שכונה העלייה הראשונה. קבוצות אלו התארגנו תחת ארגון חדש בשם חובבי ציון. בט"ו באב ה'תרמ"ב (31 ביולי 1882) הקימו ועד חלוצי יסוד המעלה וחובבי ציון (ומאוחר יותר הצטרפו הביל"וים) את ראשון לציון - היישוב הציוני הראשון‏[2] בארץ ישראל. ראשון לציון הוקמה מתוך אידאולוגיה ציונית מובהקת, שהתבטאה בין השאר ביצירת דגל ישראל, הפיכת התקווה להמנון ציוני (על ידי הלחנתו ושירתו), הקמת בית הספר וגן הילדים העבריים הראשונים והחייאת הלשון העברית.

למרות הסימנים הרבים שהעידו על דחייה מצד החברה האירופאית, במיוחד במשבר הכלכלי של שנות השבעים של המאה ה-19, רבים מיהודי אירופה שאפו להמשיך בתהליך ההשתלבות בחברה. אחרים העדיפו להגר מעבר לים, בעיקר לארצות הברית שקלטה באותה תקופה מהגרים רבים מכל העולם. בנימין זאב הרצל, יליד בודפשט שעבר לווינה בצעירותו, הציע פתרון אחר: הקמת מדינה יהודית. הרצל האמין כי הקמת מדינה לעם היהודי תוכל לפתור את בעיית האיבה כלפי היהודים. בשנת 1896 פרסם הרצל את ספר החזון ליצירת מדינה יהודית באמצעים פוליטיים. הספר שנקרא מדינת היהודים, חולל תהודה גדולה בעיקר במזרח אירופה שם ישבו קהילות יהודיות גדולות ואפִשר את כינונה של התנועה הציונית ואת הקמת הקונגרס הציוני.

ב-29 באוגוסט 1897 התכנס בבזל הקונגרס הציוני הראשון ביוזמתו של בנימין זאב הרצל והוקמה ההסתדרות הציונית העולמית. מרבית צירי הקונגרס הגיעו ממזרח אירופה וזאת משום שבאופן כללי מערב אירופה אפשרה ליהודים להיקלט בתוכה. הרצל שנבחר לעמוד בראש ההסתדרות הציונית המשיך בפעולותיו, דן בנושא עם מנהיגים בעולם וכתב טקסטים בנושא זה.

מראשיתה, התעמתה הציונות עם תנועות יהודיות לאומיות אחרות שביקשו אוטונומיה לאומית במקומות מושבם של היהודים, ועם תנועות יהודיות דתיות מסורתיות, שדחו או התנגדו לרעיון הלאומיות ולציונות. במהלך המאה ה-19 התחילו להתפתח ארגונים מרקסיסטים וסוציאליסטים, שאחד מהוגיהם היה משה הס, ממבשרי הציונות, ויהודים רבים הצטרפו אליהם. ב-1897, הוקם הארגון היהודי הסוציאליסטי שנקרא הבונד. הבונד מנה בשיאו כ-2.5 מיליון יהודים. חברי הבונד האמינו בתחייה לאומית של היהודים במקומות מושבם, והתנגדו לרעיון הציוני.

תנועות וזרמים במאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

גל העלייה השני, שכונה העלייה השנייה, התקיים על רקע תנועת הגירה המונית ממזרח אירופה שהתרחשה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 והקיפה יותר מ-35 מיליון איש. היהודים היגרו בשיעורים גבוהים יחסית לחלקם באוכלוסייה. הגל שבו נכללת העלייה השנייה היה הגדול בגלי ההגירה. הרוב המכריע של המהגרים היהודים, כמו אצל כלל המהגרים, יותר מ-1.3 מיליון יהודים - היגרו אז לארצות הברית, וכ-35 אלף עלו לארץ ישראל. ארצות יעד אחרות היו אנגליה, ארגנטינה, צרפת, קנדה ודרום אפריקה.

עם המניעים להגירה ההמונית שפקדה את אוכלוסיית מזרח אירופה - היהודית והלא יהודית כאחד - יש למנות את הגידול הדמוגרפי המהיר באזור זה ואת הקשיים הכלכליים שנוצרו בעקבותיו. החברה היהודית שבתחום גליציה ורומניה סבלה ממצוקה כלכלית קשה ורבים מהם היו שרוים בעוני כבד. גורם נוסף שהאיץ את הגירתם של היהודים היו הגזרות והרדיפות מצד השלטונות ומצד האוכלוסייה המקומית. שניים מהאירועים שהאיצו ביהודים להגר היו פרעות קישינב שהתרחשו בשנת 1903 ופרעות לאחר ניסיון ההפיכה ברוסיה בשנת 1905.

מתוך 35 אלף היהודים שעלו לארץ רק מיעוט הוגדר כציוני מוצהר. הרוב עלו לארץ בגלל הזיקה להיסטוריה ולתרבות היהודית והרצון לשפר את חייהם בארץ החדשה. לרבים מהעולים, דתיים וחילוניים, הייתה משותפת הזיקה לתנ"ך. רבים מהם היו שוחרי התנועה הציונית והכירו את פועלו של בנימין זאב הרצל, רבים השתייכו לתנועות סוציאליזם וקומוניסטים באירופה, השתתפו במהפכת הנפל ברוסיה הצארית ב-1905, וידעו על הפוגרמים שהתחוללו במזרח אירופה בסביבות שנה זו. הפועלים התרגנו לשתי מפלגות בשם: "הפועל הצעיר" "ופועלי ציון", בהם היו יצחק בן-צבי, יוסף חיים ברנר, מניה שוחט, ישראל שוחט, דוד בן-גוריון, ברל כצנלסון, לוי אשכול, יצחק טבנקין וא.ד. גורדון.

בזמן מלחמת העולם הראשונה זכתה התנועה הציונית בהישג פוליטי מרכזי. המעצמה הגדולה של אותה תקופה, בריטניה, הסכימה להעניק את חסותה לתנועה הציונית, והעניקה לה את הצהרת בלפור שניתנה ב-2 בנובמבר 1917. הצהרה זו נתנה תנופה משמעותית ביותר לציונות, במיוחד לאחר שבריטניה כבשה את ארץ-ישראל מידי הטורקים, וניתן לה המנדט על ארץ-ישראל מטעם חבר הלאומים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה התחוללה מלחמת האזרחים ברוסיה שפגעה גם ביהודים. כתוצאה מלחץ זה ומהארגון של תנועות הנוער, שארגנו המפלגות של העלייה השנייה, עלו לארץ צעירים יהודים רבים בעיקר מסיבות אידאולוגיות. אנשים אלו שכונו "חלוצים" הם אלו שהיוו את הבסיס הרחב יותר של האידאולוגיה הסוציאליסטית-לאומית של העלייה השלישית. בעלייה זו קמה גם תנועת השומר הצעיר.

העלייה הרביעית הייתה העלייה ההמונית הראשונה. עקב שינוי מדיניות ההגירה בארצות-הברית והקטנת מכסות ההגירה אליה בחוק ג'ונסון-ריד בשנת 1924, חיפשו רבים מהמהגרים ממזרח-אירופה יעדים חדשים, ורבים מהם בחרו לעלות לארץ-ישראל. העלייה החמישית, שבה עלו בשנות ה-30 מעל 250,000 יהודים, התרחשה בעקבות לחצים שחלו באירופה, בפולין ואחר כך בשל עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ובחלקה הייתה פחות אידאולוגית-ציונית מהעליות הראשונות.

לאחר מלחמת העולם השנייה (1945) ובפרט לאחר הקמת מדינת ישראל (1948), הפכה התנועה הציונית לתנועה דומיננטית בקרב העם היהודי.

ב-29 בנובמבר 1947 קיבל ארגון האומות המאוחדות את תוכנית החלוקה שהביאה לסיומו של המנדט הבריטי וסללה את הדרך להכרזת העצמאות של מדינת ישראל במאי 1948.

לאחר הקמת מדינת ישראל החלה עלייה המונית בעיקר מארצות מזרח-אירופה, מאסיה ומצפון אפריקה. עיקר מניעיה היו התממשות החזון העתיק של שיבה לציון, וכן מצוקת יהודי מזרח-אירופה לאחר השואה ותחת השלטון הקומוניסטי.

ניתן לומר כי במניעי הציונות היו שלובים בד בבד לחצים כלכליים ואנטישמיים, שעודדו המוני יהודים להגר למקומות אחרים, ביניהם לארץ ישראל, ואידאות שונות לאומיות, חילוניות ודתיות שהביאו את הציבור הציוני להצטרף לתנועה הלאומית היהודית. הנסיבות הבינלאומיות הם שאיפשרו את תרגום הרעיון הציוני להקמת מדינה חדשה במזרח התיכון.

היסטוריה של הציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריוגרפיה מצביעה על ראשיתה של התנועה הציונית במחצית השנייה של המאה ה-19. הרעיון של שיבת היהודים לארץ ישראל וחידוש חרות לאומית יהודית הייתה חלק מהמסורת היהודית התנועה הציונית.

עד סוף המאה ה-17, הרוב המכריע של היהודים באירופה היו דתיים או מסורתיים. במהלך המאה ה-18 נעורה באירופה תנועה רעיונית שנקראה עידן הנאורות. תנועה זאת גרמה לפתיחות מצד הנוצרים כלפי היהודים. בתגובה לתנועה זו החלה יהדות אירופה, במהלך המאה ה-19, בעיקר בגרמניה ובצרפת להיפתח לחברה הכללית הנוצרית. תהליך ההיפתחות לרעיונות מערביים מודרניים, כונה על ידי היהודים תנועת ההשכלה. עד שלהי המאה ה-19, יהדות זאת עברה תהליך משמעותי של התבוללות בחברה הכללית. במהלך המאה ה-19, זכו היהודים במערב אירופה לאמנציפציה (שיווין זכויות), ובאופן רשמי הפכו היהודים, לראשונה מאז עליית הנצרות, לאזרחים שווי זכויות.

אולם במקביל לתופעת הנאורות הופיעה תופעת הרומנטיות והלאומיות המודרנית. התנועה הלאומית שהופיעה בעקבות רעיונות רומנטיים, טענה כי הזהות הבסיסית של בן האדם היא הזהות הלאומית שמתקיימת על שפה היסטוריה וטריטוריה משותפת. זהות זו צריכה להתבטא במדינה. ולכל לאום מגיעה מדינה. היהודים תפסו את עצמם לפי זה כבעלי הלאום עם דת אחרת, במקום נצרות, יהדות. כך ראו את עצמם היהודים הרפורמים כגרמנים בני דת משה. עליית הלאומיות ותנועת הרומנטיקה תרמה לדימוים של היהודים כתלושים בלי שייכות אמיתית ללאומיות הגואה. ההיסטוריון צבי גרץ הבחין באופיה הלאומי של היהדות וציין אותה. ההכרה בלאומיות זו איפשרה הופעת הציונות על ידי הוגים כמשה הס פינסקר והרצל. התפיסות הרעיוניות של היהדות כאומה, היוו את הבסיס להתגבשות התנועה הלאומית הציונית, אשר הובילה לבסוף להקמת מדינה יהודית לאומית.

רוח נאורות וההשכלה, הגיעו למזרח אירופה רק בעשורים האחרונים של המאה ה-19. יהודי מזרח אירופה החלו גם הם בתהליך של השכלה וחילון, אם כי בצורה מתונה בהשוואה ליהודי מרכז אירופה. עמי מזרח אירופה ככלל היו שמרנים יותר (בשל הפיתוח האיטי יותר של מדינות אלו ועוצמתה הרבה יותר של הכנסייה) ולכן תהליך ההשכלה היהודית בקרב עמים אלה נתקל באי-סובלנות גדולה יותר מצד החברה הנוצרית. ההתנגדות להשתלבות היהודים בחברה התבטאה בפוגרומים שהידועים ביניהם היו הסופות בנגב ופרעות קישינב. בניגוד ליהודי מרכז אירופה, יהודי מזרח אירופה לא קיבלו אמנסיפציה, כך שנשארו מופלים על פי החוק וסבלו מהתנכלויות של השלטון. כתוצאה מכך היהודים המשכילים במזרח אירופה התקשו למצוא דרך להקלט בחברה הכללית. חלק גדול מהיהודים המשכילים של מזרח אירופה השתתפו ב"בונד", ארגון סוציאליסטי יהודי שפעל ברוסיה. חלק אחר חיפש את גורלו בארצות מערביות שבהן יוכלו היהודים להיקלט ביתר קלות, ובעיקר בארצות הברית.

החל מתחילת שנות ה-70 של המאה ה-19 החלה הגירה מסיבית ממזרח אירופה בעיקר לעבר ארצות הברית. עד מלחמת העולם הראשונה הגיע מספר המהגרים לכ-35 מיליון. הסיבות להגירה הגדולה הייתה הגידול הגדול בכמות האוכלוסייה והדוחק הכלכלי הרב בה חיה אוכלוסייה זו. 2.5 מיליון מקרב המהגרים היו יהודים אשר סבלו לא רק מבעיות כלכליות חריפות, אלא אף מהתנכלויות אנטישמיות. מיעוט מאותם יהודים, החליט להגר לארץ ישראל, בגלי העלייה הראשונה (1881-1904) והעלייה השנייה (1904-1914).

כיכר המייסדים במושבה ראשון לציון שנוסדה ב-1882, בגלויה בהוצאת האחים אליהו משנות ה-20

הסיבות להגירה דווקא לארץ ישראל מגוונות: ארץ ישראל הייתה קרובה וזולה להגעה מארצות הברית, התקווה שבארץ ישראל יתאקלמו טוב מבחינה כלכלית, ערגה דתית - חלק ניכר מהעולים בקרב העלייה הראשונה והשנייה היו מסורתיים או דתיים, ותפיסת עולם לאומית וציונית. בשנים אלו פעלו ברומניה וברוסיה תנועות של חיבת ציון שעודדו את תחיית השפה העברית והעלייה לארץ ישראל. בועידת קטוביץ, בשנת 1884, אוחדו תנועה אלה לתנועה גדולה וגלויה אחת שהיוותה בעצם את תחילתה של הציונות כתנועה לאומית מדינית.

ביום 11 בינואר 1882, ברומניה, התכנס קונגרס פוקשאן, שהיה הכינוס הציוני הראשון ונוסד הועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה, הגוף הראשון שפעל לארגון העלייה לארץ ישראל. ביום 25 באוגוסט 1882 יצאה מגאלאץ, רומניה, הספינה הראשונה שהובילה 220 עולים, העולים שהקימו את ראש פינה ואת זכרון יעקב.

רוב העולים בעלייה הראשונה באו ממזרח-אירופה - שטחי רוסיה (הכוללים את פולין) ורומניה; גם כ-2500 עולים הגיעו לארץ מתימן באותה תקופה.

יש המקדימים את ראשית הציונות לימיהם של מבשרי הציונות. ההיסטוריון ונשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי טוען כי ראשוני המבשרים היו הרב ד"ר יהודה ביבאס ותלמידו, הרב יהודה בן שלמה חי אלקלעי, אשר עלו ליפו במחצית המאה ה-19. אליהו גוטמכר וצבי הירש קלישר.

זרמים בציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זרמים בציונות

בתנועה הציונית היו הוגי דעות אשר במשנתם יוצגו העדפות שונות לגבי הדרך והיעד שצריכה הציונות ללכת בה. בעצם המכנה המשותף היחידי לכולם היה השאיפה לכינון מדינה עצמאית לעם היהודי - כל השאר - מקום, אופי, שיטה - היה נתון במחלוקת. ניתן לומר שהיו שתי גישות מרכזיות לגבי שיטת הפעולה של התנועה:

  • ציונות מדינית – בהנהגתם של בנימין זאב הרצל ונורדאו. הציונות המדינית גרסה כי ראשית יש לקיים משא-ומתן בין המעצמות להשגת צ'רטר על ארץ ישראל לפני העלייה ארצה. ההנחה של הציונות המדינית הייתה כי מדינה תוקם רק לאחר השגת הסכמת אומות העולם לכך.
  • ציונות מעשית – בהנהגתם של משה ליליינבלום ויהודה לייב פינסקר. הציונות המעשית טענה כי יש להתחיל העלייה לארץ וההתיישבות בהקדם, עוד לפני השגת צ'רטר על ארץ ישראל. חסידי תפיסה זו הדגישו את הצורך בהתיישבות רחבת היקף בארץ ישראל שתסייע לביסוסו של בית לאומי.

בהמשך גובשה גישה המשלבת ביניהם:

  • ציונות סינתטית - בהנהגתם של חיים ויצמן, ליאו מוצקין, נחום סוקולוב ומרטין בובר. התומכים בגישה זו האמינו בשילוב בין ציונות מדינית לבין ציונות מעשית.

חלוקה אחרת בין הזרמים נובעת מהבדלים אידאולוגיים שאינם קשורים דווקא לציונות עצמה אלא לתפיסת עולם כוללת בה החזיקו אנשי הזרם:

מיסוד הציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנימין זאב הרצל
תוכנית בזל, 1897

בשנת 1894, בנימין זאב הרצל, עיתונאי יהודי ווינאי, סיקר את משפט דרייפוס. במהלך המשפט, הבחין שההמון הצרפתי ואף השופטים מאשימים את דרייפוס בבגידה, ללא ראיות מספיקות. הוא חש כי מתחת לפני השטח רוחשת שנאה עמוקה ליהודים וכי אין ליהודים עתיד באירופה. כתוצאה מאירוע זה החל הרצל לפעול למען הקמת מדינה לעם היהודי. עוד יותר הושפע הרצל מכישלון האמנציפציה להבטיח ליהודים שוויון זכויות חברתי אמיתי, מתהליכי ההתפוררות של האימפריה האוסטרו-הונגרית, בה חיו אז כ-2 מיליון יהודים, ועלייתה תנועות לאומיות גזעניות ושונאות זרים במרחביה.

ב-29 באוגוסט 1897 התכנס ביוזמתו של הרצל הקונגרס הציוני הראשון והוקמה ההסתדרות הציונית העולמית. מרבית צירי הקונגרס הגיעו ממזרח אירופה וזאת משום שבאופן כללי מערב אירופה אפשרה ליהודים להיקלט בתוכה. הרצל שנבחר לעמוד בראש ההסתדרות הציונית המשיך בפעולותיו, דן בנושא עם מנהיגים בעולם וכתב טקסטים בנושא זה. בין השאר כתב את הספר מדינת היהודים. הקונגרס הציוני הראשון היה הפרלמנט הראשון של התנועה הציונית. ובכך הוא הציב את המסד לכל המערכות הפוליטיות של התנועה הציונית ומדינת ישראל. בקונגרס זה, נקבעה הדמוקרטיה כבסיס העומד ברעיון התנועה הציונית. כמו כן נקבע בו העקרון החשוב של בחירת מפלגות ולא נציגים. עקרון זה שמר על האפשרות לכל אדם להיות מיוצג בפרלמנט, והוא נשמר גם בכנסת של מדינת ישראל.

ההסתדרות הציונית העולמית הוקמה בלי קשר לוועידת קטוביץ, והרצל בתחילת דרכו לא ידע אפילו על קיומה של תנועת "חובבי-ציון". הסתדרות זו הוקמה במטרה להקים בית לאומי לעם היהודי, ללא פירוט בשלב זה של היכן יוקם ומתי. בהמשך, הצטרפו חובבי ציון לתנועה הציונית בקונגרס הציוני הראשון, והיוו אגף ניצי יחסית בתנועה הציונית.

הרצל פעל רבות לתדמיתה ולפרסומה הבינלאומי של התנועה הציונית. בניגוד לתנועות קודמות של עלייה לארץ, שניסו לפעול באופן שקט ונחסמו על ידי השלטונות, החליט הרצל לעבוד בצורה הפוכה: מטרתו הייתה להשיג לגטימציה בינלאומית לציונות מתוך ההכרה בזכותו הלגיטימית של העם היהודי כלאום למדינה משלו. מכאן הרעיון של הציונות המדינית. כדי להגשים מטרה זו, פנה הרצל בתחילה אל האימפריה העות'מאנית, אל קיסר גרמניה וילהלם השני, איתו אף נפגש במהלך ביקורו של הקיסר בירושלים, ואל האימפריה הבריטית. לבסוף התגשמה מטרתו בהצהרת בלפור. בהצהרה זו, אשר העניקה הכרה בבית הלאומי ליהודים בארץ ישראל, הוחלט בוועדת סן רימו ובאו"ם ב-1947, על תוכנית החלוקה. כפי שציפה הרצל, דווקא פומביותו של המהלך והלגטימציה הבינלאומית שהוא קיבל, הם שסייעו לו בכל הצמתים הקשים שעברה הציונות עד להגשמתה.

פרעות קישינב גרמו, בין היתר, לכך שבקונגרס הציוני השישי שנערך בבזל בשנת 1903 הציג הרצל את תוכנית אוגנדה, שלפיה תוקם באוגנדה (כיום האזור מצוי בשליטת קניה) מושבה של יהודים. תוכנית זו עוררה ויכוחים רבים.

בקונגרס השביעי שנערך ב-1905, הוחלט שהארץ היחידה שבה תקום מדינת היהודים תהיה ארץ-ישראל. את עיקר המאמץ בקביעת ארץ ישראל כמושב המדינה העתידית, הובילו ציוני ציון בראשות מנחם אוסישקין, יחיאל צ'לנוב ושמריהו לוין. כתוצאה מכך, התפלגו מהתנועה הטריטוריאליסטים, ואילו התנועה הציונית הכריזה באופן רשמי על יעדה החדש להקים בית לאומי בארץ-ישראל. כתוצאה מההחלטה להתמקד בארץ-ישראל, הוקם ב-1908 המשרד הארצישראלי בראשות ארתור רופין, שתפקידו להתחיל ביישום הקמת הבית הלאומי.

התפתחות היישוב היהודי בארץ-ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוצים בגן שמואל, 1913

העלייה הראשונה החלה בשנת 1881, במסגרתו עלו אלפי יהודים ממזרח-אירופה ומתימן. בשנות העלייה השנייה בין השנים 1903 ל-1914, עלו לארץ ישראל בעיקר ממזרח אירופה כ-35 אלף עולים, מתוכם נשארו בה כ-13,000-10,000 איש. רק מיעוט קטן מקרב העולים, 1,000-1500 איש, היו חדורי אידאולוגיה סוציאליסטית-לאומית. גרעין אידאולוגי זה, על אף מספרו הקטן, השפיע רבות על היישוב בארץ ישראל. מבחינת ההרכב הדמוגרפי, הגירה זו הייתה במידה רבה המשכה של העלייה הראשונה. הרוב המכריע של המהגרים הגיעו ממזרח אירופה, בעיקר מתחום המושב ומגליציה, ומיעוטם מארצות האסלאם. אוכלוסיית העולים, רובם לא מאורגנים, מנתה בעיקר משפחות מסורתיות-דתיות שלגורמי ההגירה הרגילים (מציאת מקלט מרדיפות ושיפור המצב הכלכלי) נוסף גורם הקשר הדתי וההיסטורי לארץ ישראל (שלעתים היה הגורם העיקרי לעלייה).

מיעוט קטן מקרב אנשי העלייה השנייה היו צעירים רווקים ורווקות בשנות העשרים לחייהם שעלו מתוך אידאלים סוציאליסטים וציוניים (חלוציות ולאומיות) ומתוך מרד נעורים. קבוצת הצעירים חדורי הסוציאליזם והלאומיות היהודית היוו את הגרעין הקשה, אשר הוביל את ההתיישבות החלוצית בישראל מתוך נחישות דעתם ליישב את הארץ ולעבד את אדמתה כערך עליון. אף על פי שדיברו יידיש כשפת אם, השימוש בשפה העברית נראה להם כחשוב ביותר. חלקם היו מוכנים לוותר על פרטיותם וערכיהם הישנים למען המטרה. עולים אלה מרדו נגד החיים היהודיים בגולה ורצו ליצור בארץ "חברה חדשה" ו"אדם חדש". מיעוט זה היווה את האליטה האידאולוגית של היישוב בארץ ישראל, אשר עתידה הייתה להוביל את היישוב עד הקמת מדינת ישראל ואף שנים לאחר מכן. במשך שנים רבות זוהתה העלייה השנייה עם אליטה זו, אך המחקר כיום מצביע על כך שקבוצה זו הייתה מיעוט ואין בה כדי לייצג את שאר המהגרים בתקופת העלייה השנייה. בין העולים בעלייה זאת היו דוד בן-גוריון, יצחק בן צבי, ברל כצנלסון, וא.ד. גורדון.

ב-1917 הצליחה ההסתדרות הציונית להגשים את חלומו של הרצל ולהשיג את הצהרת בלפור, שבה הכריזה הממלכה המאוחדת על שאיפתה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. הצהרה זו אושרה על ידי חבר הלאומים ב-1920, במסגרת כתב המנדט שניתן לממלכה המאוחדת.

במלחמת העולם הראשונה התחוללה ברוסיה מלחמת אזרחים שפגעה מאוד ביהודים. לאחר כניסת הצבא הבריטי לארץ ישראל וסיום המלחמה החלה תקופת העלייה השלישית, שבמהלכה השתקעו לארץ כ-30,0000 יהודים, רובם צעירים. חלק מהעולים, ובכלל זה ה"חלוצים" היו בעלי אידאולוגיה רבת גוונים, אשר כללה מסורת ודת יהודית, לאומיות, סוציאליזם וקומוניזם. מעט לפני עלייה זו נוצרה גם תנועת הנוער "השומר הצעיר", שזוהתה מאמצע שנות העשרים עם השמאל הסוציאליסטי ואף עם הקומוניזם. הזרוע הפוליטית של תנועה זו לפני הקמת המדינה הייתה מפלגת השומר הצעיר ומשנת 1948 ואילך היא יוצגה על ידי מפ"ם, עד שזו התמזגה למרצ.

כתוצאה מהמנדט הוקמה ב-1929 הסוכנות היהודית שתפקידה לבצע בפועל את הקמת הבית הלאומי. הסוכנות הפכה להנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל והתחילה בהקמת מנגנונים שישמשו בעתיד את המדינה.

עולי העלייה השלישית התרכזו בעיקר במושבות וכפרים - לא בערים, הם השתקעו והקימו צורות התיישבות חדשות כגון עמק יזרעאל ונהלל.

הסיבות לעלייה רביעית ולעלייה החמישית שהיו עליות המוניות נוצרו מלחצים כלכלים שהופעלו בפולין בעלייה הרביעית ומהלחץ שהפעילו הנאצים החל מ-1932 בגרמניה וכן בעקבות הסכם העברה שנחתם בין הציונים לגרמניה הנאצית בשנת 1933.

עליות אלו לא היו אידיאולגיות אלא "בורגניות יותר". אנשי העלייה הרביעית הם שסיפקו את הכוח המניע מאחורי החוגים העירוניים. אנשי העלייה החמישית שבאו בעיקר מגרמניה, היוו בהמשך את האליטה האינטלקטואלית של המדינה. בהשפעת התרבות הליברלית דעותיהם היו יותר מערביות קוסמופליטיות. מביניהם ידועים אנשים שהשפעתם ניכרת גם היום.

ניצולי השואה מניפים את הדגל הציוני בחלון רכבת בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, יוני 1945
מפת ריכוזי יהודים בארץ ישראל בשנת 1947

העלייה השישית או העלייה הבלתי-לגלית נבעה מהלחץ של מלחמת העולם השנייה וההשמדה של יהודים על ידי גרמניה. תוצאות הלחץ הזה המשיכו לפעול גם לאחר שמלחמת העולם השנייה הסתיימה. המחתרות העבריות עודדו עלייה זו ואף ארגנו מבצעי העפלה ימים ויבשתיים על מנת להבריח עולים יהודיים אל ארץ ישראל.

ב-1939-1945 התחוללה השואה, שנתנה דחיפה גדולה למימוש הציונות. ההסתדרות הציונית הכריזה ב-1942 על תוכנית בילטמור שהיא הפעם הראשונה שבה הוכרז רשמית היעד הסופי של הציונות - הקמת מדינה יהודית (ליתר דיוק - קהיליה יהודית - Jewish Commonwealth) בארץ ישראל. במובלע קיבלה תוכנית בילטמור גם את עקרון החלוקה.

ההעפלה, נבעה מהלחץ של גרמניה, לפני ובעיקר במהלך מלחמת העולם השנייה והשואה. תוצאות השואה גרמו להאצה רבה בלחץ המעפילים בשל התנאים הגרועים אליהם התדרדרו היהודים באירופה במהלכה. תנאים שהתבטאו בין השאר בבעיית העקורים.

הסבל שעבר העם היהודי בשואה גרם לאווירה בינלאומית אוהדת שהביאה להחלטת החלוקה של האו"ם ב-1947, בתמיכת ארצות הברית וברית המועצות כאחד. רוב יהודי א"י והתנועה הציונית קיבלו את עקרון החלוקה, ואילו הערבים, בא"י ובמדינות השכנות דחו אותה ויצאו למלחמה על מנת למנוע את הקמתה של מדינה יהודית אפילו בחלק מא"י ההיסטורית. ב-1948 הצליחה הציונות להגשים את מטרתה הראשונית ומדינת ישראל קמה והוכרה על ידי רוב האומות הדמוקרטיות באו"ם: לרבות ארצות הברית, ברית המועצות, הממלכה המאוחדת, צרפת, קנדה, אוסטרליה ורוב מדינות אירופה. מדינות ערב, לעומת זאת, סירבו להכיר בישראל והכריזו עליה מלחמה. מלחמה זו, שהתחוללה החל מ-1947, נסתיימה רק ב-1949 כשידה של ישראל על העליונה. ישראל יצאה אמנם מנצחת ממלחמת העצמאות והרחיבה את השטח שהוקצה לה בתוכנית החלוקה, אך שילמה מחיר כבד של למעלה מ-6000 חללים.

התפתחות הזרמים והמוסדות הציוניים ביישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי העלייה השנייה הקימו שלוש מפלגות עיקריות, שאיגדו אותם רעיונית. המפלגות נקראו פועלי ציון וקבוצת הבלתי מפלגתיים (שהתאחדו למפלגת אחדות העבודה) והפועל הצעיר. מפלגות אלה התאחדו למפלגה אחת, מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י), שהייתה הכוח העיקרי ב"תנועת העבודה" המאורגנת (יחד עם תנועות קטנות יותר, ובעיקר השומר הצעיר) במסגרת ההסתדרות. הסתדרות העובדים ומפלגותיה, ביחד עם המוסדות העולמיים של הציונות, היו הגורמים העיקריים שאיפשרו את ארגונה וכינונה של המדינה היהודית. מבחינה פוליטית, בתחילה רוכז עיקר הכוח הפוליטי בגולה, אך עם התפתחות המפלגות בארץ, עברה השליטה למפלגות שבארץ ישראל. ב-1934, עברה השליטה בסוכנות היהודית ובישוב לידי מפא"י, בהנהגת דוד בן-גוריון. מאז ועד להקמת המדינה ב-1948, המשיכה מפא"י להנהיג את היישוב. ב-1924, הוקמה המפלגה הרויזיוניסטית, בהנהגתו של זאב ז'בוטינסקי. מפלגה זאת תמכה בעיקר בפתרון קיר הברזל, בהקמת כוח עברי, ובהפרדה מהערבים. עם זאת, עיקר הכוח המארגן היה שייך למפלגות הפועלים. בתוך כך הקימו מפלגות הפועלים גופים שלטוניים, כמו ההסתדרות, המשביר לצרכן וסולל בונה.

הציונות לאחר קום מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הקמת מדינה ישראל, נבעה העלייה לישראל מכמה גורמים:

  1. הכרה שנפוצה בקרב יהודים כי ארצות הפזורה היהודית אינן בטוחות עבורן. הדבר אמור לגבי יהודים במזרח אירופה, בברית המועצות ובארצות ערב. לגבי הראשונים הכרה זו נפוצה בעקבות השואה, ובעקבות אירועים אנטישמיים שקרו אחריה. לגבי האחרונים - בעקבות מהומות נגד יהודים שהיו חלק מהסכסוך הישראלי-ערבי שהגיע לשיאו במלחמת העצמאות.
  2. מאמצים שעשתה ממשלת ישראל להעלאת יהודים לישראל, באמצעות הבטחת זכויות אזרח וסיוע כלכלי לעולים, וגם באמצעות שליחת שליחים, ניהול משא ומתן עם ממשלות זרות, וכן שליחת מטוסים ואמצעי תחבורה אחרים לשם הסעת יהודים לישראל.
  3. תחושה בקרב יהודים רבים ששאיפה בת מאות שנים מתממשת לנגד עיניהם, ורצונם לקחת חלק בכך.

לסיכום, הסיבה להקמת מדינה יהודית היו שילוב של לחצים שהחברה האירופאית הפעילה על היהודים, ושילוב של זרמים בעם היהודי: אידאלים לאומיים, אידאלים מרקסיסטיים וחזון הנביאים כי עם ישראל ישוב לארץ ישראל, ויכונן ממלכה של צדק משפט וחסד. הציונות היא תנועה מודרנית, הנשענת עם זאת על זיקות מסורתיות לארץ ישראל ומבקשת לגבש זהות יהודית מוכרת, ומעמד בינלאומי, למדינת-הלאום היהודית במולדתו ההיסטורית של עם ישראל.

ציונים לא יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצע האידאולוגי של הציונות מצא לו אוהדים גם בקרב עמי העולם. חלק מהציונים הלא יהודים, כמו העיתונאי ההולנדי פייר ון פאסן, תמכו בציונות מתוך הזדהות טהורה עם מטרות הציונות ופעלו לסייע בדרכים שונות למען הגשמת המדינה היהודית. אחרים, כמו איש הצבא הבריטי אורד צ'ארלס וינגייט, עשו זאת מתוך מניעים נוצרים דתיים, כי על פי תפיסתם הדתית היה נכון לסייע להגשמת החלום הציוני. היו גם אחרים שעשו זאת מתוך הזדהות פשוטה עם סבל היהודים חסרי המולדת, הנרדפים, המגורשים, והשעירים לעזאזל בעתות מצוקה. הלא יהודים, שתמכו בציונות, עשו זאת בדרכים רבות, על ידי תרומות כספיות, התגייסות למאבקים צבאיים, סיוע במאבקים מדיניים ובאמצעים נוספים אחרים.

יעדים ומפעלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההישגים מפורטים להלן בסדר כרונולוגי.

  1. הפיכת העברית לשפה מדוברת וביסוסה כשפה יהודית לאומית.
  2. יצירת מרכזים תרבותיים יהודיים, חילוניים, מסורתיים ודתיים, בארץ ישראל.
  3. יצירת אלטרנטיבה למרכזים היהודיים במזרח אירופה שחרבו בשואה (בצד מרכזים דומים שנוצרו באמריקה).
  4. הקמת מדינת ישראל
  5. הבאת מיליוני יהודים לישראל, בעיקר ממזרח אירופה, צפון אפריקה ודרום אמריקה, כארבעים אחוז מהאוכלוסייה היהודית בעולם מתגוררת בישראל.

השאלה 'האם הציונות השיגה את מטרותיה' נמצאת כיום במחלוקת רבה בין כל הגורמים בתנועה הציונית. אי ההסכמה נובעת בעיקר מחילוקי הדעות בדבר מטרות הציונות ומשקלן היחסי.

נימוקי התומכים בגישה שהציונות השיגה את מטרותיה:

  1. המטרה של מדינה יהודית הושגה
  2. למעלה משליש מהעם היהודי יושבים בארץ וההערכה היא שבעוד שנים לא רבות יהוו יהודי ישראל יותר ממחצית מיהודי העולם

נימוקי השוללים גישה זו:

  1. גם לאחר מאה שנות ציונות מרבית היהודים לא יושבים בארץ ישראל.
  2. הקמת מדינת ישראל גרמה להתגברות גדולה מאוד של אנטישמיות בעולם הערבי.
  3. קיום היהדות לא הובטח מכיוון שמדינת ישראל נמצאת בסיכון גבוה מתמיד מצד כל המדינות השכנות.
  4. משנות החמישים, נהרגו בארץ ישראל יותר יהודים מאשר בכל מקום אחר בעולם.
  5. מדינת ישראל איננה מהווה "אור לגויים" אלא במקרה הטוב מדינה ככל המדינות.

אנטי ציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אנטי ציונות

לציונות היו מתנגדים מאז נהגתה לראשונה לאורך כל דרכה וכן גם אחרי קום מדינת ישראל. אנטי ציונות הוא מונח שמאגד בתוכו את השקפות העולם של מספר קבוצות דתיות ופוליטיות שונות. בדומה למורכבות ההגדרה של הציונות, גם אנטי ציונות מוגדרת במספר דרכים:

  • התנגדות לקיומה של ישות ריבונית-לאומית יהודית בארץ ישראל.
  • התנגדות לזכותם של יהודים לפעילות פוליטית עצמאית (מטעמים דתיים, למשל).
  • העדפה של פעילות פוליטית (קוסמופוליטית, בדרך כלל) או אחרת על פני הציונות, כבחירה הטובה ביותר ליהודים.

הביקורת מגיעה הן מצד היהודים והן מצדם של בני עמים אחרים.

כיום, אנטי-ציונות מתבטאת מחוץ לישראל בעיקר באנטי-ישראליות. כמו כן היא מאופיינת בהתנגדותה לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, עמדה אשר אותה חולקים גם אחדים ממתנגדיה הפנימיים של הציונות.

ההתנגדות לציונות נובעת ממספר מניעים, כמו, ההתנגדות (בארץ ובעולם) להגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, בשל האפליה הנובעת בפועל, או -על פי האנטי-ציונים היותר מובהקים- בהכרח כנגד אזרחים או תושבים שאינם יהודים, זרמים ביהדות המתנגדים מסיבות דתיות לקיומה של מדינה יהודית בעת הזאת וזרמים בעולם שמתנגדים לציונות מסיבות פוליטיות ו/או גזעניות. לעתים רחוקות ישנה סינתזה מסוימת בין הסיבות כמו בדוגמה של נשיא איראן שמתנגד לציונות גם בשל פגיעתה בזכויותיו של העם הפלסטיני וגם מסיבות פוליטיות.

ביקורת חיצונית (זרה):

הקבוצה סיבת ההתנגדות
התנועה הלאומית הפלסטינית רצון לשלוט בכל ארץ ישראל (פלסטין) ולא להיות כפופים לשלטון זר (ואף לא להתחלק בשלטון עם מדינה יהודית)
התנועה הלאומית הערבית תפיסה שעל-פיה שטח ישראל הוא חלק מהטריטוריה הלאומית הערבית, התנגדות לישראל על רקע היותה נטע זר במזרח התיכון, בעל ערכים מערביים
אסלאם פונדמנטליסטי מאמינים כי ארץ ישראל (פלסטין) היא חלק מהשטח המוסלמי ולכן השלטון בה חייב להיות מוסלמי
שמאל קוסמופוליטי - קומוניסטים ואנרכיסטים מתנגדים לרעיון הלאומיות בכלל ולציונות כתנועה לאומית. רואה בציונות חלק מהמדיניות הקולוניאליסטית של מדינות אירופה במאות שעברו.
שמאל אנטי ציוני בעולם סבורים שהציונות היא תנועה קולוניאליסטית שגרמה עוול לפלסטינים, תומכים בהפיכתה של ישראל למדינת כל אזרחיה או בפירוק מדינת ישראל והקמת מדינה דו-לאומית או מדינה פלסטינית במקומה.

ביקורת פנימית (יהודית):

הקבוצה סיבת ההתנגדות
העדה החרדית, (בניגוד לשאר החברה החרדית, אשר לא הביעו התנגדות להקמת מדינה יהודית כשעמדו בפני הוועדה האנגלו-אמריקאית בשנת 1946) חשש מפני תגובת הגויים ללאום יהודי, לשיטתם יש איסור (דתי) על דחיקת הקץ (ניסיון להביא את הגאולה באמצעות פעולה אנושית) בשל ג' השבועות המופיעות בשיר השירים (על פי פרשנות של אחד ממדרשי חז"ל).
הבונד - תנועה סוציאליסטית יהודית בעלת השפעה רבה על יהודי פולין לפני השואה הביעה התנגדות לרעיון עזיבת המדינות בהם יושבים היהודים ולוויתור על תרבות היידיש. תמכה באוטונומיה ליהודים בארצות מושבם.
קבוצות מתבוללים דחיית הרעיון של לאומיות יהודית, תפיסת היהדות כדת בינלאומית ולא כלאום לעתים קרובות מעדיפים את הכינוי "בני דת משה" על פני "יהודים".
כנעניוּת קבוצה של יהודים חילונים בארץ ישראל (לפני קום המדינה ואחריה) שקראו להעדפת הקשר בין יהודים ללא-יהודים בארץ ישראל על פני הקשר בין היהודים בארץ לקהילות יהודיות ברחבי העולם. לעתים קרובות מעדיפים את הכינוי "עברים" על פני "יהודים".
פּוֹסְט ציונות שני זרמים עיקריים: (1) טענה כי הציונות הייתה נכונה לשעתה, אך אינה רלוונטית עוד, כיוון שמטרותיה העיקריות הושגו, ולפיכך יש להתרכז ביצירת חברה אזרחית ישראלית, שתהיה חברה שוויונית, צודקת ושוחרת שלום. במיוחד יש לדאוג לשילובם של לא-יהודים החיים בישראל בחברה הישראלית. (2) טענה כי הציונות היא תנועה קולוניאליסטית שגרמה עוול לפלסטינים וליהודים מזרחים, ולפיכך יש לזנוח את עקרונותיה, ולבסס את מדינת ישראל כמדינת כל-אזרחיה ועל עקרונות הומניסטיים. חלק מהשמאל הפוסט ציוני תומך ברעיון שתי מדינות לאומיות (ישראל ופלסטין), וחלקו תומך בהקמת מדינה אחת רב-לאומית.

מונחים בציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהיגים

מימוש הציונות

הכרה בינלאומית

ארגוני התנועה הציונית

מפלגות ותנועות

תנועות נוער

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אהוד בן-עזר, אין שאננים בציון, תל אביב : הוצאת עם עובד, תשמ"ו 1986.
  • מוקי צור, ציונות : מבחר כותבים, 2008.
  • ח' מרחביה (עורך), הציונות, אוצר התעודות הפוליטיות, הקדמה מאת דוד בן-גוריון, ירושלים: הוצאת אחיאסף, 1943.
  • ח' מרחביה (עורך), קולות קוראים לציון, ירושלים: הוצאת מרכז שזר, תשמ"א 1981.
  • אברהם לוינסון (עורך), ביבליוגרפיה ציונית, ירושלים: יוצא לאור על ידי הנהלת ההסתדרות הציונית, תש"ג 1943.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכונים לחקר הציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ להשראה תנ"כית על האבות המייסדים של ארצות הברית ראה תומאס פיין, שכל ישר (ספר), שלם 2007 , עמ' 15-19 (המצטטים את "משפט המלך", שמ"א ח' ח-כ); להיסטוריה של השפעות התנ"ך על היווצרות לאומים מודרניים ראה אדריאן הייסטינגס, בנייתן של אומות: התנ"ך והיווצרות מדינות הלאום, שלם 2008.
  2. ^ ראו: יהושע קניאל, ‏הוויכוח בין פתח-תקוה לראשון-לציון על הראשוניות בהתיישבות ומשמעותו ההיסטורית, קתדרה 9, תשרי, תשל"ט, אוקטובר 1978
  3. ^ ביקורת: דניאל גוטוויין, ‏הדיאלקטיקה של ההיסטוריוגרפיה הציונית, קתדרה 69, ספטמבר 1993, עמ' 121-115
  4. ^ ביקורת: ישראל קולת, ‏מרעיון המדינה לבניין חברה חדשה, קתדרה 104, עמ' 173-170