ציונות מדינית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בנימין זאב הרצל
תוכנית בזל, 1897 (מקור, בגרמנית). "הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם ישראל בארץ ישראל, המובטח לפי משפט הכלל".

הציונות המדינית היא זרם בתנועה הציונית בשלהי המאה ה-19, אשר דגל בפעולה מדינית לפני פעולות התיישבות בקנה מידה רחב בארץ ישראל. הציונות המדינית הייתה שונה ואף מנוגדת לתנועת חיבת ציון ולזרם המעשי שדגלו בעיקר בעבודה בארץ ישראל בלי להבטיח מראש זכויות פוליטיות.

מנהיגו המובהק של הזרם היה בנימין זאב הרצל, ולשם מימושה של הציונות המדינית נוסדה ההסתדרות הציונית. עיקר פעילותו של הרצל היה למען הקמת מדינה יהודית, אך לא בהכרח בארץ ישראל, ולכן הגה הרצל את תוכנית אוגנדה.

שורשיה של הציונות המדינית, בין השאר, בהגותם של מבשרי הציונות, ראשון להם, על פי ההיסטוריון ונשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי היה הרב ד"ר יהודה ביבאס ואחריו תלמידו רבי יהודה בן שלמה חי אלקלעי.

יעדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצדדים בציונות המדינית דרשו השגת ערובות חוקיות וזכויות פוליטיות בטרם התיישבות מאורגנת של יהודים בארץ ישראל. הזרם התבסס על מספר הנחות:

  • האנטישמיות היא האויב המשותף המלכד את האומה היהודית.
  • מצוקת היהודים היא בעיה מדינית שיש לטפל בה בגלוי בזירה הבינלאומית.
  • לעמים עצמם יש אינטרס לפתור את בעיית היהודים (היהודים גורמים אנטישמיות ומהווים מתחרים כלכלים).
  • מרכז טריטוריאלי יתאפשר רק בהסכמת המעצמות.

מקס נורדאו, יד ימינו של הרצל, סבר כי רק לאחר הצלחתה של הפעולה המדינית תתאפשר הגשמת מטרותיה של התנועה הציונית. לדעתו, תהליך האמנציפציה במערב אירופה הביא להתבוללות ולוויתור על סימני הייחוד שלהם כיהודים, אך למרות זאת רוב היהודים לא הצליחו להתקבל ונדחו על ידי החברה הסובבת. בהשפעת האנטישמיות נחלש הדמוי הקבוצתי של היהודים כיהודים, הם מתביישים במוצאם ומתרחקים זה מזה. מכיוון שאין סיכוי להמשך קיומו של העם היהודי בגולה, יש להבטיח את קיומו במדינה משלו. תנאי חשוב להצלחת המפעל הציוני הוא פעילות חינוכית לאומית אשר תשכנע את היהודים שאין סיכוי להמשך החיים בגולה וכי יש לעבור למדינה לאומית עצמאית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ח' מרחביה (עורך), הציונות, אוצר התעודות הפוליטיות, הקדמה מאת דוד בן-גוריון, ירושלים: הוצאת אחיאסף, 1943.
  • ח' מרחביה (עורך), קולות קוראים לציון, ירושלים: הוצאת מרכז שזר, תשמ"א-1981.
  • אברהם לוינסון (עורך), ביבליוגרפיה ציונית, ירושלים: יוצא לאור על ידי הנהלת ההסתדרות הציונית, תש"ג-1943.