ציונות סוציאליסטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דגל ישראל לצד דגל אדום, תמונה המסמלת את השילוב בין הציונות כתנועה לאומית לסוציאליזם כמחשבה חברתית.

ציונות סוציאליסטית היא משנה אידאולוגית הממזגת בתוכה ציונות וסוציאליזם והיוותה תשתית רעיונית של השמאל הציוני. בראשיתה, כללה משנה זו מרכיב מרקסיסטי מרכזי. האידאולוגיה של משנה זאת היוותה את הבסיס לתנועת העבודה. בחצייה הראשון של המאה ה-20 היתה הציונות הסוציאליסטית הזרם המרכזי בציונות; הן בארץ ישראל והן בגולה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציונות הסוציאליסטית שילבה בין שני מושגים נבדלים במהותם: ציונות וסוציאליזם. הציונות היא בעלת אופי לאומי מובהק השואפת לרכז את העם היהודי בארץ משלו, היא ארץ ישראל (בלי להתייחס לגבולות מדויקים). המגמה הסוציאליסטית מדגישה את אופייה המעמדי העולמי של החברה הקפיטליסטית; אשר לפי תפיסתה מורכבת ממנצלים (בורגנים בעלי אמצעי היצור) מול מנוצלים (פרולטריון שכיר - פועלים חסרי אמצעי יצור) שמנהלים ביניהם מלחמה הקרויה: מלחמת מעמדות. הוגי הדעות של הציונות הסוציאליסטית מצאו את הגשר בן שתי המגמות ושילבו את המאבק המעמדי עם פתרון לאומי יהודי.

זרמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזרמים העיקריים של הציונות הסוציאליסטית הם:

הפועל הצעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוגה דעות משפיע: א"ד גורדון

תנועה מיישבת מזוהה: חבר הקבוצות

מפלגה מזוהה: הפועל הצעיר

תנועת נוער מזוהה: גורדוניה

זרם זה שנחשב למתון בתוך הציונות הסוציאליסטית, ובתחילה מנהיגיו אף התנגדו לשימוש בביטוי "סוציאליזם". משנתו של זרם זה התבססה בעיקרה על העבודה כערך עליון, והתנגדה למלחמת מעמדות.

פועלי ציון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוגה דעות משפיע: דב בר בורוכוב ודוד בן-גוריון.

תנועה מיישבת מזוהה: הקיבוץ המאוחד

מפלגה מזוהה: פועלי ציון ולאחר מכן אחדות העבודה

תנועת נוער מזוהה: הנוער העובד

פועלי ציון דגלו בהקמת מדינה לעם היהודי בארץ ישראל כפתרון היחידי למצוקות היהודים בגולה. כמו כן הם שאפו שהמדינה העתידית תהה מושתת על מעמד פועלי גדול ועל מוסדות שיתופיים בד בבד עם השכלה ואומנות עממיים. כמו כן הקו של פועלי ציון קבע ציונות מעשית.

השומר הצעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוגה דעות משפיע: מאיר יערי ויעקב חזן

תנועה מיישבת מזוהה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר

מפלגה מזוהה: מפ"ם

תנועת נוער מזוהה: השומר הצעיר

האידאולוגיה של השומר הצעיר נחשבה לקיצונית ביותר שבציונות הסוציאליסטית והיא ראתה בברית המועצות דוגמא ל"חברת מופת" צודקת ובקו של הקומוניזם המהפכני ואו"ם[דרושה הבהרה]

נקודות מחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגלל גודלו של זרם הציונות הסוציאליסטית והתנועות הרבות שהוא כלל, היו כמה שאלות שהיו "סלע מחלוקת" בין התנועות והמפלגות השונות. בין נקודות המחלוקת האלו היו שאלות בנושאים כגון:

שפת הדיבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשאלת שפת הדיבור בארץ ישראל כפי שבאה לביטוי במלחמת השפות היה משקל רב בעיקר בתחילת המאה ה-20 ובעת הקמת התנועות הציוניות סוציאליסטיות. בצד התומכים ביידיש כשפת הדיבור היו בעיקר פעילי הברית העולמית של פועלי ציון. לעומתם, התומכים בשימוש בעברית כשפת הדיבור היו פועלי ציון בארץ ישראל אשר אימצו לעצמם דעות שונות ולעתים אף מנוגדות לדעה של הברית העולמית. בנוסף להם, גם מפלגת הפועל הצעיר תמכה בשימוש בעברית.

זיקה לבריה"מ[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך זמן רב עמדה שאלת הקשר הרעיוני והמעשי שצריך להיות לציונות הסוציאליסטית לברית המועצות. אנשי השומר הצעיר, מפ"ם וחלק מפועלי ציון ראו בבריה"מ את הגשמת רעיון הסוציאליזם במלואו ולכן על פי תפישתם יש צורך בתמיכה והזדהות עם עקרונותיה. לעומתם, המחנה המתון יותר בהובלתן של מפלגות הפועל הצעיר ואחדות העבודה הטילו ספק בהצלחת המהפכה הקומוניסטית, כמו כן הן התנגדו למלחמת מעמדות כפי שדוגל בו הקומוניזם.

חלוקת הארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושא זה שהגיע לידי ביטוי עיקרי רק בתחילת שנות הארבעים ולקראת הקמת המדינה התמקד בשאלה "האם לקבל את תוכניות החלוקה (כגון התוכנית של ועדת פיל ותוכנית החלוקה של האו"ם) או להיאבק על כל שטחי ארץ ישראל המנדטורית. בצד התומכים בתוכניות החלוקה היו רוב אנשי מפא"י בהובלתו של דוד בן-גוריון. לעומתם היו אנשי מפ"ם וסיעה ב' אשר רצו הקמת מדינה סוציאליסטית על כל שטחי ארץ ישראל המנדטורית.

הוגי הדעות המרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרוצת השנים היו לציונות הסוציאליסטית כמה הוגים שונים מזרמים שונים אשר השפיעו מאוד על מתווה הדרך שלה.

ברל כצנלסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברל כצנלסון (1887-1944) היה בין היחידים מהוגי הדעות של הציונות הסוציאליסטית ותנועת העבודה שהטיל ספק בהצלחתה של המהפכה הקומוניסטית בברית המועצות, כמו כן הוא התנגד ל"מחיקת" ההיסטוריה היהודית ולאי למידתה בזרם הציוני - סוציאליסטי. ברל כצנלסון היה ממקימי ההסתדרות, אחדות העבודה - פועלי ציון ועורכו של עיתון דבר. הוא פעל למען איחוד כל תנועות הפועלים הציוניים תחת מפלגה אחת.

נחמן סירקין[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחמן סירקין (1867-1927) טען שהאנטישמיות נובעת מתוך מאבקים פנימיים בתוך החברה הקפיטליסטית בורגנית: הפרולטריון מזהה את היהודים עם המעמד הבורגני, המנצל, ושנאתו תגבר עם גדילת פער המעמדות. לעומת זאת הבורגנות תשתמש באנטישמיות כדי לעצור את המהפכה ואת התחזקות הפועלים. סירקין ראה את הפתרון בהקמת מדינה יהודית בעלת חברה סוציאליסטית בארץ ישראל מהסיבות הבאות:

  • הסוציאליזם לא יכול לבוא לידי ביטוי בעם היהודי שחי בגולה ולכן יש להקים מדינה יהודית שתפתור את בעיית האנטישמיות ותבטיח את קיומו של העם היהודי. חברה זו תקום בארץ ישראל.
  • בארץ ישראל תקום חברה סוציאליסטית שוויונית, שתהיה מבוססת על שתופיות חירות ושוויון, חברה ללא ניגודים בין עשיר לעני.
  • הציונות ומדינת היהודים לא ייבנו בלי הפועלים היהודים, הוא האמין שעתיד החברה החדשה תלוי בכוחו של הפועל היהודי ולא בבורגנות. רק כך תוכל להיבנות חברה חדשה על יסודות שיתופיים אשר תהווה כוח משיכה ליהודי הגולה ובעקבותיה יעלו גם הבורגנות.
  • ההתיישבות תנוהל על בסיס סוציאליסטי ולא קפיטליסטי מאחר שבעלי הקרקעות יעדיפו את הפועל הערבי הזול יחסית לפועל היהודי ובכך לא תתממש עבודת הכפיים הסוציאליסטית בה הוא רואה כהכרח. לשם כך הבעלות על הקרקעות צריכה להיות לאומית ולא פרטית.
  • בא"י ייווצר הקשר בין הזיקה המוסרית של ערכי תורת נביאי ישראל עם ערכי הציונות הסוציאליסטית.

דב בר בורוכוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצבה המקורית של דב בר בורוכוב בסמינר אפעל. על המצבה כתוב ביידיש: סוציאליזם מדעי, תרבות סוציאליסטית יהודית, חברה סוציאליסטית יהודית בפלשתינה, זהו בורוכוביזם

בורוכוב (1881-1917 היה מרקסיסט ולכן השתמש בשיטה הסוציאליסטית-מרקסיסטית לשם ניתוח הכלכלה. הוא ראה את מלחמת המעמדות כאבן פינה במאבקו של העם היהודי. לדעתו הצלחת היהודים מעוררת קנאה בקרב הנוצרים, מגבירה את האנטישמיות ומהווה עידוד להגירה. בעיית היהודים לפי בורוכוב:

  • ניתוח החברה היהודית בגולה מעלה תמונה הפוכה לדגם החברתי היעיל, פירמידה, המצב נקרא פירמידה הפוכה, כלומר רוב העם מחזיק במקצועות לא יצרניים ובורגנים לעומת מיעוט העם הנמצא במעמד הפרולטריון. במצב זה של פירמידה הפוכה הפועל היהודי לא יכול להיאבק במלחמת המעמדות מאחר שאין לו מדינה וקרקע משלו ולכן אין לו בסיס בטוח להיאבק ממנו.
  • הפרולטריון היהודי חלש וקטן ולכן רוב הפרולטריון היגר לארצות הברית.
  • הגירה לארצות הברית אינה פתרון - בארצות הברית רוב העמדות היצרניות כבר תפוסות על ידי פועלי ארצות הברית וכך שוב נאלץ היהודי להיות לא יצרני ולהפוך לבורגני.

פתרון בעיית היהודים על פי בורוכוב:

  • בורוכוב לא ראה פתרון בהגירה לארצות הברית מאחר שרוב העבודות היצרניות כבר תפוסות שם ולכן המיעוט הפרולטריון שכן היגר לשם נאלץ שוב לתפוס משרות לא יצרניות.
  • לכוון את ההגירה לארץ ישראל - רק בארץ ישראל יהפכו היהודים לעם עובד שם שיוכלו לתפוס את כל המשרות היצרניות. רק שם יוכלו היהודים לחיות חיים נורמלים על בסיס עבודה יצרנית, שם באמצעות הסוציאליזם ישוב העם אל הטבע, הקרקע והעבודות הנורמליות. רק שם, באדמה משלו - תתהפך הפירמידה.
  • הציונות היא הפתרון היחיד - ההגירה לארץ ישראל לא תתרחש בגלל סיבה דתית-היסטורית אלה מכיוון שכאן בארץ ישראל תוכל להתגשם מלחמת המעמדות ללא דחיקת היהודים מעמדותיהם הכלכליות. מלחמת המעמדות תהיה בין הפועל העברי לבין הבורגנות העברית, שתבוא בעקבותיה וכך יוצר מצב בריא. בעזרת ההון הבורגני יונחו יסודות המשק העברי והפועל העברי שיתפוס עמדות יצרניות רבות יוכל להילחם בבורגנים ולבסוף לנצחם.
  • בורוכוב היה משוכנע כי המאבק המעמדי יעודד את הגירת היהודים לארץ ישראל הוא ראה בכך תהליך סטיכי (זרימה ללא הפרעה) ובכך יתגשם חלום הציונות: ריכוזו הטריטוריאלי של העם היהודי בארץ ישראל.
  • האזור היהודי האוטונומי הוקם כטריטוריה ליהודים שלא בארץ ישראל. האזור הוקם על ידי שלטונות ברית המועצות כפתרון סוציאליסטי לבעיה היהודית.

כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום ניתן למצוא את המשך הציונות הסוציאליסטית בתנועת העבודה המודרנית, שמבחינה מפלגתית מזוהה עם מפלגת העבודה ומפלגת מרצ. בתנועת העבודה כיום, הקו המרכזי הוא סוציאל-דמוקרטיה ומדינת רווחה-מודל מתון יותר מהמודל שהיה בעבר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ברוך כנרי, משק מתוכנן ציוני ומשק מתוכנן ציוני סוציאליסטי, הוצאת יד טבנקין, רמת אפעל, 1993.‏[1]
  • משה שמיר, חוט השני: הציונות הסוציאליסטית מראשיתה ועד-עתה, הוצאת דביר, תל אביב, 1987.

מאמרים

  • יוסף אלחי, הקונצפציה הטריטוריאליסטית הסוציאליסטית של סירקין בשנים 1908-1898, מאסף י, 1978, עמ' 12-5.
  • יגאל דרורי, המשבר בתנועה הציונית והקמת תנועת העבודה הציונית-סוציאליסטית, בתוך:‬ המשנה החברתית של אבות תנועת העבודה (עיונים 1980, ב), ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, המרכז לתרבות ולחינוך, תל אביב, 1980, עמ' 58-47.
  • עזריאל הילדסהימר, הסוציאליסט אדוארד ברנשטיין והציונות, מחברות למחשבה סוציאליסטית 14, 1990, עמ' 91-82.
  • יגאל וגנר, ציונות סוציאליסטית כמושא למידה, אורנים א, 1981, עמ' 118-101.
  • יצחק טבנקין, בראשית הציונות הסוציאליסטית, שורשים ג, תשמ"ב, עמ' 35-7.
  • לובה לויטה, מחתרת ציונית-סוציאליסטית-חלוצית בברית-המועצות, שורשים ה, תשמ"ו, 1986, עמ' 79-45.
  • ישראל קולת, חברה ותרבות סוציאליסטית בארץ ישראל, בתוך: בינוי אומה, תש"ס, 2009, עמ' 53-33.
  • אברהם שריד, ברנארד לאזאר – ממבשרי הציונות הסוציאליסטית (מתוך חיבור על "האנטישמיות בראיית הרצל וב. לאזאר"), מאסף טו, 1985, עמ' 34-24.
  • אליעזר שביד,‫ מה תרם ברל כצנלסון למחשבה הציונית-סוציאליסטית?, ‬מבפנים מ"ט, 3-4, תשמח 1988, עמ' 296-291.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ביקורת: שאול זרחי, [ביקורת], בעיות בינלאומיות ל"ב (61), 1993, עמ' 107-104.