ציונות רוחנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ציונות רוחנית היא זרם בתנועה הציונית, שגרס את התגשמות התחיה הלאומית של עם ישראל על ידי יצירת מרכז רוחני בארץ ישראל, שיהיה מרכז מחנך לתפוצות העם וישמש חוצץ מול סכנת ההתבוללות המאיימת על קיום העם. לדעת אחד העם (אשר גינזבורג), אין ארץ ישראל באה לפתור את השאלה הקיומית או הכלכלית של היהודים, ואינה אמורה להיות מקלט פיזי מפני צרות הגלות, אלא מטרתה לפתור את בעייתו הרוחנית והתרבותית של העם.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד העם

אחד העם - כינוי הספרותי של הסופר אשר גינזבורג, היה מייסד הזרם והוגה הרעיונות העיקרי שלו. הכינוי אחד העם פירושו - אדם ממוצע, כל האדם. הוא נולד באוקראינה למשפחה חסידית והושפע בנעוריו ממחשבת הרמב"ם ומספרות תנועת ההשכלה, נטש את אורח החיים הדתי והפך לאחד מדובריה של תנועת חיבת ציון. אחד העם הוא החשוב במפתחי הזהות החילונית – לאומית (וראו עוד: יהדות כתרבות).
בשנת 1889 פרסם את מאמרו לא זה הדרך[1] שקרא לשינוי מהפכני בגישת תנועת חיבת ציון הטיעונים העיקריים במאמר היו:

  • ארץ ישראל איננה מסוגלת לקלוט עלייה המונית. גם אם תקום בה מדינה יהודית, רוב העם לא יוכל להתיישב בה. לכן, בעיית היהודים לא תיפתר עם הקמת המדינה.
  • חובבי ציון אינם מכינים את אנשיהם לקשיים הצפויים להם, וכתוצאה מכך המתיישבים החדשים מתמוטטים עם הקושי הראשון ועוזבים את א"י. לכן יש להשקיע בהכנה ולא למהר להעלות לארץ-ישראל אנשים שלא הוכשרו לתנאיהם השוררים בה. בנוסף, מציין אחד העם כי אין היהודים מוכשרים לעבודת אדמה.

בהקשר זה השתמש אחד העם בביטוי "הכשרת הלבבות", שהפך במשך הזמן למושג ידוע. לדבריו, "הכשרת הלבבות" (קרי, חינוך) היא הפעולה העיקרית והראשונית שצריכה להיעשות על ידי חובבי ציון. הכשרה לפני עלייה, כתב אחד העם, אחרת אין תקווה להתיישבות החדשה בארץ-ישראל והיא תמשיך להיכשל עד להפסקתה המוחלטת. אחד העם טען עוד, כי מזה דורות עם ישראל הפנה עורף לאינטרס הלאומי בהעדיפו את הטובה הפרטית. עתה, מכיוון שחובבי ציון רוצים לעודד את העשייה והעלייה, הם הבטיחו טובות הנאה והצלחה אישיות, בעוד שהיה עליהם להדגיש את האינטרס הלאומי הכללי.

בשנת 1891, לאחר ביקורו בארץ ישראל, פרסם אחד העם את מאמרו "אמת מארץ ישראל" - במאמרו נתן תיאור מרתיע על ההתרחשות בקשר לרכישת הקרקע הבלתי מאורגנת ובנוסף ביקר את חובבי ציון על ההתייחסות לבעיה הערבית. חובבי ציון התעלמו מן הבעיה הערבית וראו בערבים "עם הדומה לחמור" הוא הראשון שזיהה את הבעיה הערבית ואת יכולת התנגדותם העתידית לעלייה היהודית. ביקורתו זו על חובבי ציון הביאה רבים למחנהו. ביטוי לכך הייתה הקמת אגודה חדשה בשם בני משה (ראה פירוט על כך בהמשך).

הבעיה היהודית ודרכי פתרונה על פי אחד העם: אחד העם מבחין בין צרת היהודים – כיחידים לבין צרת היהדות - צרת היהודים כאומה.

צרת היהודים - היא צרתם של היהודים כיחידים, כפרטים. צרה זו משתנה מזמן לזמן ומארץ לארץ. ברוסיה באה צרה זו לביטוי באנטישמיות אלימה ופוגרומים ובגזרות כלכליות. במערב אירופה צרה זו באה לידי ביטוי באנטישמיות המודרנית ובכישלון האמנציפאציה - היהודים נחשבים כגורם זר.

צרת היהדות - צרתם של היהודים כאומה - כתוצאה מן האמנציפציה והתבוללות קיימת סכנה להכחדת העם. לאמונה הדתית אין כוח מאחד ומלכד כמקודם בנוסף גם האמונה ביעוד ההיסטורי - גאולה ושיבת ציון - אבד. ולכן עלולה האומה היהודית להיטמע ולהיעלם - דווקא בגלל ההשכלה והתבוללות. ארץ ישראל במצבה הנוכחי - בגלל התנגדות הטורקים, ובגלל יכולת הקליטה הדלה מאוד אינה יכולה לקלוט אלא רק כמה אלפי יהודים - ולכן ארץ ישראל אינה מסוגלת לפתור את הבעיה של צרת היהודים. לכן לדעתו של אחד העם הציונות צריכה לשים דגש על צרת היהדות ולא על צרת היהודים.

הפתרון לפי אחד העם הוא הקמת מרכז לאומי רוחני בארץ ישראל, לפי שני העקרונות הבאים:

  • המטרה העיקרית של מדינת היהודים היא תחיית העם. הוא קודם לארץ ולכן יש להתחיל בחינוך ההמונים ובהכשרת הלבבות, על מנת שהפרט היהודי יראה תמיד את טובת הכלל לפני טובתו הפרטית.
  • ארץ ישראל לא תוכל לפתור את בעיית היהודים ומכיוון שכך המצב יש להבדיל בין צרת היהודים וצרת היהדות - סכנת היהודים פחותה מסכנת היהדות. היהודים יוכלו לפתור את שאלת קיומם החומרי גם בגולה אבל לצרת היהדות יש פתרון רק בארץ ישראל

יש להקים בארץ ישראל מרכז לאומי רוחני לעם כולו, אשר יוכל לתת זכות קיום לאומית לכל הגולה היהודית. המרכז הלאומי רוחני יהיה מקלט בטוח לא ליהודים אלא ליהדות יצור רגש אחדות לאומית ויסייע בידי היהודים לגבש את זהותם הלאומית יהודית. המרכז ישמש מרכז חיקוי לכל הקיבוצים היהודים בעולם בכוחו הם יתאחדו כלל היהודים לאומה אחת ולא יתפוררו עוד לחלקים נפרדים.

המרכז בארץ חשוב לא מבחינת גודלו אלא מבחינת איכותו - הראשונים שצריכים לעלות לארץ וליישבה הם הכוהנים - היהודים בעלי תודעה לאומית ציונית חזקה - האנשים הטובים ביותר וזאת משום שא"י כרגע אינה יכולה לקלוט אלפי עולים ותפקידה הנוכחי הוא רק להוות מרכז הזדהות שיבצע את הכשרת הלבבות של האומה היהודית. אחד העם האמין שהקמת מרכז הלאומי רוחני הוא הצעד הראשון לקראת הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הקמת המדינה לא תיעשה במהירות אלא בדרך איטית ומסודרת ולאחר חינוך יסודי מעמיק.

הקמת אגודת בני משה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד העם רצה בחבורת אנשים מסורים בלבם ובנפשם למטרה, ולכן הקים אגודה בשם בני משה - אגודת סתרים של אנשים בעלי תכונות של מסירות נפש, הנהגה, סובלנות וכו'. (השם "בני משה" הוא סמלי. לכאורה הנ"ל הם ממשיכי משה רבנו אבי הנבואה שהוביל את העם לא"י) חבורה זו של נבחרים (כוהנים בלשונו) היא שתכשיר את הלבבות ותחולל את המהפכה הפנימית בקרב עם ישראל לקראת גאולת האומה. בכך הייתה ביקורת כלפי דרכם של חובבי ציון.

האגודה התקיימה שנים אחדות והתפרקה. למרות זאת, הצליחה להשיג מספר יעדים:

  • בקונגרס השני בשנת 1898 התקבלה ביוזמתה ההחלטה העקרונית על עבודת התרבות (הקולקטרא) ברוח אחד העם. נקבע כי הפעילות התרבותית, חינוך העם ברוח לאומית - הוא אחד היסודות המובהקים והמהותיים של תוכנית בזל. קמה סיעה אופוזיציונית להרצל מקרב תומכים צעירים של אחד העם, ושמה הפרקציה הדמוקרטית.
  • האגודה ביקשה לתקן את החינוך היהודי ברוסיה ובארץ ישראל והניחה יסודות לחדרים המתוקנים ובתי ספר עבריים.
  • ייסדה בתי ספר עבריים, לדוגמה ביפו - שם ייסדו בתי ספר ובו הנהיגו את העברית בכל מקצועות הלימוד. כן נוסדו בתי ספר עבריים במושבות
  • בני משה יסדה את רחובות כסמל למושבה עברית עצמאית שאינה מקבלת תמיכה.
  • להפצת השפה העברית, נוסדה הוצאת הספרים אחיאסף וירחון השילוח.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אמנון רובינשטיין,‫ מהרצל עד רבין והלאה : מאה שנות ציונות, 1997
  • אלפרד יחיאל גוטשלק,‫ אחד העם : ציונות רוחנית-תרבותית וקיום יהודי בתפוצות הגולה, ‬גשר, 117, תשמ"ח 1988, עמ' 82-88
  • יואל רפל,‫ אין זו אגדה : ציונות, הסיפור והמעשה, 1997
  • גדעון שמעוני,‫ האידאולוגיה הציונית,‬ 2001 ‬
  • יוסף‫ לנג, "לאימות אדמתית" ו"ציונות רוחנית" והעברית שביניהן : על יחסי אחד-העם ובן-יהודה,‫ הציונות, כ"ג, תשס"ב 2001, עמ' 195-280

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מוקי צור, ציונות : מבחר כותבים, 2008.
  • ח' מרחביה (עורך), הציונות, אוצר התעודות הפוליטיות, הקדמה מאת דוד בן-גוריון, ירושלים: הוצאת אחיאסף, 1943.
  • ח' מרחביה (עורך), קולות קוראים לציון, ירושלים: הוצאת מרכז שזר, תשמ"א.

.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]