צליאק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צליאק
מערכת העיכול
ICD9 579.0
ICD10 K90.0

צליאק (דַּגֶּנֶת, כָּרֶסֶת[2] ובלועזית - Coeliac או Celiac) היא מחלה הנובעת מרגישות לחלבון בשם גליאדין (Gliadin), המרכיב, יחד עם חלבון נוסף בשם גלוטנין, את הגלוטן המצוי בדגנים מסוימים.

ישנם מחקרים הטוענים שגם הגלוטנין ולא רק הגליאדין מכיל רכיבים המזיקים לחולי הצליאק (להרחבה).

הגליאדין הוא גליקו-פרוטאין (חלבון מורכב עם סוכר). הגלוטנין מעניק לעיסת הבצק את היציבות בזכות מבנה מולקולרי של רשת תלת-ממדית.

הגלוטן בגרעין מעורב בעמילן והוא ממוקם מבחינה בוטנית באנדוספרם - ריקמה טריפלואידית המספקת מזון לגרעין במהלך גדילתו. הגלוטן מצוי בעיקר בדגנים כגון חיטה, שעורה ושיפון. בחיטה, למשל, מהווה הגלוטן עד 80% מהפרוטאין שבגרעין, והוא האחראי לאלסטיות של עיסת הבצק ולכך שהשמרים יכולים בתסיסתם להתפיח את העיסה.

הצליאק היא מחלה אוטואימונית. תאי מערכת החיסון מזהים בטעות את הגליאדין שנספג בתאי הדופן הפנימית של המעי הדק כגוף זר, פתוגני. תאי מערכת החיסון של החולה תוקפים את תאי המעי וגורמים בכך להפרעה בספיגת מזון.

בשל היות תסמיני המחלה בלתי ספציפיים (ראו בהמשך), מעריכים כי שיעור החולים האמיתי גבוה בהרבה משעור החולים המאובחנים. יש הטוענים כי שיעור החולים במחלה מגיע ל 1%-2% מכלל האוכלוסייה.

גורמי המחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורמי המחלה טרם הובררו לגמרי אך ידוע כי היא קשורה לנטייה גנטית מסוימת (ראו בהמשך).
מחקר מ-2005‏[3] העלה כי המחלה מתפתחת במקרים רבים כאשר רקמות הלימפה Peyer’s patches שבתחתית המעי הדק אינן מתפקדות כראוי, ובעקבות כך secretory immune-globulin A המנטרל בדרך כלל את השפעת הגלוטן, אינו מופרש או שמופרש בכמות שאינה מספקת. המחקר מנסה לקשור לבעיות בהפרשת sigA גם מחלות כרוניות אחרות כמו מחלת קרוהן (Crohn), אסטמה ועוד. מסקנת המחקר היא שהגלוטן מזיק , אך רוב בני האדם מוגנים מפניו. מצד שני, הרוב המוחלט של הרופאים סבור כי תאוריה זו אינה מבוססת עדיין.

ישנן השערות כי הגורם המעודד את התפרצות המחלה הוא פתוגן מסוים, ככל הנראה נגיף, ויש המוסיפים גם לחצים נפשיים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמה הלועזי של המחלה צליאק, מקורו במילה היוונית קוליאקוס (koiliakos (κοιλιακός, שפירושה "של הבטן", ובהשאלה – כאבי בטן. בעברית נקראה במקור המחלה "כרסת" בהתבסס על אחד מתסמיניה הקלאסיים של המחלה הבטן הנפוחה, בעיקר אצל ילדים. בשלהי 2010 שונה שמה של המחלה לדגנת, בעקבות פנייה של עמותת צליאק בישראל.[1]

הראשון שתיאר את המחלה וטבע את שמה היה הרופא היווני הקדום גלן הידוע גם כקלאודיוס גלנוס (Claudius Galenus, 129-199). ב-1888 הרופא הבריטי סמואל גי (Samuel Jones Gee, 1839-1911) תיאר את המחלה ביתר פירוט. ד"ר גי המליץ על תפריט נטול עמילן כתרופה יחידה למחלה. ב-1908 הרופא האמריקני כריסטיאן הרטר (Christian Archibald Herter) המליץ לחולים במחלה לאכול רק חלבונים ושומנים ולהימנע מפחמימות. בספרות הרפואית נוסף אז למחלה השם Gee-Herter´s disease על שם הרופאים גי והרטר.

ב-1918 רופא הילדים סר פרדריק סטיל (Sir Frederick Still) המליץ לחולים להימנע מלחם. החל משנת 1936 התנהל מחקר בבית החולים לילדים ג'וליאנה, במסגרת עבודת התיזה של ווילם דיקה (Willem Dicke), אז סטודנט הולנדי לרפואת ילדים נחקרה ההשפעות הדיאטטיות על ילדים חולי צליאק וההשפעה על עקומות הגדילה שלהם. במחקרו שפורסם ב-1941 סיפר דיקה כי נחל הצלחה בטיפול בילדים על ידי דיאטה ללא לחם וקמח[4]. המניע למחקרו היה המחסור במרכיבים שהומלצו במחקרים קודמים, דבר אשר דרש מהחוקרים לבודד באופן טוב יותר את המזונות שפוגעים בבריאות החולים. הצוות הרפואי ודיקה שמו לב לכך שילדים חולי צליאק שלא אכלו לחם או מוצרי חיטה אחרים הראו שיפור בתסמיני המחלה, תובנה זו התחזקה במהלך הרעב בהולנד בחורף 1944-1945 במהלכו היה מחסור רב במקורות מזון שונים. מחקרו נתמך במחקר מקביל בראשות שרלוט אנדרסון הבריטית, שהעלה כי עמילן וחומרים אחרים בקמח אינם מזיקים, אלא רק הגלוטן.

בשנות ה-60 גילה החוקר האמריקני רובין (Rubin) וחוקרים נוספים בארצות הברית, את הביופסיה של המעי הדק כאמצעי אבחון ראשי למחלה, המשמש עד היום.

אבחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

למחלת הצליאק פנים רבות (המחלה אף מכונה בשל כך מחלת אלף הפנים), ולעתים היא אף חסרת ביטוי קליני כלשהו. כאשר המחלה מופיעה בצורתה הקלאסית (בהמשך), קל לזהותה, אך ברוב המקרים המחלה מופיעה בצורות שונות ואבחונה קשה. חלק מהמאמרים נוקבים ביחס של 1:10 בין החולים המאובחנים לחולים שאינם מאובחנים, מכאן שהמקרים המאובחנים הם רק קצהו של הקרחון, ולכן ישנם חולים רבים הלוקים במחלה, אך אינם יודעים זאת. כיום, עקב עליית מודעות הקהילייה הרפואית למחלה, מתגלים יותר ויותר חולים בגיל מבוגר וסביר להניח כי הם חולים במחלה זו תקופה ארוכה.

לחולים במחלה זו הובחנה רמה נמוכה של כוליציסטוקינין.

תסמינים קלאסיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצורתה הקלאסית של המחלה, שתוארה חלקית על ידי סמואל גי (כיום מצב נדיר יחסית), מופיעים בילדים הפרעות בגדילה, משקל נמוך, גפיים רזות מהרגיל, נפיחות בטן המלווה בכאבים, בחילות, הקאות ויציאות שלשוליות מרובות, חיוורות ומצחינות במיוחד. בבדיקות המעבדה שכיח לזהות אנמיה מחסר ברזל, המתבטאת בחיוורון ועייפות כרונית. נשים חולות צליאק שאינן נמנעות מגלוטן סובלות מאי פריון, הפלות חוזרות ולידות מוקדמות של ילודים בעלי משקל לידה נמוך. חולי צליאק שאינם נמנעים מגלוטן עלולים לאחר שנים רבות לפתח סוג של סרטן - לימפומה של תאי T.

ביופסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרך הכמעט-ודאית היחידה כיום לאבחון המחלה היא באמצעות ביופסיה של המעי הדק באמצעות אנדוסקופיה. בדיקה היסטולוגית של הביופסיה מגלה צלקות וניוון של סיסי המעיים (villi intestinales) – מבנים זעירים דמויי שערות היוצאים מדופן המעי שתפקידם להגדיל משמעותית את שטח הפנים של המעי כדי לשפר את יעילות ספיגת החומרים המזינים. ישנו מספר זעום של חולי צליאק המגלים תופעות פיזיולוגיות אחרות (ראו הרחבה) ולכן הביופסיה קשה לזיהוי במקרים אלה. מקרה נוסף שבו ביופסיה לא תעזור היא לאחר דיאטה ארוכה ללא גלוטן. הקישורית הזו מצביעה על שנתיים דיאטה כזמן ממוצע להחלמה של רקמת המעי. לאחר זמן זה, או במקרה של ילדים שגדלו מגיל צעיר ללא גלוטן, לא ניתן לסמוך על הביופסיה ולא על בדיקת נוגדנים בדם, ולכן בדיקת צליאק חוזרת תתבצע באמצעות בדיקה גנטית (ראו בהמשך) או - במקרים מסוימים – אף תתבצע "דיאטת גלוטן" של אכילת גלוטן למספר חודשים ולאחריה בדיקות דם וביופסיה.

בדיקות גנטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתוך קבוצת הגנים הידועה בשם HLA (ראו Human leucocyte antigen), שהיא עצמה חלק ממשפחת הגנים MHC (משפחה המונה למעלה מ-200 גנים בכרומוזום מס' 6, ראו Major histocompatibility complex), קיימות שתי מולקולות הקשורות לצליאק, בשמות HLA DQ2 ו- HLA DQ8. במידה ששתי המולקולות האלו אינן נמצאות בבדיקה, כמעט בוודאות החולה אינו סובל מצליאק. אך הימצאות אחת מהן או שתיהן, היא רק תנאי חלקי שלא מספיק לאבחון המחלה, מאחר שהן מופיעות גם אצל כ- 30% מהאוכלוסייה שאינה סובלת מצליאק. במילים אחרות, בדיקת HLA לאבחון צליאק יעילה כדי לשלול את המחלה, אך אינה מספיקה לאבחון חיובי. הבדיקה מבוצעת כיום גם בישראל.

בדיקות נוגדנים בדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוגדני גליאדין מסוג IgA:

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 התפתחה השיטה למדידת רמת נוגדני (Immunoglobulin) הגליאדין (מסוגים IgA, IgG) כמדד אבחוני לצליאק. לאחר מספר מחקרים התברר כי שיטה זו אינה מהימנה מאחר שהתגלה כי לאנשים רבים יש נוגדן לגליאדין אף שאינם סובלים מצליאק. השיטה שוכללה לבדיקת נוגדני גליאדין מסוג IgA בלבד (לעומת IgG) מאחר שהם נפוצים יותר אצל חולי צליאק. מצד שני, גם בדיקה זו אינה מהימנה לגמרי מאחר שלאנשים רבים (כ-1 מתוך 700) חסרים מלידה נוגדנים מסוג IgA. לסיכום - באוכלוסייה ללא חסך IgA הבדיקה נחשבת אמינה יחסית, ובמקרה שאין תופעות מחשידות נוספות היא מחייבת ביופסיה רק בממצא חיובי.

נוגדני אנדומיזיום ונוגדני טרנסגלוטאמינאזה:

החל משנת 1984 נמצא שיש קשר מובהק בין נוגדני אנטיגן בשם אנדומיזיום (endomysium) לבין מחלת הצליאק, ולאחר שנים נמצא שגם האנטיגן טרנסגלוטאמינאזה (transglutaminase) גורם להיווצרות נוגדן זהה. לא ברור מה טיב הקשר בין הגלוטן או הגליאדין לבין שני האנטיגנים הללו. כמו בבדיקה הקודמת, הבדיקה נחשבת אמינה יחסית בנוגדנים מסוג IgA בלבד.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

דורה, אחד ממיני הדגנים המותרים למאכל לחולי צליאק

הטיפול היחיד המבטל את כל התסמינים (אך אינו מרפא את המחלה), הוא הימנעות קפדנית מאכילת מזונות המכילים גלוטן. די בכמויות זעירות של גלוטן (מעל 20 חלקים למיליון) ליצירת הנזק הבריאותי. כסיוע לחולי צליאק, תוויות של מוצרי מזון בישראל המכילים גלוטן מציינות זאת במפורש, על אף שיש בעייתיות רבה בנושא זה. חברות מזון מסוימות בארץ נוטות לסמן את כל מוצריהן בתווית "עשוי להכיל גלוטן". בדרך זו הן פוטרות את עצמן מאחריות אם המוצר הכיל גלוטן בטעות.

למרות זאת, לעתים קשה להקפיד על הימנעות מוחלטת מגלוטן; לעתים מזונות שאמורים להיות נטולי גלוטן מכילים בטעות כמויות קטנות של החלבון. בנוסף, שמירה על דיאטה קפדנית לאורך כל החיים אינה קלה עבור אנשים רבים, במיוחד עבור ילדים ובני נוער. מצד שני, מגבלה זו אינה מפריעה להתפתחות ולגדילה מאחר שלכל מוצרי החיטה יש תחליפים תזונתיים (כרבע מאוכלוסיית העולם, בעיקר במזרח הרחוק, אינו צורך כלל דגנים המכילים גלוטן).

המזונות מהם יש להימנע כוללים חיטה, שעורה ושיפון. לגבי שיבולת שועל קיימת סוגיה בעייתית: שיבולת השועל עצמה נטולת גלוטן ואולם כל יבולי שיבולת השועל המשווקים לצרכן מעורבים בדגנים המכילים גלוטן. לכן, ההמלצה הרשמית כיום לחולי הצליאק היא להימנע מצריכת שיבולת שועל עד להשגת יבולים טהורים.

מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במעבדות שונות מתקיימים נסיונות לנטרול הגלוטן והפיכתו לפחות מזיק ‏‏[5]. גישות מחקר אחרות תרות אחר חיסון כנגד האלרגן. חוקרים אחרים מחפשים אחר גידול דגני אשר יהיה דל בגלוטן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא צליאק בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 האקדמיה ללשון העברית: השם "דגנת" למחלת הצליאק
  2. ^ בעקבות בקשת אגודת הצליאק הישראלית, שונה בשלהי 2010 שמה של המחלה על ידי האקדמיה ללשון העברית, לדגנת.[1]
  3. ^ Most probable origin of coeliac disease is low immune globulin A in the intestine caused by malfunction of Peyer’s patches, S.J. Mulder & G.C. Mulder-Bos, ‏ בטאון Medical Hypotheses, כרך 66, גיליון רביעי, 2006, עמודים 757-762
  4. ^ Pioneer in the gluten free diet: Willem-Karel Dicke 1905-1962, over 50 years of gluten free diet
  5. ^ A Search for the Holy Grail: Non-Toxic Gluten for Celiac Patients, Marco Londei, Luigi Maiuri & Sonia Quaratino, ‏ בטאון Gastroenterology, כרך 129, גיליון שלישי, עמודים 1111-1113, ספטמבר 2005

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.