צנתור לב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

צנתור לב או צנתור כלי דם כליליים הוא הליך קרדיולוגי פולשני הנפוץ בשימוש בחולי לב לצורך אבחון וטיפול בבעיות כלי דם לבביים (כליליים). מטרת הצנתור האבחנתי היא למצוא ולמפות את התהליך הטרשתי, בעוד הצנתור הטיפולי משמש גם לפתיחת חסימה בכלי הדם.

אנשים רבים סובלים מתסמונת כלילית חדה העלולה לגרום להתקף לב. אחת הדרכים לאבחן חסימות בעורקים הכליליים או לטפל בחסימה והצרות עורקי הלב היא צנתור לב.

אינדיקציות לביצוע צנתור[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות מספר אינדיקציות לצורך ביצוע צנתור לבבי, ובהן הבאות:

  • כאשר מטופל סובל מאנגינה פקטוריס כרונית המתבטאת בתעוקת חזה שאיננה מוקלת על ידי תרופות, והמועמד באמצעות הצנתור לרה-וסקולריזציה (פתיחת העורק החסום).
  • מטופלים המציגים סימפטומים קליניים מטרידים שקשה לאבחן אותם באמצעות אק"ג או אמצעים אחרים.
  • מטופלים הסובלים מאנגינה פקטוריס ידועה ואשר עברו cardiac arrest
  • מטופלים הסובלים מאנגינה פקטוריס ידועה עם סימנים קליניים או מעבדתיים לבעיה בתפקוד חדרי הלב
  • מטופלים הנמצאים בסיכון גבוה לאירועים קורונריים כפי שנמצאו בהדמיה (עדות לאיסכמיה חריפה באק"ג למשל), ללא קשר לקיומם של סימפטומים.
  • מטופלים אשר חוזרים ומגיעים לאשפוז עם תלונות החשודות לתסמונת כלילית חדה

תהליך הצנתור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנבדק נעשה דיקור של עורק גדול (לרוב עורק המפשעה (Femoral artery) או עורק אמה (Radial Artery)) ודרכו מוכנס קטטר זעיר בקוטר של כ-2 מילימטר (צנתר) תוך הזרקה של חומר ניגוד (בדרך כלל יוד) ושיקוף רנטגן. המצנתר מכוון את הקטטר אל כלי הדם הכליליים המבוקשים. הזרקתו של חומר הניגוד לתוך כלי הדם מאפשרת לאמוד את קוטרם ואת היקף ההיצרויות שבהם. לרוב היצרויות של עד 50% אינן בעלות משמעות קלינית אך כאשר ההיצרות גדולה יותר היא בעלת משמעות ויש לטפל בה.

הצנתור מבוצע לרוב בהכרה מלאה, תחת הרדמה מקומית באזור המפשעה עם טשטוש. נדיר שצנתור מבוצע בהרדמה כללית.

צנתור יכול להיות אבחנתי בלבד (70% מהמקרים) או אבחנתי וטיפולי (30% מהמקרים) כאשר מבצעים פתיחה של כלי דם חסום. צנתור אבחנתי (הקרוי בספרות המקצועית "אנגיוגרפיה כלילית") אורך כחצי שעה, וצנתור טיפולי עשוי להאריך את הניתוח בשעה נוספת. לאחר הניתוח עוברים המנותחים להשגחה של כ-6 שעות, ולאחריה הם משוחררים לביתם.[1] במקרים שבהם נמצאים במהלך הצנתור ממצאים מדאיגים המצריכים התערבות כירורגית, נשלחים המטופלים לניתוח מעקפים.

צנתור לב טיפולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרוב, מטרתו של צנתור טיפולי היא פתיחת חסימה בכלי הדם, כלומר פתיחה של ההיצרות בעורק הכלילי. פעולה זו מתבצעת באמצעות השחלת בלון דרך האזור שהוצר כתוצאה מטרשת העורקים וניפוחו על מנת שירחיב את כלי הדם המטופל. פעמים רבות מניחים על גבי הבלון תומכן (Stent, סטנט) אשר עוזר לשמור את כלי הדם פתוח.

בשנים האחרונות התפתחה תעשייה שלמה סביב פיתוחי תומכנים שונים. למשל, ישנם סוגי תומכנים המצופים תרופה (Drug Eluting Stents) אשר תורמת אף היא לשמירה על כלי הדם פתוחים. פיתוחים אלו ואחרים יקרים יותר מהתומכן הפשוט. השימוש בתומכנים אלו עורר ויכוח ציבורי גדול בשל דרישת בתי החולים להתחייבות כספית של החולים בעודם שוכבים על שולחן הצנתורים, כתנאי לשימוש בתומכן מצופה תרופה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרופא הגרמני ורנר פורסמן היה הראשון, שבשנות ה-30 של המאה ה-20 החדיר צנתר לליבו הוא. על פעולתו בתחום הצנתור קיבל פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה.

סיכונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיכונים העיקריים מצנתור כוללים:

  1. זיהום
  2. דימום מקומי וסיבוכי מקום הדקירה (אנוריזמה)
  3. פגיעה בכליות (תופעת לוואי של חומר הניגוד שמוזרק)
  4. תגובה אלרגית ליוד שנמצא בחומר הניגוד
  5. סיבוכים בכלי הדם הלבביים

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל נאמד מספרם של החולים הנזקקים לצנתור טיפולי לפתיחת העורק החסום בכ-20,000 חולים בשנה. 30,000 חולים נוספים עוברים כל שנה צנתורים אבחוניים בלב או צנתורים אבחוניים וטיפוליים בעורקים נוספים המובילים דם למוח, לכליות, לבטן ולגפיים התחתונות.[2]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.