צפת במאה ה-16

צפת במאה ה-16 נחשבת לתופעה מיוחדת במינה בנוף הארצי-ישראלי של אותה תקופה במובנים רבים. ימים אלו אף נקראו "תקופת הזוהר" של צפת, כאשר תחת שלטון האימפריה העות'מאנית פיתחה העיר חיי קהילה וכלכלה ענפים, והתבלטה ביצירת חיי רוח קבליים ייחודיים, שהשפיעו על הקבלה היהודית באופן מהותי.

בראשית המאה ה-17 החלה ירידתה של צפת מגדולתה מנסיבות כלכליות, באופן מקביל לתחילת הידרדרות האימפריה העות'מאנית, ולמותו של האר"י.

כיבוש העיר

בשנת 1517 כבש הסולטאן העות'מאני סלים הראשון (ששלט בשנים 1512–1520) את מרחב סוריה וארץ ישראל מידי הממלוכים. שנה לאחר מכן נכבשה גם קהיר. יהודי ארץ ישראל, בניגוד לערביי ארץ ישראל שאהדו את הממלוכים, קיבלו את הטורקים בברכה, ניגוד שגרם לפרעות ערביי הארץ ביהודים.

כאשר הגיעה לצפת שמועת השווא שהסולטאן סולימאן הובס במצרים, התעורר ההמון המוסלמי בצפת לפעולה בה נפגעו בעיקר יהודי העיר. הקהילה קיבלה עזרה מקהילות דמשק ומצרים וכך השתקמה, אך נחשבה מעתה על ידי השלטון לקהילה אוהדת, שאף סבלה למען נאמנותה לשלטון. באופן כללי, היהודים שבאו לאימפריה העות'מאנית במאה ה-16 (והתיישבו בסלוניקי, איזמיר, קושטא ועוד) נהנו ממעמד מועדף על פני הנוצרים. בעקבות גורמים אלו התאפשר שגשוגה של צפת במאה ה-16.

תקופת הזוהר

שגשוגה של העיר קשור לעלייתם של יהודים רבים ממגורשי ספרד, פורטוגל וסיציליה לצפת. חלקם היו אנוסים שרצו לשוב ליהדותם, אולם, הגיעו גם יהודים לא-אנוסים רבים מאוד. בצפת היה מצב היחסים בין היהודים לבין המוסלמים, המוסתערבים (יהודים ותיקים בארץ ישראל) והשלטונות הטורקים טוב יותר לעומת המצב בירושלים. כמו כן, צפת נחשבה מקודשת עקב קרבתה לקברו של רבי שמעון בר יוחאי (שנחשב על ידי מקובלי ספרד לאחד ממחברי ספר הזוהר) והיא גם ממוקמת במקום נוח לקשרי מסחר ותרבות עם קהילות דמשק, חלב וערי הים התיכון.

ריבוי העולים יצר אווירה קוסמופוליטית בעיר, הקהילות השונות הצליחו לשמור על אחדות בזכות התארגנות מרצון של מרבית החכמים, כאשר גולת הכותרת היו ה"חבורות" שהוקמו למטרות תפילה, לימוד, עזרה הדדית, ויציאה לחיק הטבע. כמו כן, יש עדויות רבות לאנשים הבאים ממקומות רחוקים ועוברים בצפת בדרכם למקומות מרוחקים אחרים כמו צידון, ביירות, מצרים, ונציה ועוד. בעיר היו חיי רוח עשירים וערכים מוסריים גבוהים, שהתבטאו בשמירה על זכויות החלשים (העניים, האלמנות והיתומים).

בצפת אנו עדים לעצמאות קהילתית אל מול השלטון במידה החורגת מהמקובל, בנוסף לעצמאות המשפטית שקיבלו היהודים במסגרת המשפט העות'מאני. לקראת סוף המאה, עם היחלשות האימפריה העות'מאנית, נאלצו יהודי צפת לדאוג לביטחונם, כך הקימו בשנת 1586 חאן – חצר מבוצרת מוקפת חומה – שנקרא "המצודה היהודית", ושבמימונו תמכו יהודי קושטא.

הנוסע הגרמני סלומון שווייגר דיווח על מסעו ב-1581 כי צפת "גדולה ומיושבת ברובה יהודים...ובה נמצאים כמה מאות אנשים. ושם בנו מקום מלון-אורחים, שבו משתכנים סוחרים. העיר דומה לטירה נאה והיא מוקפת חומה חזקה".

הכלכלה

ערך מורחב – תעשיית הטקסטיל היהודית בצפת של המאה ה-16

פרנסתם של יהודי צפת הייתה מגוונת – יצור יין, דבש, חקלאות, מסחר ועוד – אך במאה ה-16 התרכזה בתעשיית טקסטיל, ובעיקר ייצור צמר. עולי ספרד בצפת פיתחו את ענף ייצור בדי הצמר, ויצרו קשרים כלכלה ומסחר עם קהילות צידון, דמשק ומרכזים יהודיים אחרים באגן הים התיכון. תעשיית הצמר הייתה מפותחת מאוד בספרד, ויהודי ספרד הביאו עימם את הידע בטויה, אריגה, צביעה ואשפרה. תהליכים אלו חייבו קרבה למקורות מים רכים, אשר היו בשפע בסביבות צפת, בין השאר בנו העולים טחנות מים הקרויות מבטשות שבהם עיבדו וניקו את הצמר באמצעות שימוש במים הזורמים בנחל עמוד. הצמר המקומי היה בינוני באיכותו, אך עורבב בצמר מיובא מעולה וכך נוצרו בדים לא יקרים אך איכותיים. בצפת התפתחה גם תעשיית בגדים, וככל הנראה היה גם הצבא הטורקי לקוח חשוב של תעשיית הצמר היהודית.

בשליש האחרון של המאה ה-16 נתקל ייצור הצמר הצפתי בתחרות מצד תעשיית הצמר האנגלית והפלנדרית, שפיתחו שיטות יצור מתקדמות. כמו כן, כמו כל סוחרי האימפריה סבלו סוחרי צפת מהפיחות במטבע (שהונהג ב-1582 על ידי הסולטאן מוראט השלישי) שהוביל לאינפלציה. כתוצאה מכך פחת הייצור, רבו פשיטות הרגל והתמעטו העוסקים בתחום. ירידתה של קהילת צפת במאה ה-17 קשורה, בין היתר, להתמוטטות תעשיית הצמר – בסיסה הכלכלי.

גודל האוכלוסייה והרכבה

במאה ה-16 ניהלו השלטונות העות'מאניים רישום של משלמי המיסים ברחבי האימפריה שנקראו "פנקסי מס הקרקעות". כמו כן יש הערכות שונות של נוסעים, חלקן קרובות להערכות השלטון וחלקן רחוקות יותר. אמנם מפקדי השלטון לא כללו את כל האוכלוסייה אלא רק את משפחות של משלמי המיסים, אך יש לשער כי לא היו רחוקים מהמציאות. במפקד רשמי שנערך סביב שנת 1555, היו בצפת 716 בתי אב ו-56 רווקים יהודים. באופן כללי:

• בסוף המאה ה-15 דווח על 300 בתי אב יהודיים בצפת (כ-1200 תושבים).
• באמצע המאה ה-16 דווח על כ-5000 תושבים יהודים.
• בסוף המאה ה–16 חיו בצפת כ-4000 יהודים.

במקביל לגידול האוכלוסייה היהודית התרחש גידול גם באוכלוסייה המוסלמית, כאשר לאורך רב המאה ה-16 מספרם עומד על כ-5000 נפשות.

מספרם של היהודים בצפת גדול ממספר היהודים בכל עיר בארץ ישראל בימי הביניים ובעת החדשה לפני המאה ה-19, והעובדה שהם מנו מחצית מכלל האוכלוסייה היא תופעה יחידה במינה. במחצית המאה ה-16, מספר היהודים בצפת היה גדול פי ארבעה מיהודי ירושלים, ופי שלושה מיהודי חברון.

היחסים בין העדות היהודיות

בצפת היו קהלים רבים ממוצאים שונים. בעניינים כלליים של קהלים שימש "בית הוועד", שדמה לבית דין עליון לערעורים של ימינו ושימש כמרכז על-קהלי. בקהילות אחרות אין אנו מוצאים גוף מקביל ל"בית הוועד", לא בהרכבו ולא בסמכויותיו. כל הקהלים יחדיו היוו את ה"כולל", אליו הגיעו ההכנסות הכלליות (למשל מקהילות העולם) והוא היה אמון על תשלום המיסים, ביקור חולים, עזרה לנזקקים ועוד.

לכל קהל היה אופי משלו (המוסתערבים היו גאים על ותיקותם בארץ ישראל, הספרדים הביאו את הקבלה ואת מסורת ספרד, וכו'), וכן אינטרסים כלכליים משלו. לעיתים הגיעו סכסוכים בין הקהלים אף לערכאות משפטיות, אך סמכותם של הפוסקים הגדולים שמרה את צפת מפירוד.

המוסתערבים במאה ה-16 ניסו לשמר את מנהגי החיים ובעיקר את מנהגי תפילתם כנגד ההשפעות שהביאו יהודי ספרד. במישור אחר, היו חילוקי דעות בין הקהל הארגוני לבין הקהל האיטלקי והאשכנזי. עם זאת, סכסוכים אלו היו קלי ערך בהשוואה לסכסוכים בקהילת סלוניקי למשל, שם התפצלו הקהלים שוב ושוב. בצפת היו הריבים מעטים יחסית ולא חמורים. השתלבותו של האר"י, שהיה אשכנזי למחצה וספרדי למחצה, בעולם המקובלים הספרדי של צפת מצביעה על יחסים טובים בין העדה הספרדית לאשכנזית במאה ה-16, בניגוד למאה ה-19. השתלבות העדות זו בזו נראית גם כאשר באותה שו"ת דנים חכמים בני עדות שונות, או כאשר חכמי עדה אחת דנים בענייני עדה אחרת. היעדר חומר בספרות השו"ת על חיכוכים בין עדתיים הוא עדות טובה להיעדר בעיות קשות בתחום זה, ולהשתלבות הקהילות זו בזו.

אלמנט שהוביל לסכסוכים יותר מיריבות עדתית היה שאפתנות אישית, כדוגמת הסכסוך בין ר' יוסף קארו לבין ר' משה מטראני, מתחים בין דיינים צעירים ומבוגרים ובין עשירים לעניים. היחסים בין חכמי הקהילה למנהיגיה החילוניים (הרבנים מול הפרנסים) היו הפוכים מהמקובל בקהילות אחרות, בהן היו הפרנסים מעל הסמכות הרבנית, כמשלמי משכורתה. בצפת הישיבות מומנו בעיקר מכספים מהגולה, וכך נאלצו הפרנסים להיכנע למרות הדתית. אחת הבעיות שנוצרו מכך הייתה שחרור תלמידי חכמים מתשלום מיסים וארנונות, אף על פי שחלקם היו גם סוחרים אמידים.

חיי הרוח בצפת

לא רק סיבות כלכליות הביאו את היהודים לצפת אלא גם סיבות רוחניות. קברו של רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון הפך מוקד עלייה לרגל והישיבה בצפת הפכה לבעלת יחוס גבוה ביותר. בקרב מגורשי ספרד התפשטו רעיונות משיחיים, וצפת נחשבה כבירת הגליל בה אמור להתגלות המשיח. לראשונה מאז תקופת הגאונים קם בארץ ישראל מרכז רוחני דומיננטי, שבמרכזו עמדה תורת הקבלה.

הקבלה הייתה חזקה במיוחד בקרב השכבות העממיות של יהודי ספרד לפני הגירוש (יותר מאשר בשכבות החזקות), שהשתמשו בתורת הנסתר במאבקם בכנסייה ובאינוס הדתי. דווקא שכבות עממיות אלו הן שהגיעו לצפת, ובכך ראו סימן לגאולה וחיזוק להמשך דבקותם בקבלה.

אנשי רוח חשובים

בצפת חיו במאה השש-עשרה רבנים רבים מהחשובים והמפורסמים בכל הדורות בעיקר בתחומי ההלכה והקבלה. מהמובילים ביניהם ומפעליהם העיקריים:

• ר' יעקב בירב (1474–1545) נולד בקסטיליה, משם הביא לצפת שיטות למידה שאומצו גם על ידי ממשיכיו. ב-1536 נתמנה לנגיד במערכת השיפוט היהודית. פעל לחידוש הסמיכה – הענקת סמכות מוכרת לבכירי הרבנים כפי שהייתה נהוגה בימי המשנה והתלמוד, בנימוקים משיחיים ובמטרה להקים מחדש את הסנהדרין. ניסיון זה כשל עקב התנגדות רבני ירושלים (ר' לוי בן חביב ואנשי חוגו). בירב היה בעל אישיות חזקה וכריזמטית, שהציבה אותו במעמדו החשוב בעיר אך גם הקימה לו מתנגדים רבים.
• ר' יוסף קארו (1488–1575) המכונה "מרן". נולד בטולדו, עלה לצפת ב-1535. בכיר הרבנים בצפת לאחר מותו של בירב. רב ימיו הוקדשו לחיבורו "בית יוסף", בו סידר מחדש את כל ההלכה הרבנית בשיטתיות. עיבוד מקוצר של "בית יוסף" הוא ה"שולחן ערוך", בו יש דגש על המצוות המעשיות ושהפך פופולרי ביותר. מאוחר יותר הותקן ה"שולחן ערוך" לשימוש האשכנזים על ידי ר' משה איסרליש, וכך הפך לבסיס הלכתי אחיד ליהדות כולה, מטרה אליה שאף קארו כבר בצעירותו. ביומנו "מגיד מישרים" הוא עוסק בתורת הנסתר, כשכותב על חזיונות לילה בהם מתגלה לו מגיד פלאי.
  בקארו משתלבת הרציונליות השיטתית עם המיסטיקה באופן אופייני לצפת של המאה ה-16. לימד וכתב בבית הכנסת רבי יוסף קארו בעיר.
• ר' משה קוֹרְדוֹבֵירוֹ (הרמ"ק) ה'רפ"ב - כ"ג בתמוז ה'ש"ל, 1522–1570), מגדולי הקבלה בכל הדורות, מחבר ספרי קבלה רבים ורבו של האר"י.
• ר' יצחק לוריא – האר"י (1534–1572) נולד בירושלים. לאחר מות אביו היגר עם אימו לקהיר, שם למד אצל גדול רבני קהיר ר' דוד בן זמרא – הרדב"ז. התיישב בצפת ב-1569/70. דמותו אפופה אגדות שהפיצו תלמידיו ומעריציו אך מפרי עטו נשתמר רק ספר אחד "ספרא צניעותא". נפטר ב-1572, כך שפעל בצפת רק שנתיים וחצי, בהן הצליח לחולל מהפכה עצומה בקבלה. תורתו שימשה בסיס הן לשבתאות והן לחסידות.
• תלמידי האר"י, שהמפורסם ביותר בהם הוא רבי חיים ויטאל (בקיצור מהרח"ו או רח"ו) א' בחשוון ה'ש"ג (1542) – ל' בניסן ה'ש"ף (1620)
• ר' משה אלשיך (מכונה האלשיך הקדוש) (ה'רס"ז, 1507/1508 – י"ג בניסן ש"ס, 1600), היה דרשן ופוסק הלכה בצפת. תלמידם של רבי יוסף טאיטאצאק ורבי יוסף קארו ורבו של רבי חיים ויטאל בתלמוד ובהלכה.
• ר' אלעזר בן משה אזכרי (1533–1600), מקובל, דרשן ומשורר יהודי יליד צפת. חיבורו ספר חרדים, שהובא לדפוס לראשונה בשנת 1600, לאחר מותו, עם היותו ספר מצוות, נחשב כספר יסוד בתורת המוסר ביהדות בסוף ימי הביניים.
• ר' יוסף מטראני (1568–1639), מכונה המהרי"ט, בנו של ר' משה מטארני. מרבני צפת, נודע בעיקר בעקבות השו"ת אותו חיבר, (שו"ת המהרי"ט).
• ר' שלמה אלקבץ (1505 לערך – 1584 לערך), מקובל ופייטן צפתי. נודע בשל פיוטו "לכה דודי", שהוכנס לכל סידורי התפילה. עיקר פעילותו ותרומתו בתחום חוכמת הנסתר.

ראו גם

• מקובלי צפת

לקריאה נוספת

• שור נתן, תולדות צפת, תשמ"ג, הוצאת עם עובד, עמודים 41–110.
• תקופת הזוהר של צפת - לקט מאמרים, תשל"ב, פרסומי המדור לידיעת הארץ בתנועה הקיבוצית.
• אמנון רז-קרקוצקין, תודעת משנה, תודעת מקרא: צפת והתרבות הציונית, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, 2022.

קישורים חיצוניים

• אברהם דוד, ‏ידיעות נוספות על פרעות ביהודי צפת בשנת 1517, קתדרה 8, יולי 1977
• רונית מרוז, ‏חבורת רבי משה בן מכיר ותקנותיה, קתדרה 31, אפריל 1984
• עלי יסיף, פרק ראשון מתוך הספר אגדת צפת
• איל דוידסון, צפת בזוהרה: גלריה של חכמים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, אוגוסט 2011