צריח (טכנולוגיה צבאית)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

צריח בטכנולוגיה הצבאית הוא מתקן המגן על נשק היורה קליעים (כמו מקלע), פגזים (בעיקר תותח), או טילים, ועל הצוות המפעיל נשק זה. הצריח מאפשר את הפניית הנשק שבו לכיוונים שונים בקשת רחבה, וכמו כן מאפשר ירי בנשק בזוויות הגבהה משתנות.

צריחים מותקנים בביצורים, על כלי רכב קרביים משוריינים, על אוניות מלחמה ועל מטוסי קרב, בדרך כלל על מפציצים. צריחים מופעלים באופן ידני, על ידי צות הנמצא בהם, או באמצעי שליטה מרחוק. ההגנה שמספק הצריח היא בדרך כלל מפני פגיעות מנשק של האויב, ואז יהיה הצריח משוריין. במקביל או בנוסף עשוי הצריח לספק הגנה מפני פגעי הטבע או תנאי הסביבה שבה פועלים הנשק וצוותו.

ישנם צריחים שאינם מכילים נשק, אלא מגינים על אמצעי תצפית שונים.

אוניות מלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפתחות הצריח באוניות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילום חלקה האחורי של אוניית המערכה הבריטית אה"מ ת'נדרר (Thundrer). ניתן לראות את סידור הצריחים, כאשר שניהם מוצבים על קו האורך של האונייה, הפנימי יותר מוגבה ונועד לירות מעל הצריח החיצוני יותר

באוניות הקו מזמן המלחמות הנפוליאוניות הותקנו התותחים בצידי האונייה, כשהם קבועים במקומם ויכולים לשנות את ההגבהה והצידוד שלהם בצורה מוגבלת בלבד. התותחים הותקנו בסיפונים השונים, כאשר בסיפון התחתון נמצאים התותחים הכבדים יותר, שלא ניתן היה להציבם גבוה יותר, מחשש ליציבות האונייה. הצבתם בסיפון התחתון הייתה בעייתית, שכן כך היו תותחים אלה קרובים מאד לקו המים, ובעת סערה, כאשר הגלים היו גבוהים, לא ניתן היה לפתוח את צהרי התותחים מחשש לחדירת מים לאונייה.

התקנת צריח איפשרה הכוונה של התותח לכיוונים שונים; בדרך זו ניתן היה להתקין על האונייה פחות תותחים, ועדיין לירות לשני צידי האונייה. אחת האוניות הראשונות שבהן הותקן צריח הייתה המוניטור, אוניית צי מדינות האיחוד במלחמת האזרחים של ארצות הברית. באונייה זו הותקן צריח מסתובב ובו שני תותחים בקוטר 11 אינץ' (280 מ"מ). במוניטור הסתובב כל הצריח; באותה תקופה נעשו נסיונות לבנות צריחים שונים, שבהם הייתה הברבטה (Barbette), המיגון סביב הצריח, קבועה, ואילו התותח עצמו הסתובב על תוף בתוכה. בשלב מאוחר יותר נוצר מיגון שהגן על קדמת התותח, והורכב על הברבטה, וכך נוצרה ברבטה מוגנת.

במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 התלבטו המתכננים לא מעט סביב נושא הצריחים. ואולם, עם הופעתן של אוניות המערכה שכונו (במבט לאחור) אוניות מערכה פרה-דרדנוט כבר התקבע השימוש בצריחים. ההתלבטות הייתה כיצד להציב אותם באונייה. נעשו כמה וכמה נסיונות; ברוב האוניות הוצבו צריחים בקדמת האונייה ובאחריה. בנוסף, הוצבו צריחים בצידי האונייה; צריחים אלו נקראו "צריחי כנף" (wing turret). בנוסף, היו אוניות שבהן נבנו צריחים במרכזן, בתוך המבנה העילי. חסרונם של הצריחים משני הסוגים האחרונים היה בכך שלא היו יכולים לירות בקשת רחבה, וצידודם הוגבל בשל מבני האונייה. בתחילת העשור השני של המאה ה-20 כבר התקבעה הפרישה של צריחי התותחים באוניות מערכה: הצריחים הוצבו בקדמת האונייה ובאחריה, על ציר האורך של האונייה, כאשר הצריחים הפנימיים יותר מוגבהים ובנויים כך שיירו מעל הצריחים החיצוניים יותר (ראו תמונה). באוניות המערכה של מלחמת העולם הראשונה היו שני תותחים בכל צריח, אך באוניות המערכה שפעלו במלחמת העולם השנייה הותקנו כבר שלושה ואף ארבעה תותחים בצריחים.

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתך של צריח תותח 15 אינץ', של אוניית המערכה איווה (Iowa). ניתן לראות את מעלית הפגזים ומעלית המטען ההודף, הנפרדות; הפגזים והמטען ההודף מועלים אל בית התותח, שם הם נדחפים אל תוך הקנה באמצעות הלמנים

המונח "צריח" מתייחס, בטרמינולוגיה ימית, למבנה שבו מוצב תותח, כאמור, כאשר כל המבנה מסתובב על צירו. מן המבנה העילי של הצריח, הבולט מעל הסיפון, יורד "גזע", על מתחת לסיפון. המבנה שמעל הסיפון מגן על התותח ועל צוותו, ושם גם נעשית טעינת התותח. הצריח מונח בדרך כלל על מיסבים, ואינו מחובר לאונייה; במקרה של התהפכות, ייפול הצריח החוצה. מתחת לצריח נמצאים תא שאליו מגיעה התחמושת ממחסני התחמושת של האונייה, ובתוך גזע הצריח נמצאת מעלית המזינה את התחמושת - הפגז ומטען חומר הנפץ ההודף - אל התותח. בצריחיהן של אוניות מלחמה בריטיות מעלה המעלית את הפגז והמטען ההודף יחד, ואילו בצריחים של אוניות מלחמה אמריקניות ישנן שתי מעליות, אחת לפגזים ואחת למטען ההודף. גזע הצריח מסתובב יחד עימו, וכל המכלול מוגן על ידי ברבטה היורדת אל מתחת לסיפון. התחמושת מגיעה לתא העבודה בבסיס גזע הצריח, כאמור, ממחסני התחמושת.

מכלול הצריח הוא מערכת של מיכשור מורכב, שנועד לאפשר אספקה סדירה של פגזים לצריח, כדי לקיים קצב אש מהיר וללא תקלות. מערכת זו אמורה לעמוד בכמה קשיים משמעותיים: בהתחשב בעובדה שפגז של אוניית מערכה עלול לשקול למעלה מטון, יש צורך במעליות חזקות במיוחד, שיוכלו גם לפעול בקצב מתאים. בנוסף, בשעת קרב עלול הצריח להיפגע, ורשפים עלולים לחדור דרך הצריח וגזע הצריח לבטן האונייה, אל מחסני התחמושת; רשף שיעבור למחסנים אלו עלול לגרום להתפוצצותה של האונייה, כפי שאירע בקרבות ימיים שונים (כמו בקרב יוטלנד במלחמת העולם הראשונה ובקרב מצר דנמרק במלחמת העולם השנייה). בשל כך בנוי המנגנון כך שבכל שלב לא יוכל להיות מעבר של ניצוצות ורשף כלפי מטה. בצריח עצמו יש צורך במיכשור מתאים שיאפשר את טעינת הפגזים וחומר הנפץ ההודף אל תוך התותח. יש צורך בתיאום בין המעליות המזינות את התחמושת לתותח עצמו: המעלית נכנסת לצריח במיקום מסוים, ולא ניתן לטעון את התותח בכל מצב. יש צורך להחזיר את התותח לזווית ההגבהה המתאימה, לטעון, ואז להחזיר אותו לזווית הירי הרצויה. מעבר למגננון המורכב שבצריח, יש צורך גם בתרגולות מורכבות של הצוות.

אנימציה של הפעלת צריח בריטי. הפגזים (בירוק) והמטען ההודף (בצהוב) מוכנסים למעלית ומועלים אל הצריח. שם הם מועברים למעלית שנייה, המעלה אותם אל התותח. הלמן (Rammer) דוחף את הקליע והמטען ההודף אל התותח. החלקים הצבועים בכחול הם החלקים המסתובבים; הברבטה צבועה באדום.

סימול[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל צריח על גבי אוניית מערכה ניתן שם או ניתנה אות, לזיהוי. בצי המלכותי הבריטי נקראים הצריחים באותיות: A - הצריח הקדמי ביותר, B - הצריח שאחריו ומעליו; הצריח האחורי ביותר נקרא Y, והצריח שמעליו (אם ישנו) נקרא X. צריחים שהוצבו במרכז האונייה נקראו P, Q, R, וכדומה. כלל זה נשמר באופן כללי, אך היו יוצאים מן הכלל שיצרו לא מעט בלבול. למשל, באה"מ נלסון, היו שלושה צריחים בחלקה הקדמי של האונייה, ולא היה שום צריח בסיפון האחרה; הצריח השלישי הוגדר X, ולא C, כפי שניתן היה לחשוב.

בצי האמריקני ניתנים לצריחים מספרים, מקדמת האונייה אל אחוריה. בצי הגרמני הקיסרי שלחם במלחמת העולם הראשונה, ובצי גרמניה הנאצית, ניתנו לצריחים אותיות, והקריאה הייתה באמצעות אלפבית צלילי. כך נקרא צריח A "אנטון", צריח B - "ברונו" (או "ברטה", כפי שהיה הכינוי על האונייה ביסמרק), C היה "קיסר" (Caesar), ועוד.

צריחים באוניות מלחמה מודרניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם המעבר לשימוש בטילים ובנשק מונחה, פחת הצורך בשימוש בתותחים בעלי קוטר גדול, כפי שהיו על אוניות המערכה. כיום נושאות אוניות מלחמה מודרניות תותחים בקוטר 76 עד 127 מ"מ (3 עד 5 אינץ'). תותחים אלו מופעלים בדרך כלל בשליטה מרחוק, והצריחים שבהם הם ממוקמים נועדו בדרך כלל להגן עליהם מפני פגעי מזג האוויר והים; הם עשויים בדרך כלל מפיברגלס וחומרים דומים. בצריח עצמו אין צורך בצוות, והעבודה האנושית היחידה הנדרשת היא הזנת התחמושת לתותח בבטן האונייה.

צריחים בביצורים יבשתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בביצורים יבשתיים נעשה שימוש בצריחי תותחים, בדרך כלל מתוך בונקר, שבו הוצב תותח, או מקלע כבד. צריחים כאלה הוצבו לאורך קווי ביצורים שונים, כמו קו מז'ינו. במדינות רבות נעשה שימוש בצריחי טנקים שמוקמו בביצורים, וכך מהווים עמדת תותחים. עמדות כאלה ממוקמות לעתים מול מעבר הכרחי, כך שיוכלו לשתק כוח אויב המנסה לעבור שם. גם בקו בר לב נבנו צריחים כאלה, שכונו "תותחי נברון", בהם ארבעה תותחי 155 מ"מ שמוקמו במעוז בודפשט, המוצב הצפוני ביותר. מנגד, אחת מן הפשיטות המפורסמות של צה"ל במלחמת ההתשה הייתה הפשיטה על האי גרין, אי בתעלת סואץ, שהיה מבוצר ומוגן בצריחי מקלעים.

מטוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במטוסי הקרב הראשונים לא היה נשק שהיה מקובע למטוס עצמו, והירי נעשה באמצעות רובה או מקלע שהוחזקו בידי אנשי הצוות. בשלב מוקדם יחסית נבנה קיבוע למקלע על גבי מעין טבעת סובבת. ואולם, ככל שהלכה מהירותם של המטוסים וגברה, וככל שעלה הרום בו פעלו, עלה צורך ביצירת קיבועים חזקים יותר, שיספקו הגנה למפעילי הנשק ואפשרות נוחה לתפעל אותם. בעשורים שבין שתי מלחמות העולם התפתחו סוגים שונים של מטוסים; מטוסי הקרב היו זריזים ומהירים, ולא היו זקוקים להגנה נוספת מעבר לנשק ההתקפי שלהם. ואולם, המפציצים היו בדרך כלל איטיים יותר, ונזקקו להגנה נוספת. במפציצי צלילה, כמו איליושין Il-2 (שטורמוביק) ויונקרס Ju 87 (שטוקה), כמו גם במפציצי טורפדו, כמו גרומן TBF אוונג'ר, שממדיהן היו דומים לאלה של מטוסי הקרב, מוקם איש צוות נוסף מאחורי הטייס, שהפעיל מקלע שהיה מכוון לאחורי המטוס. במפציצים כבדים יותר, שהיו גם גדולים יותר, לא היה די בכך, והיה צורך בקביעת צריחי מקלעים בנקודות שונות בגוף המטוס, כדי להגן עליו. בשנות ה-30 הופיע דגם המטוס הראשון בו הותקן צריח - מפציץ מדגם מרטין B-10, מתוצרת ארצות הברית. כשנה לאחר מכן, ב1933, הופיע המפציץ הבריטי בולטון פול סטראנד, מפציץ דו כנפי, שגם הוא נשא צריח בחרטומו.

תחילה הותקנו בצריחים מקלעים בקוטר 0.3 אינץ' (7.62 מ"מ), ומאוחר יותר גם בקוטר 0.5 אינץ' (12.7 מ"מ). במפציצים מדגם B-29 סופרפורטרס, שהופיעו לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, הותקן תותח זנב בקוטר 20 מ"מ. עם התפתחות המפציץ והתקדמותה של מלחמת העולם השנייה, עלה מספר הצריחים שהותקנו במפציצים: במפציץ הנפוץ ביותר במלחמה זו, B-17 מבצר מעופף, היו חמישה צריחי מקלעים. צריחים הותקנו על גב המטוס (dorsal), על גחונו (ventral), בזנבו, בחרטום, ומתחת לחרטום (ב"סנטר" המטוס). במקרים נדירים, במטוסים גדולים במיוחד, הותקנו צריחים גם על כנפי המטוס. מקלעים להגנה וצריחי מקלעים הותקנו לא רק במפציצים, אלא גם במטוסים גדולים ואיטיים אחרים, כמו מטוסי תובלה (כמו יונקרס JU 52), מטוסי ים (כמו שורט סנדרלנד, נודע בכינויו "הדורבן המעופף", עקב החימוש ההגנתי הרב שהיה מותקן בו), ועוד.

עם התקדמות הטכנולוגיה, הלך ונשחק ההבדל בין מפציצים ומטוסי קרב, ורוב המפציצים הטקטיים כיום הם מפציצי קרב, היכולים לשאת כמות רבה של חימוש ולהגן על עצמם כמו מטוסי קרב. בשל כך נעלם הצורך בצריחי מקלעים הגנתיים. יחד עם זאת, עדיין קיימים צריחים למטרות שונות, כמו צריח התותח במסוק הקרב AH-1 קוברה, או צריח מסוק הקרב AH-64 אפאצ'י, המכיל מערכות תצפית, כינון, וראיית לילה (TADS/PNVS).

צריחים ברכב קרבי משוריין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה טנק מודרני, במקרה זה טנק שוט קל)

בטנקים הראשונים, שהופיעו במלחמת העולם הראשונה, לא היו צריחים, והתותח בהם היה קבוע, או בעל יכולת צידוד מוגבלת. הטנק הראשון שבו הותקן צריח מסתובב ב-360 מעלות היה רנו FT, שהוכנס לשירות ב1916. תוך זמן קצר הפך הצריח לחלק בלתי נפרד ומובן מאליו ממבנה הטנק.

בטנקים מודרניים הצריח הוא החלק האקטיבי של הטנק המשמש ללחימה, ובו מתנהלת עיקר הפעילות. בצריח יושבים המפקד, התותחן והטען (בטנקים עם מערכת טעינה אוטומטית נמצאים בצריח מפקד ותותחן בלבד), ובו נמצאות רוב מערכות הנשק, האופטיקה והקשר של הטנק.

גם חימושו העיקרי של הטנק, התותח, ממוקם בצריח. התותח ניתן להגבהה ולהנמכה ואילו לצריח כולו יכולת תנועה אופקית (צידוד) של 360 מעלות. צידוד הצריח נעשה בדרך כלל באמצעות מערכת הידראולית, אולם ברוב הטנקים החדישים הצידוד מבוצע באופן חשמלי. בנוסף, קיימת לרוב מערכת צידוד ידנית המשמשת כגיבוי ולצידודים עדינים.

לטנקים המודרניים יש צריח אחד אולם בעבר היו טנקים עם מספר צריחים. לטנק הסובייטי T-28, לדוגמה, היו 3 צריחים.

צריחים מותקנים לא רק על טנקים אלא גם על כלי רכב קרביים משוריינים אחרים, כמו שריוניות, נגמ"שים, נגמ"שי לחימה וכלי רכב קלים. צריחים אלה יכולים להכיל נשק נ"מ, נ"ט או חימוש נגד חי"ר. חימוש זה יכול להיות מקלע, תותח, טילים, מקלע רימונים, ועוד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]