צ'אנדיגאר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צ'אנדיגאר
ਚੰਡੀਗੜ੍ਹ / चंडीगढ़
Chandigarh Monument.jpgמונומנט היד הפתוחה
מדינה / טריטוריה Flag of India.svg  הודו
טריטוריית איחוד צ'אנדיגאר
שטח 114 קמ"ר
גובה 350 מטרים
תאריך ייסוד 1953
אוכלוסייה
 ‑ בעיר
 ‑ צפיפות

900,635‏  (נכון ל-2001)
7,900 נפש לקמ"ר (נכון ל-2001)
קואורדינטות 30°45′N 76°47′E / 30.75°N 76.78°E / 30.75; 76.78קואורדינטות: 30°45′N 76°47′E / 30.75°N 76.78°E / 30.75; 76.78
http://chandigarh.nic.in

צ'אנדיגאר היא עיר וטריטוריית איחוד בהודו המשמשת כבירתן של שתיים ממדינות הודו: הריאנה ופנג'אב. העיר צ'אנדיגאר המהווה את בירתה של טריטוריית האיחוד צ'אנדיגאר ומשתרעת על רוב שטח הטריטוריה, ממוקמת על הגבול בין שתי המדינות, אך אינה מהווה חלק מאף אחת מהן, כי אם טריטוריית איחוד המנוהלת על ידי הממשלה הפדרלית. הערים פאנצ'קולה ומוהאלי, הנמצאות במדינות השכנות, מהוות ביחד עם צ'אנדיגאר אגד ערים המכונה לעתים טְרַייסִיטִי (Tricity).

העיר נקראת על שם מקדש האלה צ'אנדי הנמצא בקרבת מקום, במחוז פאנצ'קולה של הריאנה. פירוש השם הוא "מבצר צ'אנדי".

העיר ידועה בשל רמת החיים הגבוהה בה, והיא עומדת בראש מדינות וטריטוריות הודו במדד הפיתוח האנושי (0.674).

גאוגרפיה ואקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'אנדיגאר שוכנת בשולי רכס שיוואליק של הרי הימלאיה בצפון-מערב הודו. שטח הטריטוריה כ-114 קמ"ר, והיא גובלת בפנג'אב ובהריאנה.

האקלים בטריטוריה הוא אקלים סובטרופי גשום המתאפיין בקיץ חם, גשמי מונסון, חורף קריר והפרשי טמפרטורה גדולים במהלך השנה (0-44 מעלות). כמות המשקעים הממוצעת 617 מילימטר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חלוקת הודו ב-1947 נותרה פנג'אב ללא עיר בירה, כי הבירה הישנה, לאהור, נמצאה כעת בשטחה של פקיסטן. לאחר כמה תוכניות שלא יצאו לפועל להרחיב ערים קיימות למטרה זו, נפלה החלטה לבנות עיר חדשה.

עד מהרה זכתה התוכנית לחשיבות לאומית מדרגה ראשונה, גם בשל מיקומה האסטרטגי של העיר וגם בשל תמיכתו הנלהבת של נהרו, נשיא הודו הראשון. נהרו רצה שהעיר תשקף את הודו המודרנית והמתקדמת, והכריז כי צ'אנדיגאר תהיה "משוחררת ממסורות העבר, וסמל לכך שאומה זו שמה מבטחה בעתיד". תוכנית האב הראשונה לעיר תוכננה בידי האדריכל האמריקאי אלברט מאייר בשיתוף פעולה עם האדריכל הפולני-אמריקאי מאתיו נוביצקי. לאחר מותו של נוביצקי הצטרף לתוכנית ב-1950 האדריכל השווייצי לה קורבוזיה.

על פי הסכם שנחתם ב-1985 בין רג'יב גנדי וממשלות הריאנה ופנג'אב נועדה צ'אנדיגאר לעבור לידי פאנג'אב ב-1986, ועיר בירה חדשה תיבנה עבור הריאנה (שהייתה עד 1966 החלק הדובר הינדית של פנג'אב). על כל פנים, יישום ההסכם עדיין מתעכב, בין היתר בשל מחלוקות בעניין החלקים ממדינת פאנג'אב שהריאנה תקבל בתמורה.

צ'אנדיגאר כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר נחשבת אחת היפות בהודו, ומהווה אבן שואבת לתיירים ומהגרים, אם כי תיירים מן המערב לעתים קרובות מדלגים עליה. מלבד בנייניו של לה קורבוזייה, אתרי התיירות הפופולריים ביותר הם גן הסלעים, פארק ובו מבנים ופסלים שנבנו מפסולת וחפצים שונים, גן הוורדים בסקטור 16 ואגם סוקנה, שלחופו מתקני קיט. בצ'אנדיגאר מספר מכללות ואוניברסיטה חשובה.

כ-900,000 תושבים חיים כיום בעיר. הדתות העיקריות הן הינדואיזם (75.5% מן האוכלוסייה), סיקיזם (21%), אסלאם (2.72%) ונצרות (0.78%). אחוז האנאלפביתיות נמוך מאוד ביחס למדינות הודו האחרות. השפות העיקריות הן הינדית ופנג'אבית, ומספר קטן של דוברי אורדו.

כלכלת צ'אנדיגאר מבוססת בעיקר על שירותים. תושבים רבים הם עובדי מדינה באחת משלוש הממשלות השוכנות בעיר (פנג'אב, הריאנה וצ'אנדיגאר עצמה). בעיר פארק היי-טק ההולך וגדל, שדה תעופה ותחנת רכבת.

אדריכלות ומתאר עירוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסקרטריאט בצ'אנדיגאר
הסקרטריאט (פרט)

לה קורבוזיה קיבל את ראשות הפרויקט במקומו של מאייר, ויצר תוכנית בניין עיר על פי עקרונות המודרניזם - הפרדת פונקציות עירוניות (אזור), צורה דמוית אדם ("ראש" מנהלה, "גוף" למגורים, "לב" מסחרי, "ריאות" פארק וכו'), והפרדה בין מכוניות להולכי רגל. לה קורבוזיה שמר על רבים ממאפייני התוכנית המקורית של מאייר ונוביצקי: הקאפיטול (אזור בנייני המנהל), מרכז העיר, אזור האוניברסיטה, אזור התעשייה, מרכז העסקים הראשי וציר הפארקים המרכזי. גם השכונה נשארה כיחידה יסודית (השכונות השונות נקראו סקטורים). בכל אופן, קווי המתאר המעוקלים המקוריים של מאייר הוחלפו ברשת של קווים מקבילים, והבניינים התאפיינו בסגנון ברוטליסטי של בטון חשוף ו"חומרים כנים" דומים, ובשימוש בצורות גאומטריות ברורות.

התוכנית המקורית התחלקה לשני שלבים: הראשון לעיר בת 150,000 תושבים והשני לעיר בת חצי מיליון תושבים. לה קורבוזיה חילק את העיר ל'סקטורים' מלבניים בני גודל זהה (800X1200 מטר), שנועדו להיות יחידות כמו-אוטונומיות, שבכל אחת מהן שוק, מקום פולחן דתי, בתי ספר, אזורי מגורים ועבודה - במרחק 10 דקות אלו מאלו. בתוכנית המקורית הותוו הסקטורים 1-47 (ללא סקטור 13). בין הסקטורים עוברות שדרות רחבות, ובהצטלבויות שביניהן כיכרות עגולות. ברבות מן הכיכרות נשתלה צמחייה שופעת. בתוכנית המקורית נכללה 'רצועה ירוקה' סביב העיר כדי למנוע התפשטות ופרבור בלתי מבוקרים. תוכנית זו לא יצאה לפועל, אבל לעומת זאת פארק גדול בשם זאקיר גולאב באג משתרע על שטח גדול בלב העיר.

רשת הדרכים נבנתה בכפוף לתוכנית "שבעת ה-V", שדירגה את הדרכים בהתאם לאופי התנועה: V1 הן הדרכים הראשיות המחברות את צ'אנדיגאר לערים אחרות, ו-V7 הם השבילים המובילים לבתים הנפרדים. מאוחר יותר נוסף גם V8: נתיבים לאופניים ולהולכי רגל. בניגוד לערים גדולות אחרות בהודו, צ'אנדיגאר מעודדת רכיבה על אופניים ועשרות אלפי תושבים נוסעים באופניים לעבודתם.

לה קורבוזיה השאיר את תכנון רוב בנייני העיר לאדריכלים אחרים מהצוות שלו, והסתפק בתכנון כמה מן הבניינים המרכזיים: הסקרטריאט, בית המשפט העליון, המוזיאון לאמנות, בית הספר לאמנות וכיוצא בהם. רוב המבנים האחרים תוכננו על ידי בן דודו של לה קורבוזיה, פייר ז'נרה, זוג האדריכלים האנגלי מקסוול פריי וג'יין דרו, ולצידם עוד תשעה אדריכלים הודיים.

צ'אנדיגאר היא אבן דרך חשובה בתולדות התכנון העירוני, ולצד תכנון העיר ברזיליה שביצע לוסיו קוסטה, עומדת עד היום במוקד דיונים ערים בקרב אדריכלים, מתכנני ערים, סוציולוגים והיסטוריונים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא צ'אנדיגאר בוויקישיתוף