צ'ארלי פרקר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צ'ארלי פרקר

צ'ארלי פרקראנגלית: Charlie Parker; ‏29 באוגוסט 1920 - 12 במרץ 1955) סקסופוניסט ג'אז ומלחין, נחשב לאחד מגדולי המוזיקאים המחדשים במאה ה-20. בתחילת הקריירה קיבל פרקר את הכינוי Yardbird שקוצר ל-Bird.

פרקר היה אבי הבי בופ וכיוון שהבי בופ הוא הבסיס לכל הג'אז המודרני, רבים מתייחסים לפרקר גם כאל אבי הג'אז המודרני. השפעתו הייתה כה גדולה עד שאי אפשר לאמוד אותה. כמעט כל מוזיקאי ג'אז מצליח לאחר פרקר, למד את הגישה, המלודיה וההרמוניה שלו וספג רבות מהסגנון שלו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרקר נולד בקנזס, ארצות הברית, וגדל בקנזס סיטי, מיזורי. פרקר הראה כישרון מוזיקלי כבר מגיל צעיר. כילד קטן, הוא שר במקהלת הכנסייה בכנסייה הקתולית המקומית. אביו של פרקר, שהיה פסנתרן וזמר בוודויל, היווה את ההשפעה המוזיקלית הראשונה לבנו. פרקר גדל תוך כדי האזנה לתזמורות ג'אז, כמו התזמורות של קאונט בייסי ובני מורטן. למרות שלפעמים ניגן על סקסופון טנור, הכלי העיקרי שבו עשה שימוש היה סקסופון אלט. בגיל 14 נשר פרקר מבית הספר כדי להיות חלק מסצנת המוזיקה המפותחת בקנזס סיטי, אולם בתחילת דרכו רעיונותיו לא זכו להצלחה רבה, אולי בגלל הטכניקה המוגבלת שלו כסקסופוניסט מתחיל. ב-1937 הצטרף פרקר לתזמורת הג'אז של ג'יי מק'שן, אז כבר שלט בכלי ואפשר להגיד שהתחיל את דרכו למעלה.

פרקר הגיע לראשונה לניו יורק ב-1939 ועבד שם כשוטף כלים. באותה תקופה הוא הושפע מאוד מלסטר יאנג, באסטר סמית' וארט טייטום. את ההקלטה הראשונה שלו עשה ב-1940 עם תזמורת הג'אז של ג'יי מק'שן, ורעיונותיו התחילו באותו הזמן להתקבל יותר טוב בקהילת הג'אז.

פרקר עבר לניו יורק, כשהוא מגיח כדמות מובילה בדור של אמנים שיצר את הבי-בופ. כשהוא נתמך על ידי הדור הקודם של אמנים פורצי דרך - במיוחד קולמן הוקינס ולסטר יאנג - פרקר פיתח אוצר מילים מוזיקלי וסגנון מהפכניים.

פסלו של פרקר בקנזס סיטי

למרות כל הקלטותיו בשנים שבין 1940 ל-1945, היה זה שיתוף הפעולה שלו עם דיזי גילספי ב-1945 שזעזע את עולם הג'אז. השניים יצרו באותו הזמן שירים ידועים כמו Groovin' high, Dizzy atmosphere, Hot house ועוד, וכאשר אלתרו הפתיעו את הקהל שוב ושוב. אפשר להגיד שזו היא מהות הבי-בופ.

הוא עבד ושימש השראה למוזיקאים הבכירים והמשפיעים ביותר של זמנו, כשהוא יוצר אתם הקלטות שנחשבות קלאסיות, בין האמנים שאתם עבד נמנים: דיזי גילספי, באד פאוול, ת'לוניוס מונק, צ'ארלי כריסטיאן, מקס רואץ', קני קלארק ומיילס דייויס.

האלתור הסוחף, מהיר, קצבי ולא סימטרי של פרקר יכול להמם את המאזין; ואף על פי כן בדיקה מקרוב מראה שכל שורה מיצירותיו מכילה ביטוי שלם ובנוי היטב כשכל תו נמצא במקומו. הרעיונות של ההרמוניה של פרקר היו מהפכניים, הם הציגו גישה חדשנית לאוצר מילים הטונלי בהוסיפם את הדרגה התשיעית האחת-עשרה ושלוש-עשרה לאקורדים, חילופי אקורדים מהירים, ווריאציות של אקורדים. הטון שלו היה נקי וחודר, אבל עצוב ונוגה בבלאדות.

למרות שברבות מההקלטות שלו פרקר מדגים טכניקה וירטואוזית מדהימה ומלודיות מורכבות - היצירה המוקדמת שלו "Ko Ko" היא דוגמה טובה - הוא היה גם אחד מגדולי נגני הבלוז. אלתור הבלוז שלו "Parker's Mood" מהווה את אחת ההקלטות הכי משפיעות בעולם הג'אז כמו הקלאסיקה של לואי ארמסטרונג "West End Blues".

פרקר הפך להיות סמל לדור הביט, והיה דמות מרכזית בפיתוח המושג של מוזיקאי הג'אז כאמן בלתי מתפשר וכאינטלקטואל, במקום רק עוד סוג של בדרן פופולרי. בזמנים שונים פרקר מיזג את הג'אז עם סגנונות מוזיקליים אחרים, מאיגור סטרוינסקי ועד מצ'יטו, כשהוא סולל דרך לאלה שיבואו בעקבותיו.

פרקר היה ידוע בכך שהגיע להופעות ללא הכלי שלו כשהוא שואל כלי ממישהו אחר ברגע האחרון. באחת ההזדמנויות הוא ניגן גם על סקסופון גרפטון - סקסופון מפלסטיק.

צ'ארלי פרקר היה מכור להרואין מאז היה נער. כנער הוא פיתח התמכרות למורפיום כששהה בבית חולים אחרי תאונת דרכים וכתוצאה מכך פיתח התמכרות להרואין. בשנת 1946 פרקר חווה התמוטטות עצבים עקב חוסר בהרואין, הוא נכנס לשיקום בבית החולים "קמרילו" (חוויה שבעקבותיה הלחין את הקטע Relaxin' at Camarillo). לאחר שישה חודשים, בינואר 1947, השתחרר פרקר וחזר לניו יורק. באותן שנים עבד עם המוזיקאים מיילס דייויס, מקס רואץ', טומי פוטר, דיוק ג'ורדן ועוד. השנים 1947-1951 היו השנים הפעילות ביותר של פרקר, ובמהלכן ביקר באירופה פעמיים ב-1949 וב-1950.

לאחר השנים הטובות הללו החלה ההידרדרות הקשה של פרקר. התמכרותו לסמים ונטייתו ללקיחת סיכונים לא השתלמו. ב-1951 הפסיק פרקר לנגן במועדונים ומצבו נעשה בלתי יציב מרגע לרגע וב-1954 הוא ניסה להתאבד פעמיים. מצבו הבריאותי של פרקר המשיך להידרדר וב-12 במרץ 1955 הוא נפטר כאשר הוא בן 34. התמכרותו להרואין גרמה לבסוף למותו (אף על פי שסיבת המוות הרשמית הייתה כיב קיבה מדמם ודלקת ריאות). חוקר מקרי המוות העריך בטעות את גילו של פרקר בין 50 ל-60.

בשנת 1988 יצא לאקרנים הסרט "בירד", המתאר את סיפור חייו של צ'ארלי פרקר, בבימויו של קלינט איסטווד וכיכובו של פורסט וויטאקר בתפקיד פרקר, עליו קיבל את פרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן. בנוסף, הסרט זכה באוסקר על הסאונד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סטאדס טרקל, "צ'ארלי פרקר, ציפור חצר", בספרו ענקי הג'אז, הוצאת בבל, 2006.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]