צ'ארלס בארקלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צ'ארלס בארקלי
Charles Barkley at East Carolina University.jpg
תאריך לידה 20 בפברואר 1963 (בן 51)
מקום לידה לידס שבאלבמה
עמדה פאוור פורוורד, סמול פורוורד
גובה 1.98 מטר
מכללה אוניברסיטת אובורן
דראפט בחירה מספר 5, 1984
פילדלפיה 76'
קבוצות
1984 - 1992
1992 - 1996
1996 - 2000
פילדלפיה 76'
פיניקס סאנס
יוסטון רוקטס
הישגים MVP של העונה הסדירה ב-NBA ‏ (1993)
11 הופעות במשחק האולסטאר
MVP של משחק האולסטאר (1991)
החמישייה הראשונה של העונה (1988, 1989, 1990, 1991)
חמישיית העונה השנייה (1986, 1987, 1992, 1994, 1995)
חמישיית העונה השלישית (1996)
חמישיית הרוקיז הראשונה (1985)
2 מדליות זהב אולימפיות (1992, 1996)
היכל התהילה חבר היכל התהילה של הכדורסל על שם נייסמית' משנת 2006

צ'ארלס וייד בארקליאנגלית: Charles Wade Barkley; נולד ב-20 בפברואר 1963), הוא כדורסלן עבר אמריקאי ששיחק בעמדות הפורוורד במספר קבוצות בליגת ה-NBA.

בארקלי, הנחשב לאחד מגדולי הפורוורדים של הליגה בכל הזמנים, נבחר למשחק האולסטאר של ה-NBA ‏ 11 פעמים לאורך הקריירה, ואף נבחר למצטיין של המשחק בשנת 1991. הוא נבחר בשנת 1993 לשחקן המצטיין של העונה הסדירה, ארבע פעמים נבחרת להחמישייה הראשונה של העונה, חמש פעמים לחמישייה השנייה ופעם נוספת לחמישיית העונה השלישית בליגה. בשנת 1996 נבחר בארקלי כאחד מ-50 השחקנים הגדולים בהיסטוריית ה-NBA. הוא היה חבר בדרים טים שזכתה בשתי מדליות זהב אולימפיות, ובשנת 2006 נבחר להיכל התהילה של הכדורסל.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארקלי נולד וגדל בעיירה לידס שבאלבמה, המרוחקת כ-16 קילומטרים מהעיר ברמינגהאם. עד שנתו השלישית בתיכון צמח בארקלי לגובה של 1.78, שקל קרוב ל-100 קילוגרם, ולא הצליח להתקבל לקבוצת הכדורסל של בית הספר התיכון של לידס. אולם, בקיץ שלפני שנת הלימודים האחרונה בתיכון צמח בארקלי עד לגובה של 1.93, התקבל לקבוצת התיכון רשם ממוצעים של 19.1 נקודות ו-17.9 ריבאונדים והוביל את קבוצתו למאזן של 23 ניצחונות, שלושה הפסדים וחצי גמר פלייאוף התיכונים של המדינה‏[1]. על אף העונה הטובה בבית הספר, לא קיבל בארקלי הצעות מאף מכללה עד לאחר משחק חצי הגמר בו קלע 26 נקודות, שלאחריו גויס לאוניברסיטת אובורן[1].

קריירת המכללות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במכללה, בה שיחק שלוש שנים, למד בארקלי ניהול במקביל למשחקו במדי הקבוצה‏[1]. על אף המשך מאבקו של בארקלי בבעיית המשקל העודף, הוא הצטיין במשחקי הקבוצה והוביל את רשימת מורידי הריבאונדים של הבית הדרום-מזרחי (נקרא ה-SEC) בכל אחת מהשנים בהן שיחק‏[2]. בארקלי הפך במכללה לחביב הקהל בשל יכולתו להטביע ולחסום, על אף משקלו העודף, ופעמים רבות כאשר קלט את הריבאונד בהגנה, רץ לבדו את כל המגרש והטביע את הכדור במקום למסור.

בתקופתו במכללה שיחק בארקלי בעמדת הסנטר על אך היותו נמוך יחסית לשחקנים אחרים המשחקים בעמדה זו. הוא נבחר לחמישיית המאה של המכללה והוא מחזיק עד היום בשיא המכללה לאחוזי קליעה מהשדה עם 62.2%‏[3]. בשנותיו במכללה זכה בארקלי בתארים רבים. בשנת 1984 נבחר בארקלי לשחקן המצטיין של ה-SEC, שלוש פעמים נבחר לחמישיית השחקנים המצטיינים של ה-SEC ופעם אחת לחמשייה השנייה של שחקני המכללות במדינה. מאוחר יותר נבחר לחמישייה המצטיינת ב-SEC של שנות ה-80' על ידי העיתון פוסט הארלד שיוצא לאור בבירמינגהאם‏[3]. בשנותיו במכללה רשם ממוצעים של 14.8 נקודות, 9.6 ריבאונדים 1.6 אסיסטים ו-1.7 חסימות למשחק‏[4], ואף שיחק משחק בודד בטורניר אליפות המכללות בו קלע 23 נקודות והוריד 17 ריבאונדים בהפסד 72-71 בסיבוב הראשון‏[3]. ב-3 במרץ 2001 הודיע המכללה כי המספר אותו לבש בארקלי, המספר 34, לא יינתן יותר לשחקני המכללה כאות של כבוד לשחקנה האגדי‏[3].

קריירת ה-NBA[עריכת קוד מקור | עריכה]

פילדלפיה 76'[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארקלי הכריז כי יתמודד בדראפט של שנת 1984. הוא נבחר בבחירה החמישית על ידי קבוצת פילדלפיה 76' בדראפט אשר נחשב לאחד מהבולטים שבתולדות הליגה, בזכות הכוכבים הרבים שנבחרו בו. הוא הצטרף לקבוצתם של מוזס מלון וג'וליוס אירווינג אשר זכתה באליפות הליגה בעונת 1982/1983. תחת חסותו של מלון בארקלי למד לשלוט במשקלו ולהכין את עצמו היטב למשחקים, הוא רשם ממוצעים מרשימים יחסית לרוקי של 14.0 נקודות ו-8.6 ריבאונדים, ונבחר למשחק הרוקיז במסגרת סוף-שבוע האולסטאר. בסיום העונה העפילה פילדלפיה עד לשלב גמר המזרח בו הודחה בחמישה משחקים על ידי בוסטון סלטיקס. במשחקי הפלייאוף רשם בארקלי ממוצעים גבוהים יותר מאלו שרשם בעונה הסדירה עם 14.9 נקודות ו-11.1 ריבאונדים לערב.

בעונתו השנייה בליגה כבר הפך בארקלי לריבאונדר המוביל של הקבוצה ולשני ברשימת קלעיה. הוא רשם ממוצעים של 20.0 נקודות ו-12.8 ריבאונדים למשחק כשהוא עוזר להוביל את קבוצתו למאזן של 58 ניצחונות מול 28 הפסדים ולהעפלה למשחקי הפלייאוף. בסיבוב הראשון של הפלייאוף ניצחה פילדלפיה את וושינגטון בולטס בחמישה משחקים‏[5], אך הודחה בסיבוב הבא מול מילווקי באקס בשבעה משחקים למרות יכולתו הטובה של בארקלי אשר המשיך ושיפר את ממוצעיו מהעונה הסדירה כשקלע 25.0 נקודות והוריד 15.8 ריבאונדים למשחק. עונתו הטובה הובילה לבחירתו לחמישיית העונה השנייה לראשונה בקריירה.

בעונת 1986/1987 עבר מלון בטרייד לוושינגטון ובארקלי החל לבסס את מעמדו כשחקן המוביל של הקבוצה. הוא זכה בתואר מלך הריבאונדים של הליגה לראשונה בקריירה כשקטף בממוצע 14.6 ריבאונדים למשחק, הוא הוסיף 23.0 נקודות ב-59.4% מהשדה, ונבחר לראשונה בקריירה למשחק האולסטאר ולחמישיית העונה השנייה פעם נוספת. במשחקי הפלייאוף של העונה הודחה הקבוצה שנית על ידי מילווקי, הפעם בחמישה משחקים בסיבוב הראשון של המשחקים‏[5]. בארקלי המשיך ורשם במשחקי הפלייאוף ממוצעים גבוהים מאלו אותם הוא רשם בליגה כשקלע 24.6 נקודות והוריד 12.6 ריבאונדים בערב.

לקראת העונה הבאה הודיע אירווינג על פרישתו מכדורסל, ובארקלי הפך לשחקן המוביל של הקבוצה. הוא רשם את שיא הקריירה כשקלע 47 נקודות במשחק מול אטלנטה הוקס ואת ממוצע הקליעות הגבוה ביותר בקריירה שלו עם 28.3 נקודות למשחק ב-58.7% מהשדה והוסיף 11.9 ריבאונדים למשחק. הוא הופיע פעם נוספת במשחק האולסטאר ונבחר לראשונה בקריירה לחמישיית העונה הראשונה. מעמד הידוען שבארקלי קנה לעצמו בפילדלפיה הוביל להופעתו לראשונה על שער המגזין ספורטס אילוסטרייטד, אך לראשונה מאז עונת 1974/1975 כשלה הקבוצה להעפיל למשחקי הפלייאוף. בעונה שלאחר מכן, עונת 1988/1989, המשיך בארקלי לשחק היטב, הוא נבחר בפעם השלישית ברציפות למשחק האוסלטאר ובפעם השנייה ברציפות נבחר לחמישיית העונה הראשונה. בארקלי רשם ממוצעים של 25.8 נקודות ו-12.5 ריבאונדים למשחק בעונה הסדירה והוסיף 27.0 נקודות ו-11.7 ריבאונדים במשחקי הפלייאוף, אך קבוצתו הודחה בסוויפ כבר בסיבוב הראשון מול הניו יורק ניקס על אף מאמציו של בארקלי.

בעונת 1989/1990 נבחר בארקלי במקום השני בבחירת ה-MVP של העונה הסדירה אחרי מג'יק ג'ונסון על אף שקיבל מספר רב יותר של קולות למקום הראשון‏[6]. על אף שלא נבחר ל-MVP, בחרו בו העיתונים Sporting News וה-Basketball Weekly לשחקן המצטיין של העונה‏[2]. הוא קלע בממוצע באותה העונה 25.2 נקודות והוריד 11.5 ריבאונדים וקלע שיא קריירה של 60.0% מהשדה, נבחר פעם נוספת ברציפות לחמישייה הפותחת של משחק האולסטאר. גם בעונה זו הוליך בארקלי את פילדלפיה למשחקי הלפייאוף והודח בסיבוב השני, הפעם מול השיקגו בולס של מייקל ג'ורדן. יכולתו המצוינת המשיכה גם בעונתו השביעית כשקלע 27.6 נקודות והוריד 10.1 ריבאונדים למשחק. במשחק האולסטאר קלע בארקלי 17 נקודות והוריד 22 ריבאונדים, המספר הרב ביותר של ריבאונדים הנלקחים על ידי שחקן בודד במשחק האולסטאר מאז 22 הריבאונדים שקטף וילט צ'מברליין במשחק האולסטאר של שנת 1967[2], ונבחר ל-MVP של משחק האולסטאר. במשחקי הפלייאוף הפסידו פילדלפיה שנית לשיקגו בולס בסיבוב השני כשבארקלי תורם 24.9 נקודות ו-10.5 ריבאונדים למשחק.

עונת 1991/1992 הייתה עונתו האחרונה של בארקלי במדי פילדלפיה. הוא החליף את חולצתו מהספרה 34 לספרה 32 כאות של כבוד למג'יק ג'ונסון‏[7] אשר הודיע טרם פתיחת העונה כי הוא נשא איידס. על אף שפילדלפיה אסרה על שחקנים ללבוש את הספרה 32, כאות של כבוד לשחקן העבר של הקבוצה בילי קנינגהם אשר לבש מספר זה, התירה הקבוצה באופן חד-פעמי לבארקלי ללבוש את הספרה בעונה זו. בארקלי קלע בעונה זו ממוצעים של 23.1 נקודות ו-11.1 ריבאונדים, נבחר למשחק האולסטאר ולחמישיית העונה השנייה. בסיום העונה דרש בארקלי לעזוב את הקבוצה לאחר שרשמה מאזן של 35 ניצחונות בלבד מול 47 הפסדים, וב-17 ביוני 1992 הוא עבר בטרייד פיניקס סאנס תמורת ג'ף הורנסק, טים פרי ואנדרו לאנג.

תקרית היריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1992, במהלך הארכת המשחק נגד ניו ג'רזי נטס, קרא אחד האוהדים לעברו של בארקלי קריאה גזענית. בארקלי הסתובב לעברו של האוהד וירק עליו, אך החטיא ופגע בילדה קטנה שישבה לידו‏[8]. הנהלת הליגה קנסה את בארקלי ב-10,000 דולר בגין יריקה לעבר הקהל וניבול פיו‏[9]. אמנם הסיפור הכפיש את שמו של בארקלי ברחבי ארצות הברית‏[8], אך לבסוף פיתח בארקלי, בצעד המאפיין את אישיותו ההפכפכה, דווקא קשרי ידידות עם הילדה ומשפחתה‏[10].

עם פרישתו אמר בארקלי:

Cquote2.svg

אני מניח כי הייתי שנוי במחלוקת, אך אני מתחרט רק על דבר אחד - תקרית היריקה. אבל אתם יודעים מה? זה לימד אותי לקח חשוב. זה לימד אותי שהייתי אינטנסיבי מידי במהלך המשחק, שרציתי לנצח יותר מידי. נאלצתי להרגע. רציתי לנצח בכל מחיר. במקום לשחק בדרך הראויה ולכבד את המשחק, חשבתי אך ורק על הניצחון.

Cquote3.svg
– ‏[11]

פיניקס סאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

המעבר לפיניקס בעונת 1992/1993 הועיל הן לבארקלי והן לקבוצה. הוא רשם בעונתו הסדירה הראשונה בקבוצה 25.6 נקודות ב-52.0% מהשדה, 12.2 ריבאונדים, שיא קריירה של 5.1 אסיסטים בממוצע למשחק והוביל את קבוצתו למאזן הטוב ביותר בליגה עם 62 ניצחונות מול 20 ההפסדים בלבד. עונתו המצוינת זיכתה אותו בבחירה שביעית ברציפות למשחק האולסטאר ובתואר השחקן המצטיין של העונה. בחירתו ל-MVP של העונה הסדירה הפכה אותו לשחקן השלישי בלבד בהיסטוריה שזוכה בתואר מיד לאחר טרייד‏[2]. במשחקי הפלייאוף הוביל בארקלי את פיניקס עד לגמר ה-NBA לראשונה מאז שנת 1976[2], בו הפסידה לשיקגו בולס בשישה משחקים למרות יכולתו המצוינת של בארקלי אשר קלע בסדרה 27.3 נקודות, 13.0 ריבאונדים והוסיף 6.5 אסיסטים‏[12], כולל טריפל דאבל של 32 נקודות, 12 ריבאונדים ו-10 אסיסטים במשחק הרביעי של הסדרה.

כתוצאה מכאבי גב חמורים, שקל בארקלי לפרוש מכדורסל בעונת 1992/1993[2], אך למרות שהתמודד עם הפציעה החמורה, סיים בארקלי את העונה הסדירה עם ממוצעים של 21.6 נקודות ו-11.2 ריבאונדים. הוא נבחר לחמישייה השנייה של העונה ולמשחק האולסטאר בפעם השמינית ברציפות, אם כי לא נטל בו חלק בשל מתיחה בשריר הארבע ראשי. למרות פציעותיו של בארקלי סיימה פיניקס את העונה הסדירה במאזן של 56 ניצחונות מול 26 הפסדים. לאחר שהדיחה את גולדן סטייט ווריורס בסוויפ בסיבוב הראשון‏[5], פגשה פיניקס את יוסטון רוקטס בסיבוב השני, והודחה בשבעה משחקים על אף שכבר הובילה 2-0 בסדרה. למרות פציעותיו, קלע בארקלי 23 סלים מהשדה מתוך 31 ניסיונות במשחק מספר 3 של הסיבוב הראשון מול גולדן סטייט, כשהוא מסיים את המשחק עם 56 נקודות. שיא הקליעה בפלייאוף של אותה העונה, והתוצאה השלישית בטיבה בהיסטוריה של הליגה במשחקי הפלייאוף באותה התקופה‏[2]. למרות שטרם פתיחת עונת 1993/1994 שקל בארקלי פרישה, הוא חזר לעונתו ה-11 בליגה, ורשם 23.0 נקודות ו-11.1 ריבאונדים, ונבחר בפעם התשיעית ברציפות למשחק האולסטאר. הוא הוליך את קבוצתו למאזן של 59-23 ולסיבוב השני של משחקי הפלייאוף שם פגשה שנית את הרוקטס ובשחזור של העונה הקודמת הפסידה לה בשבעה משחקים, הפעם לאחר שהייתה ביתרון של 3-1 בסדרה. בארקלי רשם בפלייאוף ממוצעים של 25.7 נקודות ו-13.4 ריבאונדים, אך בשל פציעתו לא שותף במשחק השביעי והמכריע מול הרוקטס.

העונה הבאה, עונת 1995/1996, הייתה עונתו האחרונה של בארקלי בפיניקס. הוא הוביל את הקבוצה בקליעת נקודות, הורדת ריבאונדים וחטיפות כדור ורשם 23.3 נקודות ו-11.6 ריבאונדים. הוא גם נבחר בפעם העשירית ברציפות למשחק האולסטאר כשבהצבעת הקהל קיבל בארקלי את מספר הקולות הרב ביותר במערב‏[2], והפך לשחקן העשירי בתולדות הליגה שרושם 20,000 נקודות ו-10,000 ריבאונדים. במשחקי הפלייאוף רשם בארקלי 25.5 נקודות ו-13.5 נקודות בהפסד הסדרה לסן אנטוניו ספרס בסיבוב הראשון. בסיום העונה, אותה סיימה הסאנס במאזן של 41-41, עבר בארקלי בטרייד ליוסטון רוקטס בתמורה לסם קאסל, רוברט הורי, מייק בראיינט וצ'אקי בראון.

מחלוקת המודל לחיקוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך הקריירה התבטא בארקלי מספר פעמים על כך שלדעתו אין לראות בספורטאים כמודלי לחיקוי‏[10], ואף אמר: "מיליון אסירים מסוגלים להטביע כדור לסל, האם ראוי שהם יהיו מודלים לחיקוי?"‏[13]. בשנת 1993 הוא הצטלם לפרסומת לנייקי שבה הוצג הסלוגן "אני לא מודל לחיקוי". בארקלי נהג לקרוא תכופות להורים ומחנכים להוות מודל לחיקוי לילדיהם, וזאת כינה סגן נשיא ארצות הברית לשעבר דן קווייל "מסר של ערכים משפחתיים". בארקלי עורר מחלוקת ציבורית רחבת היקף על טבעם של המודלים לחיקוי כשאמר:

אני חושב שבדרישתה של התקשורת להפוך את הספורטאים למודלים לחיקוי קיימת מידה של קנאה. כאילו שהם אומרים - הבחור השחור והצעיר הזה משחק למחייתו ומרוויח סכומי כסף גדולים, הבה נקשה עליו. ומה שהם באמת עושים הוא להגיד לילדים שעליהם לשאוף להפוך למה שהם אינם מסוגלים להיות, מכיוון שאין אנשים רבים המסוגלים להיות כמונו. ילדים לא יכולים להיות מייקל ג'ורדן[13].

יוסטון רוקטס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת עונת 1996/1997 עבר בארקלי לקבוצת יוסטון רוקטס שם, בניסיון לזכות סוף כל סוף באליפות הליגה, שיתף פעולה עם שני שחקנים נוספים שנכללו ברשימת 50 השחקנים הגדולים בהיסטוריית ה-NBA, האקים אולאג'ואן וקלייד דרקסלר. כבר במשחקו הראשון רשם בארקלי שיא קריירה כשקטף 33 ריבאונדים, אך המשיך ושיחק 53 משחקים בלבד במהלך העונה כשהוא נאבק בפציעות חוזרות. הוא הוריד 13.5 ריבאונדים וקלע באותה העונה 19.2 נקודות בממוצע באותה העונה. הקלע השני בטיבו בקבוצה, והעונה הראשונה בה רושם בארקלי ממוצע של פחות מ-20 נקודות למשחק מאז עונת הרוקי שלו. יוסטון סיימה את העונה במאזן של 57 ניצחונות מול 25 הפסדים והמשיכה עד לשלב גמר המערב שם הפסידה בשישה משחקים ליוטה ג'אז.

העונה הבאה, עונת 1997/1998, הייתה אף היא עונה רוויית פציעות של בארקלי, והוא רשם ממוצעים של 15.2 נקודות ו-11.7 ריבאונדים למשחק. יוסטון סיימה את העונה במאזן של 41-41 והודחה במשחקי הפלייאוף כבר בסיבוב הראשון על ידי יוטה ג'אז בחמישה משחקים‏[5]. בהיותו מוגבל על ידי פציעתו, שותף בארקלי רק ב-21.8 דקות למשחק בסדרה, ורשם ממוצעים נמוכים של 9.0 נקודות ו-5.3 ריבאונדים. במהלך עונת 1998/1999, בה קיימה כל קבוצה רק 50 משחקי ליגה בשל שביתת השחקנים, שותף בארקלי ב-42 מהמשחקים ורשם 16.1 נקודות ו-12.3 ריבאונדים. הוא הפך לאחד מארבעה שחקנים בהיסטוריה, במשותף עם וילט צ'מברליין, כרים עבדול-ג'באר וקארל מלון, שרושם 23,000 נקודות, 12,000 ריבאונדים ו-4,000 אסיסטים בקריירה‏[2]. יוסטון סיימו את העונה עם מאזן של 31-19, ובהופעת הפלייאוף האחרונה בקריירה שלו רשם בארקלי 23.5 נקודות ו-13.8 ריבאונדים בהפסד ללוס אנג'לס לייקרס בסיבוב הראשון.

עונתו האחרונה בליגה, עונת 1999/2000, הסתיימה בצורה מפתיעה כאשר ב-8 בדצמבר 1999 קרע בארקלי גיד. טרם פציעתו הספיק בארקלי לקבוע ממוצעים של 14.5 נקודות ו-10.5 ריבאונדים למשחק. על מנת שתמונות פציעתו לא יחרתו בזיכרון כתמונות האחרונות מהקריירה שלו, חזר בארקלי למגרשים ארבעה חודשים לאחר מכן למשחק אחד אחרון. הוא שיחק את משחקו האחרון במשחק החוץ מול ונקובר גריזליס ואף קלע סל מכדור חוזר בהתקפה, מהלך אשר אפיין את משחקו לאורך הקריירה, ועזב את המגרש לקול תשואות הקהל אשר קם על רגליו ומחא כפיים לכבודו.

נבחרת לאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאזן מדליות
מתחרה עבור Flag of the United States.svg ארצות הברית
המשחקים האולימפיים
זהב ברצלונה 1992 כדורסל גברים
זהב אטלנטה 1996 כדורסל גברים

בארקלי התחרה במסגרת נבחרת ארצות הברית באולמפיאדת ברצלונה ובאולימפיאדת אטלנטה בשתיהן זכה עם ה"דרים טים" במדליות זהב. החוק שמנע משחקנים מקצוענים מלהשתתף במשחקים בוטל שלוש שנים קודם לאולימפיאדת ברצלונה, דבר שאיפשר לארצות הברית להרכיב נבחרת שכללה את הטובים שבשחקני ה-NBA. במוקדמות הטורניר האולימפי של שנת 1992 ניצחה הנבחרת האמריקאית בכל ששת המשחקים, ובטורניר עצמו ניצחה בכל שמונת המשחקים, וזכתה במדליית הזהב בנקל כשהיא קולעת בממוצע 117.3 נקודות למשחק ומנצחת בהפרש ממוצע של 43.8 נקודות, כולל ניצחון בגמר הטורניר על נבחרת קרואטיה בתוצאה 117-85‏[14]. בארקלי הוביל את קלעי נבחרת ארצו בטורניר כשקלע 18.0 נקודות למשחק, כולל משחק שיא בו קלע 30 נקודות בניצחון נבחרתו 127-83 על נבחרת ברזיל[15].

באולימפיאדת אלטנטה, הוביל בארקלי את נבחרתו בקליעת הנקודות, בריבאונדים ובאחוזי הקליעה מן השדה. הוא רשם ממוצעים של 12.6 נקודות ב-81.6% מהשדה, אשר מהווה את שיא נבחרת ארצות הברית באולימפיאדות בכל הזמנים‏[16], והוסיף 6.6 ריבאונדים למשחק. תחת הנהגתו של בארקלי רשמה ה"דרים טים" מאזן של 8-0 וזכתה בנקל במדליית זהב שנייה ברציפות.

פרופיל כשחקן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארקלי שיחק בעיקר בעמדת הפאוור פורוורד לאורך הקריירה, אך לעתים שיחק בעמדת הסמול פורוורד ואף בעמדת הסנטר. הוא אף היה ידוע בשל מבנה גופו החריג לשחקני כדורסל, מוצק יותר יחסית לשחקנים בעמדת הסמול פורוורד ונמוך יחסית לשחקנים בעמדת הפאוור פורוורד מולם התמודד.

בארקלי היה קלעי מצטיין אשר רשם במהלך הקריירה שלו 22.1 נקודות למשחק בעונת הליגה הסדירה, ו-23.0 נקודות במסגרת משחקי הפלייאוף. הוא נודע כאחד השחקנים המגוונים ביותר ב-NBA וכאחד שמסוגל לקלוע מכל עמדה במגרש, ביסס עצמו בארקלי כשחקן קלאץ' מהמובילים בליגה.

סטטיסטיקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליגת ה-NCAA[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונה קבוצה משחקים דקות אחוזים מהשדה אחוזים מהקו ריבאונדים אסיסטים חטיפות חסימות נקודות
1981/1982 אובורן 28 26.6 0.595 0.636 9.8 1.1 0.5 1.8 12.7
1982/1983 אובורן 28 27.9 0.644 0.631 9.5 1.8 1.1 1.6 14.4
1983/1984 אובורן 28 28.4 0.638 0.683 9.5 2.1 1.1 1.8 15.1
קריירה 84 27.6 0.626 0.652 9.6 1.6 0.9 1.7 14.1

ב-NBA[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעונה הסדירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונה קבוצה משחקים חמישייה דקות אחוזים מהשדה אחוזים משלוש אחוזים מהקו ריבאונדים אסיסטים חטיפות חסימות נקודות
1984/1985 פילדלפיה 82 60 28.6 .545 .167 .733 8.6 1.9 1.2 1.0 14.0
1985/1986 פילדלפיה 80 80 36.9 .572 .227 .685 12.8 3.9 2.2 1.6 20.0
1986/1987 פילדלפיה 68 62 40.3 .594 .202 .761 14.6 4.9 1.8 1.5 23.0
1987/1988 פילדלפיה 80 80 39.6 .587 .280 .751 11.9 3.2 1.2 1.3 28.3
1988/1989 פילדלפיה 79 79 39.1 .579 .216 .753 12.5 4.1 1.6 0.8 25.8
1989/1990 פילדלפיה 79 79 39.1 .600 .217 .749 11.5 3.9 1.9 0.6 25.2
1990/1991 פילדלפיה 67 67 37.3 .570 .284 .722 10.1 4.2 1.6 0.5 27.6
1991/1992 פילדלפיה 75 75 38.4 .552 .234 .695 11.1 4.1 1.8 0.6 23.1
1992/1993 פיניקס 76 76 37.6 .520 .305 .765 12.2 5.1 1.6 1.0 25.6
1993/1994 פיניקס 65 65 35.4 .495 .270 .704 11.2 4.6 1.6 0.6 21.6
1994/1995 פיניקס 68 66 35.0 .486 .338 .748 11.1 4.1 1.6 0.7 23.0
1995/1996 פיניקס 71 71 37.1 .500 .280 .777 11.6 3.7 1.6 0.8 23.2
1996/1997 יוסטון 53 53 37.9 .484 .283 .694 13.5 4.7 1.3 0.5 19.2
1997/1998 יוסטון 68 41 33.0 .485 .214 .746 11.7 3.2 1.0 0.4 15.2
1998/1999[א] יוסטון 42 40 36.3 .478 .160 .719 12.3 4.6 1.0 0.3 16.1
1999/2000 יוסטון 20 18 31.0 .477 .231 .645 10.5 3.2 0.7 0.2 14.5
קריירה 1073 1012 36.7 .541 .266 .735 11.7 3.9 1.5 0.8 22.1

בפלייאוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונה קבוצה משחקים חמישייה דקות אחוזים מהשדה אחוזים מהשלוש אחוזים מהעונשין ריבאונדים אסיסטים חטיפות חסימות נקודות
1984/1985 פילדלפיה 13 2 31.4 .540 .667 .635 11.1 2.0 1.8 1.2 14.9
1985/1986 פילדלפיה 12 12 41.4 .578 .067 .695 15.8 5.6 2.2 1.2 25.0
1986/1987 פילדלפיה 5 5 42.0 .573 .125 .800 12.6 2.4 0.8 1.6 24.6
1988/1989 פילדלפיה 3 3 45.0 .644 .200 .710 11.7 5.3 1.7 0.7 27.0
1989/1990 פילדלפיה 10 10 41.9 .543 .333 .602 15.5 4.3 0.8 0.7 24.7
1990/1991 פילדלפיה 8 8 40.8 .592 .100 .653 10.5 6.0 1.9 0.4 24.9
1992/1993 פילדלפיה 24 24 42.8 .477 .222 .771 13.6 4.3 1.6 1.0 26.6
1993/1994 פילדלפיה 10 10 42.5 .509 .350 .764 13.0 4.8 2.5 0.9 27.6
1994/1995 פילדלפיה 10 10 39.0 .500 .257 .733 13.4 3.2 1.3 1.1 25.7
1995/1996 פיניקס 4 4 41.0 .443 .250 .787 13.5 3.8 1.0 1.0 25.5
1996/1997 יוסטון 16 16 37.8 .434 .289 .769 12.0 3.4 1.2 0.4 17.9
1997/1998 יוסטון 4 0 21.8 .522 .000 .571 5.3 1.0 1.2 0.0 9.0
1998/1999 יוסטון 4 4 39.3 .529 .286 .667 13.8 3.8 1.5 0.5 23.5
קריירה 123 108 39.4 .513 .255 .717 12.9 3.9 1.6 0.9 23.0
  1. ^ בשל שביתת שחקנים ב-NBA התקיימו בעונת 1998/1999 50 משחקים בלבד

לאחר הפרישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התמכרות להימורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארקלי נודע בשל בעיית ההימורים שלו. בראיון לטריי וינגו מרשת ESPN הודה בארקלי כי הפסיד כ-10 מיליון דולר בהימורים[17]. בנוסף הודה בארקלי כי הפסיד 2.5 מיליון דולר "תוך 6 שעות" כששיחק בלאקג'ק[17]. אף על פי שבארקלי מוכן היה לדבר בפתיחות על בעיית ההימורים שלו, הוא טען שהיא אינה בעייתית, מכיוון שיש באפשרותו לממן את ההרגל הרע באמרו: "זו אינה בעיה. אם אתה מכור לסמים או אלכוהול - זו בעיה. ההימורים הם הרגל רע, אך אני מתכוון להמשיך בו."‏[17].

בחודש מאי 2008 הגיש קזינו בלאס וגאס תביעה אזרחית נגד בארקלי לאחר שלא הצליח לשלם חוב של 400,000 דולר שהצטברו מאז אוקטובר 2007. בארקלי התנצל על שלא עמד במועדי התשלומים, ושילם את חובו לקזינו‏[18]. לאחר ששילם, אמר בארקלי בשידור שלפני משחק בו השתתף: "אני מוכרח להפסיק להמר, מהיום ואילך לא אהמר יותר. רק משום שאני יכול להרשות לעצמי להפסיד כסף, לא אומר שכך עליי לעשות"‏[19].

נהיגה בשכרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-31 בדצמבר 2008, נעצר בארקלי על ידי שוטר בסקוטסדייל, אריזונה בשל אי עצירה בתמרור עצור[20]. קצין המשטרה, אשר הריח אלכוהול נידף מהשחקן, ביצע בדיקת פיכחות בה כשל בארקלי. הוא סירב לבדיקת אחוז האלכוהול בנשימתו, אך נתן דגימת דם. הוא נעצר, קיבל זימון לבית המשפט ורכבו הוחרם. קיצן המשטרה ציין כי בארקלי טען כי הוא מיהר מכיוון שחיכתה לו בחורה למין אוראלי[21]. תוצאות בדיקות המעבדה הראו כי בדמו של בארקלי הייתה בעת המעצר כמות אלכוהול כמעט כפולה מהכמות המותרת בחוק‏[22]. בבית המשפט הודה בארקלי בסעיף של נהיגה בשכרות, הוא נשפט לחמישה ימי מעצר ו-2,000 דולר קנס‏[23], עונש שהומתק מאוחר יותר לשלושה ימי מעצר‏[24].

במהלך החודשיים ממעצרו ועד למשפט, נעדר בארקלי בעמדתו כפרשן ברשת TNT. בהיעדרו בחרה חברת T-Mobile, אותה הוא פרסם, שלא לשדר את הפרסומות בכיכובו. ב-19 בפברואר 2009, חזר בארקלי לעמדתו כפרשן, ואף חזרו לשידור הפרסומות בהן הופיע.

תארים והישגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצתיים

מדליית זהב אולימפית עם נבחרת ארצות הברית: 1992
מדליית זהב אולימפית עם נבחרת ארצות הברית: 1996

אישיים

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 ביוגרפיה באתר Answers.com
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 2.8 ביוגרפיה באתר NBA.com
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 104 Years of Auburn Basketball באתר המכללה
  4. ^ סטטיסטיקות קריירה באתר basketball-reference.com
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 עד עונת 2002/03 הסיבוב הראשון התקיים בסדרת הטוב מחמישה משחקים, ומאותה עונה גם הסיבוב הראשון מתקיים בשיטת הטוב משבעה משחקים.
  6. ^ The List: Most controversial MVPs באתר ESPN
  7. ^ Barkley Will Switch To Johnson's No. 32 באתר הניו יורק טיימס
  8. ^ 8.0 8.1 כתבה באתר salon.com
  9. ^ כתבה באתר הניו יורק טיימס
  10. ^ 10.0 10.1 ביוגרפיה באתר השחקנים ההיסטוריים של הליגה
  11. ^ כתבה באתר ספורטס אילוסטרייטד
  12. ^ סטטיסטיקות סדרת הגמר 1993
  13. ^ 13.0 13.1 כתבה באתר Salon.com
  14. ^ סיקור משחקי אולימפיאדת ברצלונה
  15. ^ סטטיסטיקות אולימפיות באתר sports-reference.com
  16. ^ סטטיסטיקות אולימפיות של נבחרת ארצות הברית
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 Barkley admits huge losses, big gains while gambling ברשת ESPN
  18. ^ Barkley says he'll pay huge gambling debt באתר U.S.A.Today
  19. ^ Barkley: 'I've got to stop gambling' באתר U.S.A.Today
  20. ^ Barkley arrested on suspicion of DUI in Arizona באתר CBS Sport
  21. ^ Police report: Barkley in hurry to get oral sex
  22. ^ Charles Barkley to take leave of absence from TNT after arrest באתר USAToday
  23. ^ Barkley pleads guilty in DUI case באתר ESPN
  24. ^ Barkley's DUI sentence reduced to 3 days in jail


MVP של העונה הסדירה ב-NBA

1956: פטיט | 1957: קוזי | 1958: ראסל | 1959: פטיט | 1960: צ'מברליין | 1961: ראסל | 1962: ראסל | 1963: ראסל | 1964: רוברטסון | 1965: ראסל | 1966: צ'מברליין | 1967: צ'מברליין | 1968: צ'מברליין | 1969: אנסלד | 1970: ריד | 1971: עבדול-ג'באר | 1972: עבדול-ג'באר | 1973: קאונס | 1974: עבדול-ג'באר | 1975: מקאדו | 1976: עבדול-ג'באר | 1977: עבדול-ג'באר | 1978: וולטון | 1979: מלון | 1980: עבדול-ג'באר | 1981: אירווינג | 1982: מלון | 1983: מלון | 1984: בירד | 1985: בירד | 1986: בירד | 1987: ג'ונסון | 1988: ג'ורדן | 1989: ג'ונסון | 1990: ג'ונסון | 1991: ג'ורדן | 1992: ג'ורדן | 1993: בארקלי | 1994: אולאג'ואן | 1995: רובינסון | 1996: ג'ורדן | 1997: מלון | 1998: ג'ורדן | 1999: מלון | 2000: אוניל | 2001: אייברסון | 2002: דאנקן | 2003: דאנקן | 2004: גארנט | 2005: נאש | 2006: נאש | 2007: נוביצקי | 2008: בראיינט | 2009: ג'יימס | 2010: ג'יימס | 2011: רוז | 2012: ג'יימס | 2013: ג'יימס | 2014: דוראנט

MVP של משחק האולסטאר של ה-NBA

1951: מקאולי • 1952: אריזין • 1953: מיקן • 1954: קוזי • 1955: שרמן • 1956: פטיט • 1957: קוזי • 1958: פטיט • 1959: ביילור/פטיט • 1960: צ'מברליין • 1961: רוברטסון • 1962: פטיט • 1963: ראסל • 1964: רוברטסון • 1965: לוקאס • 1966: א. סמית' • 1967: בארי • 1968: גריר • 1969: רוברטסון • 1970: ריד • 1971: וילקינס • 1972: וסט • 1973: קאונס • 1974: לנייר • 1975: פרייזר • 1976: בינג • 1977: אירווינג • 1978: ר. סמית' • 1979: תומפסון • 1980: גרווין • 1981: ארצ'יבלד • 1982: בירד • 1983: אירווינג • 1984: תומאס • 1985: סמפסון • 1986: תומאס • 1987: צ'יימברס • 1988: ג'ורדן • 1989: מלון • 1990: ג'ונסון • 1991: בארקלי • 1992: ג'ונסון • 1993: סטוקטון/מלון • 1994: פיפן • 1995: ריצ'מונד • 1996: ג'ורדן • 1997: רייס • 1998: ג'ורדן • 1999: לא נבחר • 2000: אוניל/דאנקן • 2001: אייברסון • 2002: בראיינט • 2003: גארנט • 2004: אוניל • 2005: אייברסון • 2006: ג'יימס • 2007: בראיינט • 2008: ג'יימס • 2009: בראיינט/אוניל • 2010: וייד • 2011: בראיינט • 2012: דוראנט • 2013: פול • 2014: אירווינג