צ'ארלס הורטון קולי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צ'ארלס הורטון קולי בצעירותו

צ'ארלס הורטון קוּלִיאנגלית: Charles Horton Cooley; ‏7 בספטמבר 1864 - 1929) היה סוציולוג אמריקאי בעל השפעה על המחקר הסוציולוגי והפסיכולוגי ומי שפיתח את תיאורית "העצמי שבמראה". תאוריה, המציגה את היחס בין ה"אני" שלנו, לבין האופן בו אנו נתפשים על ידי זולתנו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולי נולד ב-1864 במישיגן שבארצות הברית, לתומאס קולי, שופט בבית המשפט העליון של מישיגן. בגיל 24 החל קולי את לימודי המאסטר בכלכלה פוליטית עם התמחות משנית בסוציולוגיה. ב-1894 סיים את הדוקטורט והחל ללמד סוציולוגיה באוניברסיטה.

קולי פרסם עשרות מאמרים וספרים בסוציולוגיה בנושאים שונים. בין נושאים אלו ניתן למצוא את השפעות התחבורה היבשתית (רכבות) על החברה האמריקאית, היחסים בין חברה לכלכלה ואף דמוקרטיה ושליטה-חברתית. עם זאת, המושג בעטיו זכה לפרסום היה "העצמי שבמראה" (“looking-glass self”). על-פי התאוריה אותה הציע קולי ב-1902, לבני אדם יש נטייה רפלקטיבית לפתח דימוי של עצמם במראה, אשר קשור לאופן בו אחרים תופסים אותם. דימוי מוכלל זה הוא הבסיס ליצירת מושג ה"אני". רעיון זה זכה להדים רחבים בסוציולוגיה (כמו למשל אצל הרברט מיד במושג האינטראקציה הסימבולית) ובפסיכולוגיה (פסיכולוגית האני ומושג השיקוף). בשנת 1918 עמד קולי בראש האגודה האמריקאית לסוציולוגיה, והיה לנשיאה השמיני.

קולי היה איש-משפחה שבילה את מרבית זמנו בבית, נמנע מלצאת ללא צורך ומיעט בנסיעות. את עיקר הפרנסה העדיף להשאיר לאשתו ואת התצפיות המחקריות מהן גזר את התאוריות שלו, ערך בעיקר על ילדיו.

היחיד בחברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת פעילותו של קולי, אחת הסוגיות בהן עסקו במחקר הסוציולוגי הייתה, הניסיון למצוא הסבר ליחסי הפרט-חברה, תוך הדגשת היבטים פסיכולוגיים של היחיד, כחלק מהפרשנות לתופעות חברתיות. על-פי קולי:

Cquote2.svg

"החברה והיחיד אינם ייצוגים של תופעות נפרדות, אלא אספקטים שונים של אותה תופעה עצמה, שהרי היחיד-הנבדל אינו אלא הפשטה שאינה נתונה לניסיון, וכך בדיוק גם החברה כאשר היא נתפשת כמשהו נפרד מן היחידים שבה".

Cquote3.svg

בכך חרג קולי מן הקו הסוציולוגי המקובל אשר ראה בחברה ובמבנים החברתיים את האובייקטים הראשוניים למחקר. קולי טען מאידך שאפילו פעילותם של מוסדות כלכליים (כדוגמת בנקים), אינה יכולה להיות מובנת רק על-סמך ניתוחים של "כוחות שוק", או תהליך כלכליים מספריים. לפי קולי, כדי להבין תופעה חברתית, שהיא פעילות אנושית מורכבת ומוכללת, עלינו להתבונן בדינמיקה הפסיכולוגית-חברתית של היחיד.

האני במראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'ארלס קולי היה מראשוני הסוציולוגים, שניסו להסביר את הקשר עם הסביבה והאינטראקציה החברתית כבסיס ליצירת הדימויים העצמיים שלנו (בהמשך לתובנות הפסיכולוגיות שהוצעו בתחילת המאה ה-19 על ידי הפילוסוף הגרמני הגל ובן-זמנו של קולי, וויליאם ג'יימס). על-פי התאוריה שלו, זהות-האדם אינה דבר נתון, מולד או נרכש, אלא מתפתח בתהליך הדרגתי תוך כדי מגענו עם סביבתנו. מגעים אלו, כפופים לאינטרפטציות ייחודיות, כלומר, לאופן שבו אנו מפרשים את יחסה של הסביבה אלינו. פרשנות זו הופכת להיות חלק בלתי-נפרד מדימויינו העצמיים, ומהווה את הבסיס למושג ה"עצמי" המתפתח שלנו. על-פי קולי, מדובר בתהליך תלת-שלבי:

  1. אנו קולטים את האופן בו אחרים מתייחסים להתנהגותנו.
  2. אנו מפרשים את שיפוטם של האחרים לגבינו.
  3. בהתאם לשלבים הקודמים, אנו מעריכים את התנהגותנו בהתאמה לתגובות האחרים.

למעשה, טוען קולי, התהליך כולו אינו אלא ניסיון ליצירת "עצמי שבמראה", שאינו אלא דימוי מוכלל של האופן בו אנו נתפשים על ידי בני-אדם אחרים. יש לשים לב כי על פי קולי, העצמי-שבמראה אינו האופן בו אנו נתפשים על ידי אחרים, אלא האופן שבו אנו מדמיינים את עצמנו נתפשים, או במילותיו של קולי:

Cquote2.svg

האדם אינו מה שהוא חושב שהוא. הוא גם אינו מה שאחרים חושבים שהוא. האדם הינו מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא

Cquote3.svg
– צ'ארלס הורטון קולי, סוציולוגיה במעגלי חברה- חברות

.

השפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעת התאוריה של קולי ניכרה כבר בזמנו, במיוחד בסוציולוגיה ובפילוסופיה של הרברט מיד. במחצית השנייה של המאה ה-20, הופיע רעיון העצמי-שבמראה בתאוריות פסיכולוגיות ופסיכואנליטיות: כך למשל השפיע הרעיון ישירות על התפתחות מושג "השיקוף" (mirroring), אצל ויניקוט, לאקאן ואחרים; בתיאורי היחס אם-ילד, ובניתוח האופן בו הילד מפתח דימוי עצמי תוך פירוש התנהגותה של האם, אשר כוללת את השתקפותו שלו. הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט, החליף את מושג העצמי שבמראה במושג "אינטרוספקציה אמפתית".‏[1]

המשמעות החברתית של "העצמי שבמראה" הוצגה גם על ידי הפילוסוף הישראלי חן למפרט, אשר טען כי האופן, שבו אנו מפרשים את מבטו של הזולת, קובע את הדימוי העצמי החברתי שלנו, ולפיכך את תחושת הערך שלנו.‏[2]

מכתביו החשובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1902: Human Nature and the Social Order, New York: Charles Scribner's Sons, revised edn 1922.
  • 1907: Social Consciousness, Publications of the American Sociological Society 1, 97-109.
  • 1908: A Study of the Early Use of Self-Words by a Child, Psychological Review 15, 339-357.
  • 1909: Social Organization: a Study of the Larger Mind, New York: Charles Scribner's Sons.
  • 1909: Builder of Democracy, Survey, 210-213.
  • 1912: Valuation as a Social Process, Psychological Bulletin 9, Also published as part of Social Process.
  • 1913: The Institutional Character of Pecuniary Valuation, American Journal of Sociology 18, 543-555. Also published as part of Social Process.
  • 1916: Builder of Democracy, Survey 36, 116.
  • 1917: Social Control in International Relations, Publications of the American Sociological Society 12, 207-216.
  • 1926: The Roots of Social Knowledge, American Journal of Sociology 32, 59-79.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ניסן נוה, סוציולוגיה במעגלי חברה - חברות, הוצאת רכס.
  • Marshall J. Cohen, Charles Horton Cooley and the Social Self in American Thought, New York: Garland Publishing, Inc. 1982.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Kohut, (1959)Introspection, Empathy, and Psychoanalysis—An Examination of the Relationship Between Mode of Observation and Theory, Journal of the American Psychoanalytic Association, 7:459-483
  2. ^ חינוך אמפטי כבקורת הניאוקפיטליזם, רסלינג, 2008, עמ' 105-130