צ'ארלס ויטמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: מבולבל ולא כרונולוגי, תרגמת.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
צ'ארלס ויטמן, 1963

צ'ארלס ג'וזף ויטמן (Charles Joseph Whitman‏; 24 ביוני 1941 - 1 באוגוסט 1966) היה צלף בחיל הנחתים האמריקני שב-1966 ביצע מסע רצח מקומת התצפית של המגדל המרכזי באוניברסיטת טקסס באוסטין. סך הכל רצח ויטמן 18 בני אדם (כולל את אשתו ואמו אותן רצח מספר שעות קודם).

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויטמן נולד וגדל בלייק וורת', פלורידה. היה חניך מצטיין בתנועת הצופים האמריקאית. הוא שירת בחיל הנחתים והוצב בבסיס הצי האמריקני במפרץ גואנטנמו, שנמצא על אדמת קובה, בזמן משבר הטילים בקובה. במהלך שירותו הוענקו לו העיטורים צוער הזהב, מדליית החלוציות של חיל הנחתים (marine corps exploditionary medal) ותג הצלף.

ב-1963 ויטמן הועמד למשפט צבאי לאחר שנתפס גונב כלי נשק ומאיים על נחת אחר עקב אי תשלום של הלוואות. הוא נידון ל-90 יום של עבודת פרך במחנה לגונה, צפון קרוליינה.

ב-29 במרץ 1966 ויטמן נפגש עם הפסיכותרפיסט ד"ר האלתי במרכז הרפואי של אוניברסיטת טקסס כדי לדון במצבו הנפשי. ויטמן אמר לרופא שהוא רוצה לעלות לראש המגדל ו"להתחיל לירות באנשים ברובה ציד". ד"ר האלתי רשם שויטמן "שופע בעוינות" וביקש ממנו לחזור למפגש נוסף, אליו ויטמן לא הופיע. ויטמן הזכיר את המפגש עם ד"ר האלתי בפנקס ההערות שלו וכתב שבילה איתו בערך שעתיים לשווא.

מסע הרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-31 ביולי 1966 ויטמן התחיל בהכנות להשתלטות על מגדל האוניברסיטה. מאוחר יותר באותו יום הוא כתב כי הוא מבקש שלאחר מותו תבוצע בו נתיחה שלאחר המוות בניסיון למצוא הסבר לכאבי הראש מהם סבל ולפעולותיו. זמן קצר אחרי חצות הוא דקר את אמו והשאיר פתק בו כתוב "למי שזה נוגע לו: הרגע לקחתי את חייה של אמי. אני עצוב מאוד על שעשיתי זאת. אולם, אני מרגיש שאם יש גן עדן היא לבטח כבר שם ואם אין גן עדן פטרתי אותה מחיים קשים וחסרי ערך... אני מאוד מצטער, שלא יהיה ספק בלבכם אהבתי את האשה הזאת בכל לבי."

ויטמן חזר לדירתו ורצח את אשתו בשנתה וכתב פתק נוסף: "אני חושב שזה נראה כאילו כרגע רצחתי בדם קר את שתי אהובותיי. ניסיתי לעשות עבודה מהירה, אם פוליסת ביטוח החיים שלי תכובד, בבקשה שלמו בכסף את חובותיי. אם יישאר משהו תרמו אותו בעילום שם לקרן העוסקת בבריאות הנפש ... אולי מחקר יוכל למנוע טרגדיות נוספות מסוג זה."

הנתיחה שלאחר המוות גילתה שלויטמן היה גידול סרטני בהיפותלמוס שבמוחו, מה שכנראה גרם לו לכתוב פתקים ויומנים אישיים בצורה כפייתית.

הגעה למגדל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויטמן נכנס לבנין הראשי של האוניברסיטה, מוסווה כעובד ודוחף עגלה עמוסה בנשק ואספקה שנראית כעגלתו של שרת זמן קצר לאחר 11:30. הוא קיבל היתר חנייה מהשומר של האוניברסיטה בטענה שהוא מעביר אספקה. לאחר שנכנס השתמש במעלית ועלה לקומה ה-27. הוא העלה את עגלתו שלוש קומות נוספות עד שהגיע אל קומת התצפית שם נתקל בפקידת הקבלה עדנה טונסלי. הוא הכה אותה בקת הרובה ולאחר שאבדה את הכרתה החביא אותה מאחורי ספה. עדנה נפטרה בשלב מאוחר יותר. ויטמן חלף בדרכו על פני צ'ריאל בוטס ודון ואלדן, זוג צעיר ששהה במקום, והחליף עמם ברכות שלום. בוטס הבחינה בכתם אדום וגדול על הריצפה שהיא חשבה שהיה צבע. לאחר שעזבו, ביצר ויטמן את גרם המדרגות ונטל שני רובי ציד, אחד בכל יד.

ההכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויטמן תכנן את הירי באופן קפדני ביותר ביומיים הקודמים. תא המטען שלו הכיל רובה ציד רמינגטון 700 6 מ"מ עם כוונת צלפים מגדילה פי 4, וקרבין M1 חצי אוטומטי. בנוסף לכך הכין ויטמן צידה רבה שמספיקה לשהייה של 3 ימים במגדל, כולל אוכל וציוד מתאים.

תחילת הירי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האדם שחזה בקורבן הראשון נופל היה פרופסור להיסטוריה שמשרדו משקיף לדרום מעל אזור גדול של דשא, סמוך לבנין המרכזי שבו התלמידים התאספו. הוא טילפן מיד לתחנת המשטרה של אוסטין. זה היה הראשון מרצף של שיחות טלפון שהופנו למשטרה בבקשת עזרה וטיפול רפואי.

בתחילת הירי, כשלא הושבה אליו אש, היה ויטמן מסוגל לכוון בזהירות ולפגוע בדיוק רב. כתוצאה מכך רוב הקורבנות מתו בדקות הראשונות.

היריות בסופו של דבר גרמו לבהלה בקרב תושבי אוסטין. כשהובהר קנה המידה של מה שקרה, כל שוטר בתפקיד הובהל למקום. גם שוטרים שאינם בתפקיד באו לעזור.

סוכני השירות החשאי המקומיים שהוקצו להגנה על הנשיא לינדון ג'ונסון, סגני שריף, ומחלקת הביטחון הציבורית הגיעו לעזור למשטרת אוסטין ולקציני הביטחון הלא חמושים של האוניברסיטה. אולם ויטמן הפך את קומת התצפית למבצר, למעשה, כפי שהוא עצמו העיד קודם האזור היה מצוין לקרב. במשך החלק המאוחר של הטבח הוא השתמש בנקודות הניקוז משני צידי המגדל והפך למעשה לבלתי פגיע.

דיוקו של ויטמן היה מרשים. הוא פגע באנשים שהיו במרחק של עד 450 מטר מהמגדל. אזור ההרג הנורא ביותר מבחינת מספר הקורבנות היה לאורך רחוב גוודהלופה ששימש מרכז קניות אוכל ועסקים מצדו המזרחי של הקמפוס.

בסופו של דבר הצטרפו אנשים רבים חמושים ברובי צייד ונשקים אחרים, ועזרו למשטרה להשיב אש. תלמידים אחרים, עוברי אורח ומעסיקים ביצעו מעשי גבורה בחילוץ קורבנות שנפגעו. חברת מכוניות משוריינות סיפקה גם רכבי חילוץ.

בתי ההלוויות באוסטין סיפקו אמבולנסים בחינם. מוריס הומאן שהיה אחד מהנהגים הגיב לקריאה של פצוע ממערבו של רחוב 23 כשנורה בעורק הרגל נהג אמבולנס אחר אסף אותו יחד עם הפצוע האחר לבית החולים הקרוב.

ויטמן נהרג[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצליפה נמשכה בין 90-93 דקות עד שארבעה אנשים הגיעו לקומת התצפית עם שני שוטרים נוספים. השוטר קונר (שעזר לעדנה טונסלי) ושוקויסט (שעזר עם גברוס ולמפורטס) נשארו בפנים כדי לחפות על החלונות בדרום מזרח ובצפון מזרח של אזור הקבלה. שלושה שוטרים חמושים ממשטרת אוסטין (רמירו מרטינז, יוסטון מקווי וג'רי דאי) ואזרח מתנדב (אלן קראו), המשיכו בעליה לקומת התצפית. מרטינז היה הראשון שהגיע. הוא הלך לבדו סביב הפינה הדרום מזרחית עם אקדחו (קליבר 38), מקוי, חמוש ברובה צייד נכנס אחריו. הם המשיכו לפינה הצפון מזרחית של הקומה ואיתרו את ויטמן יושב. לאחר שמרטינז ירה לעברו שש יריות אקדח שהחטיאו, ירה מקוי בראשו ובצווארו של ויטמן שתי יריות קטלניות ברובה צייד. מרטינז הוסיף וירה בו פעם נוספת, ככל הנראה לאחר מותו. יוסטון מקווי הופיע ב-5 באוגוסט 1966 בפני חבר מושבעים גדול של מחוז טרוויס, אשר פסק כי מעשהו היה בגדר הריגה מוצדקת.

בנוסף להרוגים שמתו באותו יום, הצליח ויטמן לפצוע 33 אנשים. אחד מהם היה תלמיד תיכון שמת מפצעיו שבוע לאחר מכן. פצוע נוסף מת בנובמבר 2001 בגלל בעיות בכליה שהתפתחו כתוצאה מהירי, השופט פסק שהמוות נבע מהירי ועל כן סווג כרצח.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]