צ'ארלס רייט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צ'ארלס סימור רייט, 1912, צילום הרברט פונטינג

סר צ'ארלס סימור רייט, בשם החיבה שלו :סילאס" רייט, על שם הסופר סילאס הוקינג, (באנגלית: Sir Charles Seymour Wright,‏ 7 באפריל 1887 - 1 בנובמבר 1975), היה פיזיקאי קנדי, חבר במשלחת טרה נובה של רוברט פלקון סקוט לאנטארקטיקה, 1913-1910.

על אף משקפיו, הצטיין רייט בספורט, וברוח הרפתקנות הנעורים חיפש מחצבים ושייט בקנו בצפון הרחוק של קנדה, שעדיין לא מופה אז. הוא למד פיזיקה באוניברסיטת טורונטו וזכה במלגת לימודים ללימודי תואר שלישי בקולג' גונוויל וקאיוס שבקיימברידג', אנגליה, שם עסק בחקר קרניים קוסמיות במעבדת קאוונדיש בשנים 1910-1908. בתקופת שהותו שם פגש את דאגלס מוסון, שחזר זמן לא רב קודם לכן מן המשלחת הבריטית של שקלטון לאנטארקטיקה (1909-1907), שנודעה בשם משלחת נמרוד. כששמע על התארגנות משלחתו של סקוט אל הקוטב הדרומי הגאוגרפי, הגיש רייט את מועמדותו אך נדחה. הדחייה לא הרתיעה את רייט, שהלך ברגל מקיימברידג' ללונדון, שם הגיש את בקשתו באופן אישי; הפעם, קיבל אותו סקוט ורייט צורף למשלחת כפיזיקאי וחוקר קרחונים.

באנטארקטיקה הוציא רייט לפועל מספר רב של ניסויים בתצורות קרח וקרינת קרקע. מינואר עד אמצע מרץ 1911 היה אחד מארבעת חברי המשלחת (עם תומאס גריפית טיילור, פרנק דבנהאם ואדגר אוונס), שחקרו ומיפו את ההרים המערביים של אדמת ויקטוריה (המסע המערבי), שם ביצעו מחקרים מדעיים ותצפיות גאולוגיות. ב-1 בנובמבר 1911 היה רייט חבר בצוות הקבוצה הדרומית, שיצאה ממחנה הבסיס בכף אוונס בכוונה להגיע אל הקוטב הדרומי. הוא קיווה להיכלל בקבוצת הקוטב, שנבחרה ללוות את סקוט בתנופה האחרונה אל הקוטב; ואולם, ב-22 בדצמבר 1911, בקו רוחב 85° '15 דרום, שבעה שבועות מן היציאה למסע ועדיין במרחק 480 ק"מ מן הקוטב, היה רייט בקבוצת הסיוע הראשונה שסקוט שילח חזרה. במהלך חמשת השבועות הבאים עזר לקבוצה לנווט את דרכם לאורך 920 ק"מ חזרה לכף אוונס, שם המתינו לשובו של סקוט ואנשיו מן הקוטב. סקוט לא שב. ב-12 בנובמבר 1912 היה רייט, כחבר בקבוצת חיפושים בת 8 אנשים בהנהגת אדוארד ל. אטקינסון, הראשון לאתר את האוהל, שבו נמצאו גופותיהם של רוברט פלקון סקוט, אדוארד אדריאן וילסון והנרי רוברטסון באוארס, שגוועו כולם, ברעב ובקור, בדרכם חזרה מן הקוטב הדרומי, שמונה חודשים קודם לכן. ‏[1]

בשובו לאנגליה נשא רייט לאישה את אחותו של חברו למשלחת טרה נובה, ריימונד פריסטלי. הוא נשא הרצאות בקרטוגרפיה ועריכת סקרים במקביל לכתיבת עבודתו המדעית.

בשנת 1914 התגייס רייט לחיל ההנדסה המלכותי בדרגת סגן לייטננט ושירת בצרפת. לאחר קריירה מרשימה במלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה עזר לפתח אלחוט חפירות וקיבל את אות צלב הצבא ואות מסדר הממלכה הבריטית (OBE), הצטרף ב-1919 למחלקת המחקר של האדמירליות. הוא היה פעיל באדמירליות הבריטית במהלך מלחמת העולם השנייה, ומילא תפקיד חשוב בפיתוח הראשוני של מערכת המכ"ם של בעלות הברית ובפיתוח מתקנים לאיתור מוקשים מגנטיים וטורפדו. בשנת 1946 הוענק לו תואר אבירות על פועלו.

עם יצירת השירות המדעי של הצי המלכותי ב-1946, התמנה רייט לראש השירות הראשון. משם עבר לארצות הברית בתפקיד יועץ מדעי לאדמירל במשימת השירותים הבריטיים המשותפים, וושינגטון הבירה, וב-1951 היה למנהל מעבדת הפיזיקה הימית של מכון המחקר סקריפס לאוקיינוגרפיה בלה ג'ולה, קליפורניה. ב-1955 הצטרף רייט למועצת מחקר ההגנה של מעבדת צי האוקיינוס השקט של קנדה וב-1967 למכון למדעי כדור הארץ שבאוניברסיטת קולומביה הבריטית ולקולג' הצבאי המלכותי לדרכים בוויקטוריה, קולומביה הבריטית.

רייט חזר לאנטארקטיקה פעמיים, ב-1960 וב-1965. ב-1969 פרש לאי סולטספרינג בקולומביה הבריטית, קנדה, שם מת ב-1 בנובמבר 1975, בן 88.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אדריאן רסייד"חזרה לאנטארקטיקה"