צ'זארה בקאריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צ'זארה בקאריה
Cesare Beccaria 1738-1794.jpg
תאריך לידה 15 במרץ 1738
תאריך פטירה 28 בנובמבר 1794 (בגיל 56)
תחומי עניין פילוסופיה של המשפט
הושפע מ לוק, הלבציוס
השפיע על וולטר, דידרו

צ'זארה בקאריהאיטלקית: Cesare Beccaria;‏ 15 במרץ 1738, מילנו - 28 בנובמבר 1794, מילנו), או בשמו האמיתי - צ'זרה בונסאנה, מרקיז דה בקאריה (באיטלקית: Cesare Bonesana,marchese di Beccaria), היה משפטן, פילוסוף, כלכלן ואיש ספרות איטלקי, שנמנה עם נציגי עידן האורות במילנו. בספרו '"על הפשעים ועל העונשים" (1764) הציע רפורמה כוללת למשפט ולהליכים הפליליים, המבוססת בעיקר על אמות המידה הבאות: הענישה איננה נקמה אלא כלי הגנה על החברה; על ההליכים הפליליים להיות שיטתיים; העונשים צריכים להיות בהתאם לחומרת העבירה ולא מופרזים; יש לשים קץ למעצרי שווא, למשפטים חשאיים, להפקעת רכושם של המורשעים ולמעשים שרירותיים מסוג זה; יש לבטל את עונש המוות ולהפסיק להשתמש בעינויים. בקאריה הדגיש את חשיבות מניעת הפשיעה. כונה "רוסו של האיטלקים" והיה דמות מכוננת בתולדות המשפט הפלילי, הפנולוגיה והקרימינולוגיה.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד במילנו כבן הבכור במשפחה אריסטוקרטית. בין השנים 1747-1755 למד במכללה ישועית בעיר פארמה, שם הצטיין בעיקר במתמטיקה. מאוחר יותר תיאר את החינוך שם כ"קנאי" ומדכא את הרגשות. מנעוריו הצטייר כבעל מזג משתנה, ככל הנראה ציקלותימי עם תקופות של התלהבות ורוממות רוח ותקופות של דיכאון וחוסר פעילות. היכרות עם כתביו של מונטסקיה הביאה אותו להתעניין בכלכלה. ב1758 סיים לימודיו באוניברסיטת פאביה עם תואר במשפטים - משפט קנוני ומשפט רומי. מרד באביו וב1761 נשא לאשה את תרזה די בלסקו, בת 17, ללא הסכמת הוריו. בתחילת דרכם בני הזוג חיו בעוני. לאחר מכן, התפשר אביו והסכים לקבל את הכלה הצעירה לחיק משפחתו. ב-1762 נולדה להם בת, הראשונה מבין שלושת ילדיהם.

פעילותו ותורתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על העבירות ועל העונשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחזרתו למילנו השתתף בקאריה בחוג האחים הרוזנים פייטרו ואלסנדרו ורי (Verri), כתב מאמרים בכתב העת "Il Caffé" "איל קפה" ("בית הקפה") הבנוי לפי דוגמת העיתון האנגלי "The Spectator" ולקח חלק בהקמת "האקדמיה דיי פוניי" Accademia dei Pugni ("אקדמיית האגרופים") שבה נידונו בוויכוחים, לעתים סוערים (משם שמה), סוגיות פילוסופיות, פוליטיות וספרותיות. במיוחד תחת השראתו ובעידוד של אלסנדרו ורי, מגן האסירים, החל בקאריה להתעניין במצב המשפט בארצו. למד על הגותם של לוק, הלבציוס, קונדייאק ואחרים. אחרי שכתב מספר מסות בתחום הכלכלה, כולל פמפלט על הרפורמה המוניטרית (1762), פרסם בשנת 1764 את הספר הקצר " על העבירות ועל עונשים ("Dei delitti e delle pene") שבו גינה בחריפות את העינויים ואת עונש המוות כ"ברבריים" אף והגדיר את ההוצאות להורג כ"פשע משפטי". הספר, שמחברו היה רק בן 26, זכה בהצלחה גדולה בכל אירופה ובפרט בצרפת, שם תורגם ב1766. בהמשך תורגם לשפות רבות בהן, אנגלית, גרמנית, ספרדית, הולנדית, פולנית. נהנה מההערכה הנלהבת של הפילוסופים האנציקלופדיסטים, של וולטר ודידרו, והוגים אחרים שהחשיבו אותו כיצירת מופת. ספר זה נחשב הניסוח המתומצת והשיטתי הראשון של עקרונות הענישה הפלילית. בכך הוא בישר את תורתו של פאול פון פוירבך, שניסח את העקרון: nullum crimen, nulla pœna sine lege praevia "אין פשע, אין עונש ללא חוק "

יסודות הגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. שיקולים רציונליים, חילוניים (תוך הרחקת שיקולים רגשיים ודתיים).
  2. עקרון התועלתנות לפיו מדיניות השלטון צריכה לשאוף אל "הטוב ביותר למרבית האנשים".
  3. התבססות על תורת האמנה החברתית (contractualism) הגורסת כי החברה האנושית מושתתת על אמנה שמטרתה להגן על זכויות הפרט ובו זמנית להבטיח שמירת הסדר והביטחון של חבריה, בקאריה הגדיר את העבירה (delitto) כהפרה של אותה אמנה.

לחברה זכות להגנה עצמית על ידי ענישה ההולמת את העבירה (מידתיות העונש) (proporzionalità) ולפי עקרון האמנה הקובע כי אין לאיש זכות בעלות על חיי הזולת. חומרת הענישה צריכה להיות מספקת כדי להבטיח את היעדים של ביטחון וסדר. מה שמעבר לכך מאפיין את הרודנות. בקאריה הוא הראשון שדרש את ביטול עונש המוות שלדעתו איננו מונע את הפשעים ואינו מרתיע את הפושעים. הדגיש את חשיבות מניעת העבריינות, כשהגיע למסקנה שחשובה יותר ודאות העונש מאשר חומרתו. (עקרון בו דגל לראשונה האנגלי רוברט פיל). לדעתו, עונש ההוצאה מחוץ לחברה, אל בית הכלא, קשה יותר מעונש המוות. הוא הטיל ספק בכוחה של ההוצאה להורג כגורם מחנך ומרתיע. זאת מפני שזיכרון התמונה הטראומתית, האכזרית, נוטה מסיבות של הגנות פסיכולוגיות להשכח ובעיני הצופים אין קשר ברור בין ההוצאה להורג ולבין זיכרון האשמה, כשהם לא נכחו בדיונים המשפטיים. בספרו, מתייחס בקאריה לערך החינוכי של העונש, זאת בעקבות השקפתו של תומאזו קמפנלה שנאסר בעצמו לזמן רב וחקר את הכלא מבפנים. בקאריה מצביע כי בשביל עבריינים קטנים העובדה שהכלא מספק אוכל וקורת גג גורמת לפעמים לאינטרס לבצע עבירות נוספות רק על מנת להיכנס אליו מחדש. הגורם המרתיע יותר אינו דווקא עוצמת העונש אלא אורכו בזמן. על כן דרושים עונשים ודאים וממושכים בזמן. יעילות העונש קשורה גם לביצועו המהיר, קרוב ככל האפשר בזמן לשעת העבירה. עונש המוות יכול להתקבל על הדעת רק במקרים שבהם הבריחה מהמאסר מעמידה בסכנה את ביטחון החברה. הספר "על העבירות ועל העונשים" השפיע רבות על הפילוסוף התועלתני הבריטי ג'רמי בנת'ם ועל תלמידו סמואל רומילי שדגלו בביטול עונש המוות בממלכה המאוחדת. גם בארצות אחרות, עקרונות הענישה של בקאריה עוררו עניין רב, למשל אצל הקיסרית יקתרינה השנייה אצל קיסר אוסטריה יוזף השני, אצל ג'פרסון וג'ון אדמס ושאר אבות החוקה האמריקאית, והשפיעו על הרפורמות בתחום החוק והמשפט. הדוכסות הגדולה של טוסקנה תחת שרביטו של פייטרו לאופולדו די לורנה הפכה ב 3 בנובמבר 1788 למדינה הראשונה שביטלה את עונש המוות. בקאריה צידד בחופש נשיאת נשק, עקרון שהתקבל בברכה בארצות הברית הצעירות. הוא חשב שאיסור נשיאת הנשק מפלה לרעה ומפקיר את האנשים שומרי חוק.

כתיבתו לאחר מכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות ששום דבר ממה שכתב אינו עולה בחשיבות על ספרו "על העבירות ועל העונשים", תרם בקאריה תרומות לא מבוטלות גם בתחומים אחרים, למשל כחלוץ של האנליזות הכלכליות. עוד בעבודתו מ-1762 על הרפורמה המוניטרית "Del Disordine e dei remedi delle Monete" הראה שערך הסחורות נמצא ביחס הפוך לכמותן ולמספר מוכריהן וביחס ישר לתחרות הקונים, למסים, לכוח העבודה לאמצעי התובלה. במאמרו מ-1764 "Tentativo analitico sui Contrabbandi" ניתח יחסים בין תעריפים ובין הברחות. טען שמכסים גבוהים מעלים את התמריץ להבריח סחורות ועל ידי כך מביאים לירידת ההכנסות. הרצאותיו בבית הספר הפאלאטיני במילנו, שם כיהן כפרופסור לכלכלה ציבורית ומסחר בשנים 1768 - 1770, נקבצו בספר שהופיע בשנת 1804, אחרי מותו, תחת הכותרת "יסודות הכלכלה הציבורית" (Elementi di economia pubblica). בהרצאות אלה שהושפעו על ידי רישאר קנטיון (Cantillon) פיתח מושגים שהקדימו כמה מרעיונותיו של אדם סמית ותומאס מלתוס כמו מושג חלוקת העבודה והיחס בין אספקת המזון והאוכלוסייה. נכתב רבות על ביקורו של בקאריה בפריז בשנת 1766 שהתקצר, אומרים, עקב געגועיו לבית ולאשתו הצעירה. עזיבתו את פריז בחפזון לאחר שלושה שבועות הביאה לריב עם חברו הטוב פייטרו ורי. על אף קבלת האורחים הנלהבת לה זכה, היו בין בני שיחו הצרפתיים שהתאכזבו ממנו עקב חוסר הברקתו האינטלקטואלית לכאורה. ייתכן כי לרושם הזה גרם אופיו הביישני ואולי אף אפיזודה מלנכולית שפגעה בו באותם ימים. בשנת 1771 מונה על ידי השלטונות האוסטריים חבר במועצה הכלכלית העליונה של מילנו ונשא בתפקידים ציבוריים עד יום מותו. בתור שכזה לקח חלק פעיל בנקיטת החלטות ורפורמות חשובות בתחום המטבע, יחסי העבודה והחינוך הממלכתי. ב1791 השתתף בוועדה לרפורמת קודקס החוקים.

דוח שכתב השפיע על אימוץ שיטת המדידה המטרית בצרפת. בחייו האישיים התמודד עם בעיות משפחתיות ובריאותיות רבות. אשתו תרזה נפטרה בשנת 1774 אחרי מחלה ממושכת. בקאריה התחתן שנית שלושה חודשים מאוחר יותר. במשך מספר שנים נאלץ לעמוד במאבקים משפטיים על ירושה שניהלו נגדו שני אחיו ואחותו. קיבל בשמחה את המהפכה הצרפתית אך התאכזב עמוקות משיטות הטרור של שלטון המהפכנים. בתו ג'וליה הייתה אמו של הסופר אלסנדרו מנצוני.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו לתורה המשפטית של בקאריה מבקרים בחייו ואחרי מותו, לא רק מצד נציגי הריאקציה הפאודלית מזמנו. חלק מהבקורות אינן לוקחות בחשבון את התקופה שבה חי ופעל ובאות מנקודות מבט של עידנים מודרניים. היו שטענו שהיה "מחבר של ספר אחד" ושתורתו אינה מקורית אלא תמצות של דעות ורעיונות נאורים של האחים ורי והוגים אחרים, איטלקים ואחרים. נטען כי בעת חיבורו את ספרו המפורסם לא היה לו די ניסיון משפטי. הקפדתו על עקרון ההפרדה בין הרשויות גרמה לכך שלא השאיר מקום לגמישות בעבודת השופטים שהיו אמורים לפי שיטתו לפסוק פסקי דין קבועים לפי חוקים נוקשים בהתאם לסוג העבירות. התברר מאוחר יותר שיישום עקרונות אלה בתחום הענישה לא היה מעשי והיה צורך להנהיג רפורמות נוספות - כמו למשל שקילת נסיבות מקלות בכל מקרה ומקרה. בדיעבד טענה אחרת כלפי בקאריה הייתה שלא התייחס מספיק לנושא שיקום העבריינים.

ציטוטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Parmi un assurdo che le leggi, che sono l'espressione della pubblica volontà, che detestano e puniscono l'omicidio, ne commettono uno esse medesime, e, per allontanare i cittadini dall'assassinio, ordinino un pubblico assassinio.

Cesare Beccaria, Dei delitti e delle pene, Capitolo XXVIII.

... "נראה לי אבסורד שהחוקים, המבטאים את רצון הציבור, המוקיעים ומענישים את הרצח, יביאו לידי בדיוק אותו מעשה, ועל מנת להרתיע את האזרחים ממעשי רצח, יורו על רצח בפומבי"

(בקאריה "על הפשעים ועל העונשים" פרק כ"ח)

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • (Dei delitti e delle pene (1764) (על עבירות ועל עונשים)
  • (1804, פורסם לאחר מותו) (Elementi di economia pubblica (יסודות כלכלה ציבורית)
  • (Ricerche intorno alla natura dello stile (1770 (מחקרים על טבעו של הסגנון)

ספרות נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Coleman Phillipson, Three Criminal Law Reformers: Beccaria, Bentham, Romilly (1923)
  • Marcello T. Maestro, Voltaire and Beccaria as Reformers of Criminal Law (1942), and Cesare Beccaria and the Origins of Penal Reform (1973 ).
  • Joseph A. Schumpeter, History of Economic Analysis (1954).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]