צ'יאונה סוגיהארה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צ'יאונה סוגיהארה

צִ'יאוּנֶה (סֶמְפּוֹ) סוּגִיהַארַה, (ביפנית: 杉原千畝‏; 1 בינואר 1900 - 31 ביולי 1986) היה דיפלומט יפני שבהיותו קונסול יפן בקובנה הציל בזמן השואה את חייהם של אלפי יהודים מליטא ופולין. חסיד אומות העולם.

ראשית ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגיהארה נולד ביאוטסו שביפן ב-1 בינואר 1900 לאביו, יושימיזו, גובה מס מטעם הממשלה ורופא, וליאטסו ממעמד הסמוראים. הוא היה הבן השני בין שישה ילדים. מגיל צעיר גילה עניין רב בשפה האנגלית ובעולם שמעבר ליפן. אביו ציפה ממנו כי ילמד רפואה, אך בבחינות הכניסה פסל עצמו בכוונה לאחר שרשם במבחן את שמו בלבד. הוא נרשם ב־1918 לאוניברסיטת ואסדה ולמד כמקצוע ראשי ספרות אנגלית. ב־1919 עבר את בחינות משרד החוץ, ונשלח לחארבין בסין, שם למד גרמנית ורוסית, והתמחה בעניין הרוסי.

במשרד החוץ היפני נחשב סוגיהארה לדיפלומט מבריק. בין היתר מונה על רכישת מסילת הרכבת הצפונית במנצ'וריה (שהייתה אז מדינת בובה של יפן) מידי ברית המועצות. בשל מידע שקיבל מהסינים, הצליח לקנות אותה במחצית התעריף שדרשו הרוסים. סוגיהארה התפטר מתפקידו במחאה בעקבות הזוועות שנעשו תחת הכיבוש היפני בסין, וחזר ליפן ב־1935. שם התחתן עם יוקיקו קיקוצ'י, אף שהייתה בת למעמד נמוך משלו. ב־1938 גויס שוב למשרד החוץ, שירת במשרד הדוברות ולאחר מכן נשלח לשמש כמתרגם לרוסית בלשכת הצירות בהלסינקי שבפינלנד. ב־1939 נשלח לליטא, שם נתמנה לתפקיד סגן הקונסול בקובנה. תפקיד נוסף היה לאסוף מודיעין על תנועות כוחות הצבא הסובייטים והגרמנים באזור.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבנה בו ישבה הקונסוליה היפנית בקובנה

כאשר הכוחות הסובייטים כבשו את ליטא, ביוני 1940, פליטים יהודים רבים מפולין ומליטא התדפקו על דלתות הקונסוליה. לאחר ששוחח איתם, החליט סוגיהארה לעזור להם להימלט מרדיפות הנאצים. השיטה הייתה הנפקה של ויזת מעבר ביפן, לאלו שקיבלו מחסיד אומות העולם יאן זווארטנדיק, הקונסול ההולנדי בקובנה, ויזת יעד לכיוון היעד הפיקטיבי, האי קורסאו, שהיה אז בשליטה הולנדית. הנפקת ויזת מעבר איפשרה לקבל ויזת יציאה מרוסיה, ומליטא שהייתה אז שטח כבוש בידי הרוסים. הפליטים היו צריכים לגייס סכומי כסף מופקעים (180 דולרים אמריקניים, שנחשבו להון עתק באותם ימים), לנסיעה ברכבת הטרנס-סיבירית שחצתה את רוסיה, עד לעיר הנמל הרוסית ולדיווסטוק בנסיעה שארכה 11 ימים, ומשם בשיט בספינה ליפן. בשל הסיבות הכלכליות וכן בשל קושי להאמין בכוחה של הוויזה לא פנו בתחילה פליטים רבים בבקשה לקבל ויזה מן הקונסוליות ההולנדית והיפנית, אך עם הידרדרות המצב ובעיקר בשל השתדלותם של העסקנים היהודים שהיו ממנהיגי הפליטים מפולין ששהו בליטא, ובראשם ד"ר זרח ורהפטיג (לימים שר במדינת ישראל), הייתה עלייה חדה במספר הפליטים שפנו לבקש ויזה שכזו.

שלוש פעמים ביקש סוגיהארה אישור מהממונים עליו במשרד החוץ היפני להנפיק ויזות. כיוון שהנפקת ויזה דרשה תהליך הרשמה מסודר והוכחה מצד המבקש שברשותו דמי קיום מספיקים, נענה סוגיהארה בשלילה, וכשראה שהמצב הביטחוני מחמיר, המרה את פי הממונים עליו, והחל ב-31 ביולי 1940 הנפיק ויזות ככל שיכול, עד שהקונסוליה היפנית נסגרה בלחץ הרוסים, בספטמבר 1940. ב-4 בספטמבר עזב סוגיהארה את תפקידו ויצא ברכבת עם משפחתו לברלין, להמשך שירות דיפלומטי שם.

על פי האומדן, עד מועד סגירת הקונסוליה היפנית, הספיק סוגיהארה להנפיק יותר מ־2,150 ויזות, בכתיבה ידנית מרתונית ביחד עם אשתו ועוזרו (כאשר בחלק מהזמן סייע להם משה זופניק, תלמיד ישיבת מיר).

אף בתחנת הרכבת כאשר עזב את ליטא, המשיך להנפיק ויזות. ולאחר שהרכבת יצאה מהתחנה זרק את החותמת לידי פליט יהודי, שהנפיק בעזרתה ויזות מזויפות נוספות. מספר הניצולים היה גבוה יותר ממספר הוויזות, כיוון שוויזות למבוגרים כללו גם את ילדיהם. המספר הרשמי נאמד ב־6,000 ניצולים, אך הערכות לא-רשמיות עוברות את ה־10,000. במסגרת הוויזות הללו הונפקו ויזות לכל שלוש מאות תלמידי ישיבת מיר שעברו בשלב ראשון לקובה שביפן והמשיכו שם בלימוד תורה ולאחר כשמונה חודשים לשנחאי.

מעשיו חשפו אותו ואת משפחתו לפגיעתם של הגרמנים, אך אף שכנראה ידעו על שעשה לא פגעו בו, והוא המשיך למלא תפקידים דיפלומטיים ברחבי אירופה. בסוף תקופת המלחמה נעצר ביחד עם אשתו וילדיו בידי הסובייטים, ושהה למעלה משנה במחנה מעצר.

אחרי המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדליה שהנפיקה ישראל לזכרו
רחוב סמפו סוגיהרה ביפו

ב־1947 חזר סוגיהארה ליפן. תחת הנימוק הרשמי של צמצומים, הוא פוטר ממשרד החוץ בשל הוויזות שחילק בחופשיות. הוא נאלץ לעבוד בעבודות כפיים שונות, במשך תקופה לא קצרה, ואף עבד בחנותו של אחד מראשי הארגונים היהודיים. ב־1960 קיבל משרה בחברה מסחרית ברוסיה, ועבד בה כ־16 שנים.

בשנת 1985 קיבל סוגיהארה הכרה כחסיד אומות העולם על ידי יד ושם. סוגיהארה לא הסכים לקבל כיבודים או טובות הנאה כלשהם, מלבד מלגת לימודים שניתנה לבנו נובוקי בידי מדינת ישראל. ככלל, לא הסכים להתראיין, ובראיון נדיר אחד אמר שצריך לעשות את הדבר הנכון משום שהוא נכון – ולא מכל סיבה אחרת.

סוגיהארה נפטר ב־31 ביולי 1986 בגיל 86, והותיר אחריו אלמנה ושלושה ילדים.

מורשתו והנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינת ישראל, באמצעות החברה הממשלתית למדליות ומטבעות, הביעה את הוקרתה בהטבעה של מדליה מיוחדת לזכרו. בשנת 1992 נבנתה לכבודו אנדרטה בעיר מולדתו, ובה פסל בדמותו. ב־1998 הנפיק השרות הבולאי בישראל, בשיתוף יד ושם, בול דואר ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, הנושא את דיוקנותיהם של חמישה דיפלומטים חסידי אומות העולם, בהם סוגיהארה.

עיריית תל אביב יפו קראה רחוב על שמו ביפו, בין רחוב התקומה לשדרות ירושלים, לצד קולנוע אלהמברה.

סוגיהארה גם קיבל הכרה רשמית מממשלת יפן והוכר בה כגיבור לאומי. בעיר קובנה, שם שירת כקונסול, נקרא רחוב על שמו. נעשה עליו סרט תיעודי בשם "סוגיהארה", בבימויו של רוברט קירק.

אחד ההסברים לכינויו "סמפו" הוא בכך שכשהיהודים להם הנפיק ויזות שאלוהו לשמו, חשב שהשם "צ'יונה" יהיה קשה להגייה על ידי מי שלא מורגל בשפה היפנית. לכן אמר ששמו "סמפו", שהיא צורת קריאה נוספת לסימניות הקאנג'י המרכיבות את שמו.

בשנת 1992 החליטה עיריית יאוטסו להקים פארק לזכרו על גבעה המשקיפה על העיר. שמו של הפארק ביפנית הוא 人道の丘 - Jindou no oka, שפירושו "גבעת האנושיות". בטקס חנוכת הפארק השתתפו גם ניצולים רבים, בהם זרח ורהפטיג, שהיה מניצוליו. בשנת 2000 נחנך בפארק מוזיאון סוגיהארה, בו ביקרו כבר למעלה מ-100 אלף מבקרים, בהם ישראלים רבים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רשימת סוגיהרה - בחיפוש אחר הטוב מאת - הלל לוין, הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 1999.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]