צ'יאנג קאי שק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: לא נייטרלי.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
צ'יאנג קאי-שק
זהו שם סיני; שם המשפחה הוא צ'יאנג.

צ'יאנג קאי שק (סינית: 蔣介石, פין-יין: ‏, 31 באוקטובר 1887 - 5 באפריל 1975) היה מנהיג צבאי ופוליטי סיני אשר קיבל את מנהיגות הקואומינטנג לאחר מות סון יאט-סן בשנת 1925. הוא ערך מסע צבאי לצפון המדינה לאיחודה של סין ולהכנעת אילי המלחמה, וממנו עלה כמנצח בשנת 1928 כמנהיגה של הרפובליקה של סין. צ'יאנג הנהיג את סין במהלך מלחמת סין-יפן השנייה משנת 1937 עד שנת 1945. במהלכה הוחלשה השפעתו בסין עצמה, אך השפעתו הבינלאומית גדלה, והוא נחשב לאחד מ"ארבעת הגדולים" עליהם נימנו גם וינסטון צ'רצ'יל, פרנקלין דלאנו רוזוולט ויוסיף ויסריונוביץ' סטלין. במהלך מלחמת האזרחים הסינית בין השנים 1945 - 1949, ניסה צ'יאנג להדביר את המפלגה הקומוניסטית של סין אך נכשל, ונאלץ לסגת לאי טיוואן ביחד עם ממשלתו וצבאו, ולשמש שם כנשיא הרפובליקה הסינית עד יום מותו.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'יאנג קאי שק נולד בעיר שיקו בדרום מזרח סין, למשפחה של סוחרי מלח עשירים. הוא נישא בשידוך לבת כפרו, מאו פומיי, ולזוג נולד בן - צ'יאנג צ'ינג קואו, ובת - צ'יאן חואה.

צ'יאנג גדל בעידן בו תבוסותיה של סין למדינות החוץ הותירו אותה במצב של חוב תמידי וחוסר יציבות פנימית. הוא החליט להצטרף לצבא ולסייע בהצלת מדינתו. הוא החל את חינוכו הצבאי במכללה הצבאית פאוטינג בשנת 1906. בשנת 1907 למד במכללה הצבאית ביפן ושירת בצבא הקיסרי היפני בין השנים 1909 - 1911. שם הביע תמיכה בתנועה המהפכנית של בני עמו אשר קראה להדיח את שושלת צ'ינג, ולהקים רפובליקה בסין. בשנת 1908 הצטרף לתנועת טונג מנג חואי בהנהגת סון יאט-סן, שהייתה תנועה רפובליקנית לאומית סינית, שהיוותה את הבסיס להקמת הקואומינטנג.

עלייתו לעמדת כוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פריצתה של התקוממות ווצ'אנג בשנת 1911, חזר צ'יאנג לסין ללחום לטובת המהפכנים. הוא שירת בצבא המהפכנים, והוביל גדוד בשאנגחאי תחת פיקודו של ידידו ומורו הרוחני צ'ן צ'ימיי. מהפכת שינהאי הייתה להצלחה וצ'יאנג הפך לחבר מייסד בקואומינטנג.

לאחר השתלטותו של יואן שיקאי על הממשלה הרפובליקנית, היה צ'יאנג לבן חסותו של סון יאט-סן וחילק את זמנו בין מקלט גלות ביפן ומקלט שמצא באזורים הנתונים לריבונות זרה בשאנגחאי. בשאנגחאי הידק צ'יאנג את קשריו עם העולם התחתון ועם "הכנופיה הירוקה" הידועה לשמצה. לאחר מכן שימש כקצין בצבאו של איל המלחמה הקנטונזי, צ'ן צ'יו מינג. בשנת 1923 עבר סון יאט-סן לגואנגג'אוו (הידועה כ"קנטון") בדרום סין, ובעזרת הקומינטרן ערך רפורמה בקואומינטנג ויצר ממשלה מהפכנית. צ'יאנג נשלח למוסקבה ובילה בה שלושה חודשים בלימוד המוסדות הצבאיים והפוליטיים הסוביטיים. הוא שב לגואנגג'ואו בשנת 1924 והפך למפקד האקדמיה הצבאית בוומפואה. בשנים אלו טיפח חבר קצינים הנאמן לו אישית. בשנת 1925 ערך עם צבאו מסעות מלחמה כנגד יריבים מקומיים במחוז גואנגדונג.

עם מותו של סון יאט-סן בשנת 1925 נוצר ואקום בהנהגה הסינית. צ'יאנג החל בתמרונים לקחת את מקומו. תחילה התמנה למפקד הצבא המהפכני הלאומי הסיני, ובשנת 1926 הנהיג את "המשלחת הצפונית" - מסע צבאי שנועד להביס אילי מלחמה ששלטו בצפון סין, ולאחד את המדינה תחת הנהגה אחת.

בינואר 1927, בעיצה אחת עם הקומוניסטים הסינים והסוכן הסובייטי מיכאיל בורודין, העבירו מנהיגי הקואומינטנג את הממשלה מגונגזו לווהואן שבמרכז סין. כיבוש שאנגחאי ונאנג'ינג במרץ הכחיד כמעט לחלוטין את שליטת התומכים בקיסר בסין, ועם סיום הכיבוש החליט צ'יאנג לנתק את קשריו עם אנשי השמאל, שכבר לא היה זקוק להם למלחמתו. ב-12 באפריל החל צ'יאנג במתקפה על אלפי אנשים שנחשדו כקומוניסטים באזורים שבהם שלט. לאחר מכן הקים את ממשלת הקואומינטנג העצמאית שלו בנאנג'ינג, בתמיכת גורמים שמרנים. הקומוניסטים גורשו מהקואומינטנג, והיועצים הסובייטים הוגלו. בייג'ינג נכבשה ביוני 1928.

ב-1 בדצמבר 1927 נישא צ'יאנג ביפן לסונג מיי-לינג (אחותה הצעירה של סונג צ'ינגלינג, אלמנתו של סון יאט-סן, לה הציע נישואין אך נדחה). על מנת לרצות את הוריה של סונג צ'יאנג התגרש מאשתו הראשונה, גירש את פילגשיו, וב-1929 אף המיר את דתו לנצרות.

במאבק על הנהגת סין[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'יאנג קאי שק שלט בסין באופן רשמי, אך מפלגתו הייתה "חלשה מכדי להנהיג, וחזקה מכדי שתודח מן ההנהגה". בשנת 1928 הוכרז צ'יאנג כגנרליסימו (מפקד על) של כל כוחות הצבא בסין ויושב ראש הממשלה הלאומית. הוא החזיק בעמדה זו עד שנת 1932 ולאחר מכן בין 1943 ל-1948.

עשר השנים שבין 1928 ל-1937 היו תקופה של איחוד והישגים לממשלת צ'יאנג. כמה מן המאפיינים הקשים של המעורבות הזרה והפריבלגיות שניתנו לזרים בסין מותנו באמצעים דיפלומטיים. הממשלה פעלה במרץ על מנת להביא למודרניזציה במערכת חוקי העונשין, לייצב את המחירים, להחזיר את החוב הלאומי, לערוך רפורמה במערכת הבנקאות והמטבע, לבנות מסילות רכבת וכבישים מהירים, לשפר את שירותי הבריאות, לחוקק חוקים נגד הסחר בסמים, ולהמריץ את הייצור החקלאי והתעשייתי. מאמצים גדולים נעשו גם בתחום החינוך. תנועת "חיים חדשים" הוקמה על מנת להדגיש ערכים מוסריים קונפוציאנים, השפה המנדרינית קודמה לדרגת שפה רשמית בסין, ונעשו ניסיונות לסטנדרדיזציה של השפה בסין כולה. הצלחות אלו גרמו לסינים לגאווה לאומית ולתחושת אחדות, אף שנתקלו בהתנגדות. צ'יאנג נלחם עם רוב אילי המלחמה שהיו תומכיו בשנים קודמות, כאשר מרידה מסוג זה בשנת 1930 כמעט שהביאה להפלת הממשלה, וגרמה ל-250,000 קורבנות בנפש.

בינתיים התארגנו מחדש הקומוניסטים בג'יאנגשי והקימו את הרפובליקה הסובייטית הסינית. צ'יאנג יצא בשנת 1934 למסע למיגור הקומוניסטים, כשהוא נעזר ביועצים צבאיים גרמנים, שכן הממשל הנאצי ראה באהדה את ניסיונותיו להביס את הקומוניזם. מסע צבאי זה הסתיים במצעד הארוך, שיצר מיתוס סביב דמותו של מאו צה טונג, ובו נמלטו הקומוניסטים מצבאו של צ'יאנג למחוז יונאן.

מנהיג סין במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פלישתה של יפן למנצ'וריה בשנת 1931 צ'יאנג אימץ את הסיסמה "בתחילה שלום מבפנים, ולאחר מכן התנגדות חיצונית" אשר כוונתה הייתה שעל הממשלה להביס תחילה את הקומוניסטים בטרם תנסה להתמודד ישירות עם יפן. מדיניות זו לא הייתה פופולרית, ובשנת 1936 אחד ממנהיגי צבא סין, ז'אנג שואליאנג, יזם את תקרית שיאן. צ'יאנג נחטף והוכרח לאחד כוחות עם הקומוניסטים כנגד יפן. צ'יאנג לאחר מכן הכחיש שערך הסכם כלשהו עם הקומוניסטים והמשיך להלחם בהם.

המלחמה הסינית - יפנית פרצה בשנת 1937. באוגוסט של אותה השנה שלח צ'יאנג חצי מיליון מחייליו להגנת שאנגחאי. כישלון יזמה זו עלה ברבע מיליון אבידות לסין. יתר על כן, צ'יאנג פקד על הפצצה אווירית של ספינות קרב יפניות בשנגחאי, שהסתיימה בכישלון מביש ועקוב מדם: המטוסים החטיאו את מטרתם, פגעו בעיר וריסקו לגזרים אלפי פליטים סינים. בייאושו, פקד צ'יאנג אף לפוצץ את הסכרים על הנהר הצהוב כדי לסכל את תנועת הצבא היפני, צעד שסייע אולי להצלת סין אולם גרם למותם של מאות אלפים. לאחר מכן, העביר את ממשלתו לתוככי סין לעיר צ'ונגצ'ינג. ללא משאבים כלכליים ותעשייתיים לא יכל צ'יאנג להתקיף את הצבא היפני, והחזיק במגננה אסטרטגית למשך שאר המלחמה, כשהוא שומר על כל השטח שיכל לשלוט בו. עם זאת, ניהל צ'יאנג קרבות עזים עם היפנים במרכז סין, ארגן מלחמת גרילה מאחורי קווי האויב ובמיוחד שלח את מיטב כוחותיו לבורמה כדי לסייע למערכה של בעלות הברית בארץ זו.

לאחר הצטרפות ארצות הברית למלחמה כנגד יפן ב-1941 הפכה סין לאחת מבעלות הברית. במהלך המלחמה קיבלו צ'יאנג ואשתו סונג מיילינג (שהתחנכה בארצות הברית) את תמיכתם של האמריקנים, אשר ראו בהם את התקווה לסין דמוקרטית ואף נוצרית. מדיניותו של צ'יאנג הייתה רחוקה מלהיות נוצרית או דמוקרטית, אולם בשל תדמיתו כגיבור מלחמת ההתנגדות ליפנים תדמיתו נותרה בעינה.

בעבר היה מקובל לחשוב כי צ'יאנג לא רצה באמת להילחם ביפנים, וכי מדיניותו הייתה הגנתית בלבד. לפי תאוריה זו, צ'יאנג רצה לשמור את עיקר צבאו למלחמה עתידית נגד הקומוניסטים, ולא שאף להתעמת עם היפנים. זה היה גם הרושם שהתקבל במסדרונות השלטון בארצות הברית באותה התקופה, בעיקר עקב השפעתו של היועץ הצבאי האמריקאי של צ'יאנג, גנרל ג'וזף סטילוול. אולם היסטוריונים חדשים כמו ג'יי טיילור והאנס ון דה ואן, שהסתמכו על ראיות חדשות כמו יומנו של צ'יאנג, מציגים גישה שונה לחלוטין: צ'יאנג היה להוט להילחם ביפנים ואף עשה זאת בגבורה רבה במשך שנים, וכמו כן - תרם כוחות סיניים רבים למערכה כנגד היפנים בבורמה, וניסה לשכנע את המנהיג ההודי מהטמה גנדהי שלא להפריע לבריטים להילחם ביפן. הוויכוח בין צ'יאנג לבין היועץ הצבאי שלו, גנרל סטילוול, לא היה על עיקרון המלחמה ביפנים, אלא רק על הדרך. צ'יאנג רצה להילחם אולם בזהירות, ולא להקריב את כוחותיו לחינם. סטילוול, לעומת זאת, היה זהיר פחות, והעריך יותר את יכולות הצבא הסיני לעומת המשאבים המועטים שהוקצו לו. חרף חילוקי הדעות עם סטילוול, שלח צ'יאנג צבא משלוח ניכר לבורמה, מערכה בה נחלו הוא וסטילוול תבוסה קשה. הסכסוך המתוקשר בין צ'יאנג לגנרל האמריקאי, שנהג לכנות אותו בזלזול "הבוטן," פגע בתדמיתו של צ'יאנג בארצות הברית. אולם לקראת סוף המלחמה, הבינו אחדים מקובעי המדיניות האמריקאיים, ביניהם שליחו המיוחד של רוזוולט לסין גנרל פטריק הרלי, כי יחסי האנוש הגרועים של סטילוול פוגעים במאמץ המלחמה בזירת סין, ולפיכך החליפו אותו ביועץ צבאי חדש, גנרל אלברט וודמאייר.[דרוש מקור]

בעבר היה נהוג אף לחשוב, כי הקומוניסטים נלחמו ביפן במלחמת גרילה נועזת, לעומת צ'יאנג שלא עשה דבר. אולם כותבי הביוגרפיה החדשה של מאו, ג'ונג צ'אנג וג'ון האלידיי ("מאו, הסיפור הבלתי נודע") וכן חוקרים אחרים כמו האנס ון דה ואן וג'יי טיילור, הוכיחו כי מיתוס לחימת הגבורה כנגד היפנים של מאו וכוחותיו אינו אמיתי. למעשה, מאו ניסה לשמור ככל הניתן את כוחותיו למלחמה עתידית כנגד צ'יאנג. ההתקפה הרצינית היחידה שלו כנגד היפנים הייתה פעולת גרילה בקנה מידה גדול, "התקפת מאה הגדודים" ב-1940 - אולם זה היה יוצא מן הכלל המעיד על הכלל.[דרוש מקור]

צ'יאנג הוכר כאחד מ"ארבעת הגדולים" מנהיגי בעלות הברית, ביחד עם רוזוולט, סטלין וצ'רצי'ל, ואף השתתף בוועידת קהיר בנובמבר 1943 כשאשתו מסייעת לו בתרגום ועצה. היחס שלו לארצות הברית היה מורכב: מצד אחד נראה שהעריך את רוזוולט והיה אסיר תודה על הסיוע לסין, ומצד שני כאב את ההשפלות התכופות מצד פקידים אמריקאים, שלדעתו התייחסו לסין כמו למדינה כפופה במקרה הטוב, או קולוניה במקרה הרע. למשל, צ'יאנג זעם עד כדי להשחית כאשר לא הוזמן לרוב הועידות של מנהיגי בעלות הברית, כמו ועידת קזבלנקה. הביוגרף שלו, ג'יי טיילור, מספר שבמקרים אחדים פרץ בבכי תמרורים לאחר השפלות כאלו. אולם בכל זאת הבין צ'יאנג שסין תלויה בארצות הברית, ותמיד מחל על כבודו וניסה לשמור עמה על יחסים טובים במידת האפשר.

ארצות הברית המשיכה לסייע לצבאו של צ'יאנג כנגד צבא השחרור של העם שהנהיג מאו במלחמת האזרחים הסינית, ובכל זאת - הסיוע היה מוגבל, ולעתים עצרו האמריקאים את צ'יאנג והכריחו אותו לשאת ולתת עם הקומוניסטים, דבר שבלם את המומנטום של כוחותיו ברגעים קריטיים במערכה. לעומת זאת, נהנו הקומוניסטים מסיוע נדיב של ברית המועצות. על אף הכבוד שרחשו לו גורמי חוץ, היה צבאו של צ'יאנג חלש ועני במשאבים, ואף נוגע בשחיתות במקרים רבים. בחלקו, נשלט הצבא בידי "אילי מלחמה" מקומיים, שלא תמיד שמעו לפקודות צ'יאנג או יועציו הצבאיים האמריקאיים, והעדיפו לאגור את הסיוע הצבאי האמריקאי ליום סגריר במקום להשתמש בו נגד היפנים.

בשנת 1947 נבחר צ'יאנג על פי החוקה החדשה של הרפובליקה הסינית לנשיא סין. הוא התפטר מתפקידו ב-21 בינואר 1949 כאשר כוחות הקואומינטנג סבלו אבידות כבדות בקרב כנגד הקומוניסטים. ב-10 בדצמבר 1949 נכבשה על ידי הקומוניסטים צ'נגדו, העיר האחרונה בה החזיקו כוחות הקואומינטנג בסין היבשתית. צ'יאנג ובנו, שניהלו את הגנת העיר, פונו במטוס לאי טאיוואן באותו היום. לעולם לא ישובו לסין היבשתית.

נשיאות בטאיוואן[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'יאנג העביר את ממשלתו לטאיפיי (עליה הכריז כ"בירה זמנית" עד לכיבוש מחדש של ננג'ינג), בירת האי טאיוואן שבו שב לשמש בתפקיד הנשיא ב-1 במרץ 1950. נבחר כנשיא הרפובליקה הסינית עוד ארבע פעמים ובסך הכול שימש בתפקיד עד יום מותו בשנת 1975. הוא המשיך לטעון לריבונות בשטחה של סין. לאור המלחמה הקרה רוב מעצמות המערב הכירו בדרישותיו, והרפובליקה הסינית הייתה נציגת סין לאו"ם ולמוסדות בינלאומיים אחרים.

למרות החוקה הדמוקרטית נשיאותו של צ'יאנג הייתה אוטוריטרית ושלטה מכוח צווי חרום שהגדילו מאוד את סמכויות הנשיא על מנת "לשוב ולהשתלט על סין היבשתית". עזרה יפנית נדיבה ותשתית שהותיר אחריו הכיבוש היפני של האי סייעו לאי לפרוח מבחינה כלכלית.

מותו ומורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1975 מת צ'יאנג בטאיפיי כשהוא בן 88 ממחלת לב וריאות ממנה סבל בחודשים האחרונים לחייו. הוכרז על חודש של אבל, במהלכו נתבקשו האזרחים לשאת סרטים שחורים על זרועם. צ'יאנג ובנו (שנפטר בשנת 1988) נקברו באי טאיוואן, אך כיום הוסכם בין ממשלת הרפובליקה הסינית ובין ממשלת הרפובליקה העממית של סין כי הוא ייטמן במחוז הולדתו בסין באביב 2005.

ממשיכו של צ'יאנג היה בנו צ'יאנג צ'ינג קואו.

למרות שהיה אחת הדמויות המשפיעות בהיסטוריה הסינית צ'יאנג קאי שק נכשל במאמציו לקבל מן העם הסיני את האהבה שרחשו לסון יאט-סן או את הכבוד שרחשו למאו. כאויבו של מאו נערך מסע תעמולה נגדו בסין העממית, ונטען כי שימש אינטרסים זרים בניגוד לטובתה של סין. גם בטאיוואן הוא נותר כדמות לא פופולרית בשל שנות שלטונו הנוקשות באי. מאז הדמוקרטיזציה של הממשל בטאיוואן בשנות התשעים הוסרה דמותו של צ'יאנג מן הבניינים הממשלתיים והכיכרות. עם זאת אין עוררין על הנהגתו את סין בשעותיה הקשות במלחמה כנגד היפנים, ועל היותו גורם מאחד שחיסל את תופעת אילי המלחמה העצמאיים.

לזכרו הוקמה אנדרטת צ'יאנג קאי שק במתחם הנשיאות שבעיר טאיפיי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]