צ'ילה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרפובליקה של צ'ילה
La República de Chile
Flag of Chile.svg Coat of arms of Chile.svg
דגל סמל
מוטו לאומי: בהגיון או בעוצמה
המנון לאומי: השיר הלאומי
מיקום צ'ילה
יבשת אמריקה, דרום אמריקה
שפה רשמית ספרדית
עיר בירה
(והעיר הגדולה ביותר)
סנטיאגו דה צ'ילה
33°26′S 70°40′W / 33.433°S 70.667°W / -33.433; -70.667
משטר רפובליקה דמוקרטית
ראש המדינה
נשיאה
נשיאה
מישל בצ'לט
הקמה
- עצמאות
- תאריך

מספרד
18 בספטמבר 1810
שטח[1]
- דירוג עולמי
- אחוז שטח המים
756,102 קמ"ר 
38 בעולם
1.07%
אוכלוסייה[2]‏ (הערכה ליולי 2014)
- דירוג עולמי של אוכלוסייה
- צפיפות
- דירוג עולמי של צפיפות
17,363,894 נפש 
64 בעולם
22.97 נפש לקמ"ר
189 בעולם
תמ"ג[3]‏ (הערכה לשנת 2013)
- דירוג עולמי
- תמ"ג לנפש
- דירוג עולמי לנפש
335,400 מיליון $ 
42 בעולם
19,316 $
70 בעולם
מדד הפיתוח האנושי[4]‏ (2012)
- דירוג עולמי
0.819 
40 בעולם
מטבע פסו צ'יליאני ‏ (CLP)
אזור זמן UTC -4 -3
סיומת אינטרנט .cl
קידומת בינלאומית 56+

הרפובליקה של צ'ילהספרדית: La República de Chile) או צ'ילה (מקור השם מפרו - "ארץ השלג") היא מדינה בחוף הדרום מערבי של אמריקה הדרומית, בשטח האדמה שבין הרי האנדים והאוקיינוס השקט. אורכה כ-4,300 ק"מ ורוחבה נע בין 170 ק"מ ל-370 ק"מ. צ'ילה גובלת במדינות ארגנטינה במזרח, בוליביה בצפון מזרח ופרו בצפון. יחד עם אקוודור היא אחת משתי המדינות היחידות בדרום אמריקה שאינן גובלות בברזיל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של צ'ילה

ההיסטוריה של צ'ילה מגוללת את סיפור קורות האדם בחבל הארץ עליו משתרעת הרפובליקה של צ'ילה, בקצה הדרום-מערבי של יבשת אמריקה הדרומית, התחום בין הרי האנדים במזרח, האוקיינוס השקט במערב ובמדבר אטקמה בצפון.‏[5] הגאוגרפיה הייחודית של צ'ילה מיקמה את אוכלוסייתה באזור פורה ועשיר במשאבים, הנמצא בבידוד יחסי משאר חלקי אמריקה הדרומית. בתנאים אלו שגשגו במקום חברות עצמאיות וייחודיות.

החברות ששגשגו באזור נכבשו בידי הספרדים עם התפשטות האימפריה הספרדית באמריקה במאה ה-16, אולם התנגדותם העזה של בני המפוצ'ה לכיבוש, עימות מתמשך שזכה לכינוי מלחמת האראוקו, החזיקה מעמד עד לסוף המאה ה-19. החברה הקולוניאלית, שהתקיימה בצ'ילה במשך כ-250 שנה, הייתה ענייה באופן יחסי, ומבודדת, בשל המכשולים הטבעיים שהקיפו את העמק המרכזי של צ'ילה, אליו הייתה מוגבלת ההתיישבות הספרדית. עם פרוץ משבר המלוכה הספרדית בשנת 1808 עברה צ'ילה, בדומה לשאר אמריקה הספרדית, לשלטון עצמי ואף הכריזה על עצמאותה. לאחר תקופת כיבוש מחדש על ידי מלכות המשנה של פרו שיחרר צבא האנדים את צ'ילה, ובשנת 1818 הכריז ברנרדו או'היגינס על עצמאות צ'ילה.

לאחר מספר שנים של שלטון אוטוריטטיבי של או'היגינס, סבלה צ'ילה מחוסר יציבות פוליטי, שהביא בשנת 1830 לעלייתו של שלטון שמרני. במחצית המאה ה-19 התחלף השלטון השמרני בשלטון ליברלי. במהלך השליש האחרון של המאה התפשטה צ'ילה לצפון - בעקבות מלחמת האוקיינוס השקט ולדרום - בעקבות תהליך הרגעת אראוקניה. מלחמת אזרחים הביאה לעלייתה של שיטה פוליטית שבה נתן הקונגרס את הטון ואשר בה הפכו מכרות המלחת במדבר אטקמה למנוע הכלכלי של המדינה.

תהליכי עיור ותיעוש הכניסו קבוצות נרחבות ועממיות לתהליך הפוליטי ו"הבעיה החברתית" בצ'ילה הפכה למרכזית. משברים פוליטיים חריפים ששיאם בהפיכה צבאית הביאו למעבר לשיטה פוליטית של דמוקרטיה נשיאותית בשנת 1925. במחצית הראשונה של המאה ה-20 עברו בצ'ילה רפורמות רבות בתחומי הכלכלה, הבעלות על הקרקע ויחסי העבודה והמערכת הפוליטית השתכללה עם היווסדן של מפלגות חדשות ואיגודים מקצועיים. בסוף שנות ה-40 התאחדו מפלגות השמאל ומשך כשני עשורים נבחרו נשיאים מהמפלגה הרדיקלית בזה אחר זה וכן חוותה צ'ילה תקופה של פופוליזם. אכזבה מהפופוליזם והתחזקות המלחמה הקרה הביאו למצב שבו שלושת הגושים העיקריים בפוליטיקה: הימין, השמאל ומפלגת הדמוקרטים הנוצרים זכו כל אחד כבשליש מציבור הבוחרים ופתחו את תקופת "שלושת השלישים" בפוליטיקה הצ'יליאנית. אחרי למעלה מעשור שבו שלטו הנוצרים הדמוקרטיים עלה בידם של הסוציאליסטים ובני בריתם המאוחדים באיחוד העממי להביא לבחירתו של הנשיא הסוציאליסטי סלבדור איינדה ב-1970.

נשיאותו של איינדה, הנשיא המרקסיסטי הראשון בעולם שנבחר בבחירות דמוקרטיות, הייתה רצופה משברים וקשיים שאותם הערימה האופוזיציה. רפורמות כלכליות והלאמות החלו להתבצע, בעוד שאחרות נבלמו בידי האופוזיציה בקונגרס, שהביאה למצב של חוסר משילות. איינדה פנה, בצורה שאינה מעוגנת בחוקה, לתמיכה עממית בצורה של משאל עם מחד, ולהכללתם של קציני צבא בכירים בשלטון, על מנת למנוע הפיכה צבאית, מאידך. דבקותו של איינדה בהליך הדמוקרטי הביאה לדחייתו את קריאות השמאל להתחמש לקראת המאבק הממשמש ובא, וכאשר התקומם הצבא, בתמיכת הימין ובסיוע ארצות הברית ב-11 בספטמבר 1973, נפלה ממשלתו של איינדה, והוא עצמו נפל חלל לדיקטטורה הצבאית.

בין השנים 1973 ו-1990 שלטה בצ'ילה חונטה צבאית בהנהגתו של אוגוסטו פינושה. שנות הדיקטטורה התאפיינו בדיכוי ובאלימות פוליטית במסגרתה נחטפו, עונו ונרצחו עשרות אלפי צ'יליאנים, ומאות אלפים נעצרו. מבחינה כלכלית, אימצה החונטה מודל כלכלי ליברלי שהביא, בשנים הראשונות, לצמיחה מרשימה שזכתה לכינוי הנס של צ'ילה. לאחר הצלחת השנים הראשונות נקלעה צ'ילה למספר סכסוכי גבול עם שכנותיה, ההצלחה הכלכלית נעצרה בעקבות שינויים עולמיים, והמשטר עמד תחת התקפות מתמידות על הפרת זכויות אדם מבית ומחוץ. בשנת 1988 נערך משאל עם להארכת שלטונם של פינושה והצבא, אולם מרבית הצ'יליאנים בחרו בפטריסיו איילווין ובחזרה לדמוקרטיה, ובמרץ 1990 החזיר הצבא את מוסדות השלטון לאזרחים.

הממשלות האזרחיות שלאחר שנות הדיקטטורה נאלצו להתמודד עם מורשתה. פטריסיו איילווין הקים בשנת 1990 את הוועדה הלאומית לאמת ולפיוס לחקר שנות הדיקטטורה. מאסרו של פינושה בלונדון בשנת 1998 עורר מחדש את שאלת האחריות להפרת זכויות האדם. לאחר מאבק משפטי ממושך שבו הוסרה חסינותו של פינושה, שהיה סנאטור לכל ימי חייו, ולאחר שהוכרז בלתי כשיר לעמוד לדין מפאת בריאותו, הוגש בסוף נובמבר 2006 כתב אישום ופינושה הושם במעצר בית. ימים ספורים לאחר מכן לקה בלבו, אושפז ומת.

מבחינה פוליטית, הצליחה קואליציית מפלגות המרכז והשמאל להשאיר בידיה את הנשיאות. את איילווין החליף בשנת 1994 אדוארדו פריי רואיס-טאגלה, דמוקרט נוצרי, שהוחלף בשנת 2000 בידי ריקארדו לאגוס הסוציאליסט. בשנת 2006 נבחרה לנשיאות מישל בצ'לט, סוציאליסטית אף היא. משברים שונים, החל ממתיחות ביחסי החוץ, עבור במחאות סטודנטים ובפרשיות שחיתות, וכלה באסונות טבע פקדו את הממשלים השונים, שיכלו להם. הסכמים כלכליים עם ארצות הברית, מדינות אירופה והמזרח הרחוק סייעו לצמיחה כלכלית ולפיתוח תשתיות, לצד העמקת אי השוויון והתגברות האבטלה בחברה הצ'יליאנית.

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקה הנוכחית התקבלה ב-1980 בזמן הממשל הצבאי בהנהגת אוגוסטו פינושה. החוקה הגבירה את כוחו של הנשיא ומיסדה את השתתפותם של מפקדי הצבא בשלטון. לאחר תבוסת פינושה במשאל העם של 1988 בוצעו שינויים בחוקה שהקטינו את כוחו של הנשיא ואת ההשפעה של הצבא. דיונים לגבי רפורמות נוספות ממשיכים להיערך, אך נכון ל-2003 הם בעדיפות נמוכה.

הרשות המבצעת – בראשה עומד נשיא הרפובליקה, והוא גם ממנה את השרים. הנשיא נבחר לתקופה של 4 שנים ואינו יכול להיבחר מיד לאחר סיום תקופת כהונה. ב-11 במרץ 2006 נבחרה לתפקיד מישל בצ'לט, מהמפלגה הסוציאליסטית, והיא האישה הראשונה בתפקיד. היא החליפה בתפקיד את ריקארדו לאגוס.

הרשות השופטת – בית המשפט העליון הוא המוסד הראשי. לנושאים הקשורים בחוקה קיים בית דין חוקתי, שלו שמורה הזכות לווטו על חוקים שבית הדין רואה כמנוגדים לחוקה.

הרשות המחוקקת – כוללת שני בתים.

  • בסנאט 38 חברים הנבחרים בבחירות כלליות ותשעה הנבחרים על ידי מוסדות שונים כגון מועצת הביטחון הלאומי, המערכת המשפטית, נשיא הרפובליקה והנשיאים לשעבר של הרפובליקה. הסנטורים נבחרים לתקופה של שמונה שנים בשיטה שנותנת העדפה לשתי המפלגות הגדולות.
  • בבית הנבחרים משרתים 120 חברים, כולם נבחרים בבחירות כלליות אחת לארבע שנים.

חוקים חדשים חייבים לעבור אישור של שני הבתים של הרשות המחוקקת ולקבל אישור סופי על ידי נשיא הרפובליקה (שלו זכות ווטו מוגבלת). הן הבתים והן הנשיא יכולים להציע חוקים חדשים, אך קיימים נושאים שרק הנשיא יכול להתחיל חקיקה בהם. למרות כמה מקרים ידועים של שחיתות בצ'ילה, פקידי הממשל בדרך כלל אינם עושים שימוש לרעה בסמכויותיהם.

חלוקה מנהלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחוזות צ'ילה

עד לשנת 1786 הייתה צ'ילה, למעשה, מחוז מנהלי אחד במעמד של קפיטניה חנרל במסגרת המנהל הקולוניאלי הספרדי שבאמריקות. במסגרת הרפורמות הבורבוניות, כבשאר האמריקות, חולקה צ'ילה לשתי אינטנדנסיות (Intendencias): זו של סנטיאגו וזו של קונספסיון. עם התכנסות הקונגרס הלאומי הראשון בשנת 1811 חולקה הפרובינציה הצפונית של סנטיאגו לשתיים: קוקימבו וסנטיאגו. לאחר השגת העצמאות הסופית בשנת 1818 נמשך תהליך חלוקת המדינה לפרובינציות, תהליך שהתגבר עם התקדמות כיבוש הספר דרומה מחד, וכיבוש הטריטוריות הבוליביאניות והפרואניות בצפון מאידך.

כיום מחולקת צ'ילה ל-15 אזורים, שבראשותם מושל (intendente). כל אזור מחולק למחוזות כשבראשם מושל המחוז (Gobernador provincial). לבסוף, כל מחוז מחולק לקהיליות (Comunas) שבראשן ראש עיר. מושלי האזורים והמחוזות ממונים על ידי הנשיא, ראשי עיר נבחרים על ידי הציבור. כל אזור מסומן בספרות רומיות. המספרים מוקצים מצפון לדרום. בדרך כלל משתמשים רק בספרה הרומית ולא בשם האזור. יוצא דופן הוא האזור שבו נמצאת סנטיאגו, שקיבל את הכינוי "RM" (קיצור של "Region Metropolitana" - האזור המטרופוליני).

נוסף על שטחים אלו צ'ילה שולטת גם על אי הפסחא ואיי סאלה וגומס (Sala y Gómez Islas) וארכיפלג חואן פרננדס הכולל בתוכו את אי רובינזון קרוזו. צ'ילה טוענת לריבונות גם על חלק מאנטארקטיקה.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכלכלה בצ'ילה מוטת יצוא. מוצר היצוא העיקרי הוא עדיין הנחושת, ואחריו מוצרי חקלאות. עם זאת אלו אינם כה חשובים (40% מסך היצוא), כפי שהיו לפני 30 שנה (70% מסך היצוא). לאחרונה צ'ילה החלה לייצא יין משובח, דגי סלמון ועץ.

אף שהמדינה אינה מתועשת כמו מדינה מפותחת, היא אחת מהמדינות המתועשות ביותר שבאמריקה הלטינית. רוב התעשייה בחלק הצפוני של צ'ילה קשורה למכרות. בחלק הדרומי התעשייה קשורה לחקלאות ומוצרי חלב. החלק המרכזי מוקדש לשירותים ותעשייה. הנמל העיקרי של צ'ילה ואלפאראיסו (Valparaiso) נמצא בחלק המרכזי. לצ'ילה יש סקטור ציבורי נרחב ותשתית תקשורת מהמתקדמות בעולם.

תעשיית התיירות היא ענף מתפתח בצ'ילה. תיירים נמשכים ליופיים הפראי של השטחים המיוערים בדרום, המרחבים הריקים מאדם של מישורי המדבר ולעונת הסקי בין מאי לספטמבר בהרי האנדים.

קצב הגידול של הכלכלה בשיא של שנות התשעים הגיע ל-7% עד 12%. לגידול זה אחראים מספר שינויים מהותיים שבוצעו בכלכלת המדינה החל מסוף שנות השבעים. חלק משינויים אלו היו כה משמעותיים עד כי מדינות שונות ברחבי העולם החלו לחקור אותם ואף לנסות לאמץ אותם. מקרה אחד של שינוי כזה בשוק הפנסיוני הצ'יליאני עורר התעניינות רבה בעולם והוא מכונה המודל הצ'יליאני. משבר הכלכלה באסיה שהחל ב-1997 האט את קצב הגידול ל-3% בשנה.

לצ'ילה הסכמי סחר חופשי עם מדינות רבות וגושים כלכליים: מדינות מרכז אמריקה, קנדה, מקסיקו, ארצות הברית, סינגפור והאיחוד האירופי. כמו כן חברה צ'ילה ברמות שונות בארגונים כלכליים בינלאומיים כגון: APEC , OMC, Mercosur, Pacto Andino וכו'. מגוון היחסים הנ"ל מונע תלות בשותף עיקרי כלשהו, ומבטיח יציבות כלכלית.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת צ'ילה

צ'ילה ממוקמת בדרום מערב יבשת דרום אמריקה. משתרעת על פני 4630 ק"מ מצפון לדרום, ורוחבה רק 430 ק"מ בנקודה הרחבה ביותר ממזרח למערב. צ'ילה כוללת מגוון מרשים של נופים לכל אורכה. שטחה של צ'ילה הוא 756,950 קמ"ר. צ'ילה ממוקמת בתוך טבעת האש אשר מקיפה את האוקיינוס השקט ונתונה לרעידות אדמה והתפרצויות הרי געש. בצפון המדינה שוכן מדבר אטקמה אשר מכיל מאגר מינרלים גדול, בעיקר נחושת חנקות. מרכזה של צ'ילה (הכולל את אזור סנטיאגו) מתאפיין בעמקים פוריים בהם מתגוררת רוב האוכלוסייה, וכן מתקיימת רוב חקלאות המדינה. דרום המדינה מאופיין ביערות רבים, אדמות מרעה, שרשראות הרים, הרי געש ואגמים. החוף הדרומי הינו מבוך של פיורדים, תעלות, איים ואגמים. צ'ילה שולטת באי הפסחא, איי סאלה וגומס, האיים המזרחיים של פולינזיה ובאי רובינזון קרוזו.

האקלים בצ'ילה מתאפיין במגוון רחב של תנאי מזג האוויר על פני היקף שטח גאוגרפי גדול המשתרע על פני 38 מעלות רוחב. ע"פ שיטת קפן צ'ילה כוללת בגבולותיה 7 סוגי תת אקלים. החל מסובטרופי במדבר אטקמה שבצפון אשר הוא המדבר הצחיח בעולם, דרך אקלים ים תיכוני במרכזה בו מתקיימת חקלאות עשירה בה מגדלים פירות וירקות ליצוא, וכן כרמים רבים מהם מייצרים סוגי רבים של יינות. בדרומה אקלים מושלג הכולל קרחונים. באי הפסחא שורר אקלים סובטרופי.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב האוכלוסייה הם מסטיסים (בני תערובת לבנים אינדיאניים). חלק מהקבוצות האתנית המקוריות מצויות בדרום, באי הפסחא ובהרים שבצפון. קבוצות מיעוטים אתניות אחרות הם כתוצאה מהגירה מאוחרת של אירופאים בעיקר מגרמניה. בצ'ילה מתגוררים כ-400,000 ערבים, כאשר כ-75% מהם, כ-300,000 במספר, הם פלסטינים. מרבית הפלסטינים הגיעו בשלושת העשורים הראשונים של המאה ה-20 מסביבות בית לחם ורובם המוחלט נוצרים.

רמת החינוך במדינה גבוהה, והצ'יליאנים גאים בשני זוכי פרס נובל לספרות: גבריאלה מיסטרל ופבלו נרודה.

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקר לאומי משנת 2002 העלה כי מתוך 11,226,309 תושבי המדינה מעל לגיל 15 7,853,428 (69.95%) הם נוצרים קתוליים, 1,699,725 (15.14%) הם אוונגליסטים, 119,455 (1.06%) נמנים עם עדי יהוה, 14,976 (0.13%) הם יהודים, 103,735 (0.92%) הם מורמונים, 2,894 (0.02%) הם מוסלמים, 6,959 (0.06%) הם יוונים אורתודוקסים, 493,147 (4.39%) מחזיקים באמונות אחרות ואילו 931,990 (8.3%) הם אתאיסטים, אגנוסטיקאים או חסרי אמונה.[1]

יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות צ'ילה

אנוסים הגיעו לצ'ילה עם ראשוני הספרדים במאה ה-16. האינקוויזיציה רדפה את היהודים ובמאה ה-18 כבר לא היו אנוסים בצ'ילה. במאה ה-20 נתגלו שבטים אינדיאנים הקרואים ישראליטים המקיימים כמה ממנהגי היהדות ולדבריהם קיבלו זאת מהאנוסים.

יהודים הורשו להגר למדינה עם קבלת העצמאות ב-1818 ורובם נטמעו בקרב התושבים המקומיים. הגירה גדולה של יהודים החלה בראשית המאה ה-20 בעיקר ממזרח אירופה וממקדוניה. בשנות ה-30 של המאה ה-20 הגיעו יהודים שברחו מהמשטר הנאצי. פעילות אנטישמית הייתה נפוצה בצ'ילה החל בשנות ה-30 של מאה ה-20 וגברה בזמן מלחמת העולם השנייה. ב-1940 הקימו יהודי צ'ילה ארגון למאבק באנטישמיות.

באמצע שנות השבעים נאמד מספר היהודים בצ'ילה ב-30,000, רובם המכריע בבירה סנטיאגו. עליית איינדה לשלטון הבריחה חלק מהיהודים, אם כי יהודים נטלו גם חלק פעיל בממשלו. בשנת 2002 העלה סקר לאומי כי בצילה מתגוררים מעט פחות מ-15,000 יהודים.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חגים
תאריך שם בעברית שם מקומי
1 בינואר ראש השנה Año nuevo
מרץ או אפריל השבוע הקדוש של פסחא Semana Santa
1 במאי האחד במאי Día del Trabajo
21 במאי יום הצי Día de las fuezas navales
יוני חג הלחם והיין הקדושים Corpus Christi
15 באוגוסט יום חגיגת עלייתה לשמים של מרים, אם ישו Asuncion de La Virgen
18 בספטמבר יום העצמאות Primera Junta Nacional de Gobierno
19 בספטמבר יום התהילה לצבא Día de las glorias del ejército
12 באוקטובר יום קולומבוס Día de la Raza
8 בדצמבר העיבור ללא חטא Día de la Inmaculada Concepción
25 בדצמבר חג המולד Navidad

ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצ'ילאנים מכנים את ארצם país de poetas - ארץ המשוררים. גבריאלה מיסטרל הייתה הצ'ילאנית הראשונה שזכתה בפרס נובל לספרות בשנת 1945 "על שירתה הלירית השואבת השראתה מרגשות בעלי עוצמה, שהפכו את שמה לסמל השאיפות האידאליסטיות בכל רחבי דרום אמריקה". המשורר הידוע ביותר של צ'ילה, לעומת זאת, נותר פבלו נרודה שאף הוא זכה בפרס ב-1971 וידוע ברחבי העולם בשל יצירתו הרומנטית ועיסוקו בנושאי הטבע והפוליטיקה. שלושת בתיו של נרודה בצ'ילה הם יעדי תיירות פופולריים. משורר צ'ילאני נוסף הוא ויקטור חרה שנרצח במהלך ההפיכה הצבאית בצ'ילה ב-1973. מותו האלים, שעמד בניגוד מוחלט לשיריו המטיפים לשלום ואחווה, הפכו אותו לאחר מותו לאחד מגיבורי המאבק העממי של תנועות השמאל ברחבי אמריקה הלטינית וסמל למאבק לזכויות האדם ולצדק. איזבל איינדה היא הסופרת הצ'ילאנית הפופולרית ביותר, אשר מכרה יותר מחמישים מיליון ספרים ברחבי העולם‏[6]. סופר נוסף שזכה להד עולמי הוא רוברטו בולניו שתרגומיו לאנגלית זכו לאהדה רבה בקרב מבקרים וסופרים בארצות הברית ובאירופה.‏[7][8]

ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכדורגל הוא הספורט הפופולרי בצ'ילה. הנבחרת הלאומית הופיעה שבע פעמים בטורניר גביע העולם בכדורגל כולל אירוח הטורניר בשנת 1962, עת סיימה בו במקום השלישי. הקבוצות הבכירות במדינה הן קולו קולו, אוניברסידד דה צ'ילה ואוניברסידד קתוליקה מעיר הבירה סנטיאגו. ספורט פופולרי נוסף הוא הטניס, בו מצטיינת צ'ילה עד מאוד ומחזיקה בשתי זכויות בטורניר גביע העולם בטניס בשנים 2003 ו-2004. מרסלו ריוס היה לראשון באמריקה הלטינית שהגיע למקום הראשון בדירוג הטניסאים. במשחקים האולימפיים זכתה צ'ילה בשתי מדליות זהב בטניס, בשבע מדליות כסף וארבע מדליות ארד. הספורט הלאומי בצ'ילה הוא רודיאו, אך הוא מתקיים לרוב באזורים הכפריים. בעונת החורף מכוסים מורדות האנדים בשלג ונפתחים מסלולי סקי רבים.

קו פּיווה

סמלים לאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]


היונק הלאומי של צ'ילה הוא אייל אנדים צ'יליאני.
הציפור הלאומית של צ'ילה היא קונדור האנדים.
הפרח הלאומי של צ'ילה הוא ה"קו‏פּיווה" (copihue) הגדל ביערות בחלק הדרומי של צ'ילה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דירוג שטח - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  2. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  3. ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  4. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2012 בדו"ח 2013 של אתר מינהל הפיתוח של האומות המאוחדות
  5. ^ מדבר אטקמה נכבש בידי הרפובליקה של צ'ילה מידי בוליביה ופרו במלחמת האוקיינוס השקט (1879 - 1883), אולם לצורכי מאמר זה יחשב אזור דליל אוכלוסין זה כחלק מצ'ילה. נוסף על כך, אף על פי שאי הפסחא שייך כיום לרפובליקה של צ'ילה, הרי שההיסטוריה של האי ייחודית למדי, והיא מפורטת בנפרד בערך אי הפסחא.
  6. ^ Latin American Herald Tribune - Isabel Allende Named to Council of Cervantes Institute. Laht.com. אוחזר ב־2010-11-14.
  7. ^ Sarah Kerr (2008-12-18). The Triumph of Roberto Bolaño | The New York Review of Books. Nybooks.com. אוחזר ב־2010-05-16.
  8. ^ Wood, James (2007-04-15). "The Visceral Realist", The New York Times. אוחזר ב־ 2010-04-01.