צ'יפטיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צ'יפטיין
Chieftain-MkIII-latrun-2.jpg
מידע כללי
סוג טנק מערכה
מדינה מייצרת Flag of the United Kingdom.svg  בריטניה
שנת ייצור 1962
דגם קודם צנטוריון
דגם עוקב צ'אלנג'ר 1
מידע טכני
אורך 10.8 מטרים תותח קדימה (תובה 7.518)
רוחב 3.5 מטרים
גובה 2.9 מטרים
משקל 55 טון
מהירות 48 קמ"ש על כביש
טווח פעולה 500 קילומטר
חימוש עיקרי תותח 120 מ"מ מחורק קנה
חימוש משני שני מקלעים 7.62 מ"מ
בדגמים הראשונים הותקן מקלע נוסף בצריח לצורכי כינון (בקוטר של 12.7 מ"מ), בדגמים מתקדמים הוחלף במד טווח לייזר.
מנוע רב-דלקי, 750 כוח סוס.
מיגון 388 מ"מ.
צוות 4

הצ'יפטיין היה טנק המערכה העיקרי של הצבא הבריטי בשנות השישים והשבעים של המאה ה-20. הטנק היה טנק המערכה העיקרי הראשון של הצבא הבריטי ובעת הצגתו לראשונה, בשנת 1962, היה הטנק בעל השריון הכבד ביותר ובעל התותח החזק ביותר בעולם המערבי. בצ'יפטיין הוצגו לראשונה מספר רעיונות ייחודיים בטנקים, ביניהם הרעיון של נהיגה במצב שכיבה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק הצ'יפטיין (Chieftain, אנגלית: מנהיג, ראש שבט) אשר הוצג לראשונה בשנת 1962 היה הטנק הבריטי הראשון אשר פותח כטנק מערכה עיקרי (Main Battle Tank). מקורו של הטנק בקונספט הטנק האוניברסלי שפותח לאור לקחי מלחמת העולם השנייה.
במהלך מלחמת העולם השנייה הפעיל הצבא הבריטי שני סוגים עיקריים של טנקים: טנקי חי"ר - טנקים שיועדו לספק סיוע קרוב משוריין לכוחות רגלים וחומשו במקלעים ובתותחים קלים שירו פגזים נפיצים, וטנקי שיוט - טנקים שתוכננו להוביל את הכוח המשוריין, לפרוץ את קווי ההגנה של האויב ולהילחם בטנקי האויב. טנקי השיוט היו למעשה המקבילה הבריטית לטנקים הבינוניים, אך היו קטנים וזריזים יותר וחומשו בתותחים שירו פגזים חודרי שריון, אך מפאת גודלם של הטנקים הוגבל גם גודלם של התותחים בהם חומשו. בשדה הקרב נתגלו הטנקים הבריטים כנחותים אל מול הפנצרים הגרמנים אשר עלו עליהם בשריון ובכוח האש. על כך נוספו קשיים טכנולוגיים ולוגיסטיים שנבעו מהצורך לקיים כוח משוריין שהתבסס על שני סוגים שונים לחלוטין של כלי משוריינים.
ב-1944 החלו מספר קצינים בצבא הבריטי, בראשות הפילדמרשל מונטגומרי, לפתח תפיסה של "טנק אוניברסלי" - טנק אשר יוכל לענות על כל התנאים והדרישות המבצעיות של שדה הקרב המודרני ואשר יחליף את התפיסה המיושנת והכושלת של הטנקים הנפרדים.
ב-1945 ימים ספורים לפי תום המלחמה באירופה הציגו הבריטים את טנק הצנטוריון. הצנטוריון, כחלק מתפיסת הטנק האוניברסלי, הוצג כטנק השיוט האחרון, ובהמשך אף פותח והפך בעצמו לטנק האוניברסלי הראשון. תפיסת הטנק האוניברסלי שמשה בסיס לקונספט טנק המערכה העיקרי, שהוביל ישירות לפיתוחו של הצ'יפטיין.

תאור הטנק[עריכת קוד מקור | עריכה]

תכנון טנק הצ'יפטיין החל ב-1951, על רקע תחילת המלחמה הקרה והלחימה בקוריאה. בידי כוחות הגוש הקומוניסטי של סוף מלחמת העולם השנייה באירופה היו אלפי טנקים בינוניים מדגמי T-34 וכן מאות טנקים כבדים מדגמי IS-2 ו-IS-3, חמושים בתותחים כבדים בקליבר 122 מ"מ. כדי להתמודד עם כמויות הטנקים הגדולות בצד הסובייטי, תוך ההבנה כי אין ביכולתן להשתוות לכמויות אלה, החליטו חברות נאט"ו להעדיף גישה של איכות על פני כמות - על הטנקים המערביים להיות מסוגלים להשמיד כמות רבה יותר של טנקים סובייטים מטווחים ארוכים יותר, על מנת לפצות על נחיתותם המיספרית. על מנת להשיג מטרה זו תוכנן הצ'יפטיין עם שימת הדגש מיוחדת על כח אש חזק, תוך הקרבה מסוימת של השריון הביצועים.

התכנון הבסיסי של הצ'יפטיין הגדיר טנק במשקל כולל של 45 טונות, בעל עבירות שתהיה טובה לפחות כשל קודמו - הצנטוריון, וכן ניתן דגש על זריזות בשדה הקרב על חשבון מהירות הנסיעה המרבית. לאור הניסיון המוצלח של הבריטים עם חימוש עיקרי בקוטר 120 מ"מ בטנק הקונקרר, הוחלט לצייד גם את הצ'יפטיין בתותח בקוטר 120 מ"מ. הפעם, לאור הניסיון שנצבר, הוחלט לתכנן עבור הטנק תותח חדש, באורך 11 קליברים.

מבנה הטנק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבריטים חסר הניסיון בתכנון שריון משופע מודרני. הטנק הבריטי הראשון אשר צויד בשריון משופע היה הצנטוריון שמבנהו הועתק למעשה מטנק הפנתר הגרמני, ובפועל כלל לוח שריון משופע אחד בלבד - לוח החזית של התובה.
בעת תכנון הצ'יפטיין ניסו הבריטים בתחילה להעתיק את תכנוניהם של טנקים החדשים בסדרת טנקי היוסיף סטלין, דוגמת ה-IS-3, אולם ההתבססות על תצלומי מודיעין, בלא היכולת להתבסס על דגם ממשי, נתגלתה כבעייתית. הסיוע הופיע ממקור לא צפוי, עת חשפו הבריטים טנק IS-2 שלם, אשר נקבר תחת בניין שהתמוטט במהלך הקרבות בברלין בימיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה, בגזרה הבריטית בברלין הכבושה. הטנק סיפק לבריטים מידע רב בתחום התכנון של שריון משופע, וכן על הטנקים הסובייטיים בכלל, והשפיע רבות על תכנונו של הצ'יפטיין.
במטרה לחסוך במשקלו של הטנק, החליטו המתכננים הבריטים להושיב את נהג הטנק כך שבעת נהיגה קרבית הנהג שוכב אפרקדן[1] ונעזר בפריסקופ הצופה לפנים. מצב זה אפשר להקטין את גובה תובת הטנק, מהגחון ועד הסיפון, ובכך להפחית את משקלה.

התותח והתחמושת[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק הצ'יפטיין תוכנן תוך שימת דגש מיוחדת על כוח האש של הטנק. על מנת להשיג את כושר החדירה וטווחי הירי הדרושים, נבחר בתחילה תותח אמריקאי בקוטר 105 מ"מ מדגם T104. תותח זה היה גדול במיוחד, והתקנתו הותירה בצריח מרחב מוגבל לצוות הטנק, בעוד שמפאת גודלה הוגבל מלאי התחמושת של הטנק אותה ניתן היה לשאת.
כפתרון חלופי הוחלט לפתח תותח חדש בקוטר 120 מ"מ, בהתבסס על הניסיון המוצלח של הבריטים בנשק בקוטר זה בטנק הקונקרר. כדי לפתור את בעיית האחסון של התחמושת, תוכנן הטנק להשתמש בתחמושת חצי אחודה - כלומר תחמושת בה מופרד המטען ההודף מהפגז, והם מוטענים לבית הבליעה בנפרד נבחר בתחילה תותח אמריקאי מסוג T-104 בקוטר של 105 מ"מ, אולם תותח זה היה נשק מאסיבי והאחסנה והשימוש בתחמושת האחודה שלו בחלל שנותר בתא הלחימה הייתה בעייתית. היווה קליבר של 120 מ"מ. כדי לאפשר לטנק להעסיק מטרות בטווחים ארוכים הוחלט לבסס את החימוש העיקרי של הטנק כלל תותח חדש ורב עוצמה בקוטר 120 מ"מ. התותח כוון למטרה באמצעות מקלע כינון - בצריח הותקן מקלע כבד 0.5 שירה המקביל לתותח ואשר שימש את התותח לכינון למטרה. התותחן היה יורה צרור של 3 כדורים נותבים באמצעות המקלע, והיה מסוגל לאכן את התותח עצמו בהתאם לנותבים, ובכך להשיג פגיעה פגז ראשון. חסרונה של המערכת היא שהיא הייתה יעילה עד לטווח של כ-1,500 מטרים, מה שביטל את יתרון הטווח של התותח החדש. החל מדגם שלוש, הוחלף מקלע הכינון במד טווח לייזר.
במהלך פיתוח התותח החדש נבחנו מספר רעיונות במטרה להקל את השימוש בתחמושת. בתחילה נבחנה מערכת טעינה אוטומטית, אך המערכת נתגלתה כמורכבת מידי, לא אמינה, וגודלה הגביל את המקום הנותר לנשיאת תחמושת. רעיון אחר שנבחן היה השימוש בחומר נפץ הודף נוזלי. המערכת הציגה מספר יתרונות משמעותיים, אחד מהם היה קלות השימוש בתחמושת, שכן הטען נדרש לטעון את התותח בפגז בלבד ולא בכדור[2] השלם. בסופו של דבר, גם מערכת זו נזנחה, בעיקר מאחר שמיכל הקיבול לחומר הנפץ גדל לממדים לא שימושיים, אך המידע שנאסף המהלך הניסויים במערכת הוביל לרעיון התחמושת החצי אחודה בעלת המטען ההודף המתכלה.
הרעיון של שימוש בתמושת חצי-אחודה בטנק יושם לראשונה בתותח ה-M58 האמריקאי, גם הוא בקוטר 120 מ"מ, אשר שימש את טנקי ה-M103 והקונקרר. השימוש בתחמושת חצי-אחודה נעשה כדי לאפשר לצוות הטנק להתמודד ביתר קלות עם התחמושת הכבדה, אך במקרה זה, מטען חומר הנפץ ההודף נארז בתרמיל מתכת, דומה לתרמילי המתכת של התחמושת האחודה הרגילה.
בתותח ה-L11 החדש הוצג לראשונה הרעיון של המטען ההודף המתכלה לחלוטין. מטען אבק השריפה נארז באריזה אשר מתכלה לחלוטין בעת הירי, בדומה למטענים ההודפים המשמשים בתותחים ימיים ובתותחי שדה. הרעיון הציע מספר יתרונות חשובים - התחמושת קלה יותר שימוש וקלה יותר לאחסון, מה שהגדיל את כמות התחמושת שניתן לשאת; הטען אינו נדרשת להתמודד עם תרמילי מתכת, מה שחסך במשקל, ביטל את הצורך במקום אחסון מיוחד לתרמילים הרקים, הקל על הליך ההצטיידות מחדש בתחמושת, ופתר את הבעיה של אדים רעילים הנותרים לעתים בתרמילי המתכת לאחר הירי.
מצד שני, יצרו המטענים המתכלים סיכון גבוה של התלקחות תחמושת בעת פגיעה בטנק, מאחר שנעדרו את המיגון היחסי של תרמיל מתכת. כפתרון לבעיה אוחסו המטענים בשרוולים מיוחדים שהיו חסיני אש ובעלי דופן כפולה שמולאה שתערובת של מים וגליקול.

מנוע הטנק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצי'פטיין הונע באמצעות מנוע L60 רב-דילקי. מנוע זה היווה את נקודת התורפה העיקרית של הטנק, ומחלות הילדות שלו ליוו את הטנק אל תוך שנות השמונים של המאה ה-20.
מקורו של המנוע בהחלטה של נאט"ו מסוף שנת 1957 לפיה על כלי הרכב והרק"מ שיכנסו לשירות במסגרת הברית להיות מונעים במנועים רב-דילקיים - כלומר מנועים שניתן יהיה לתדלקם במגוון סוגי דלק החל בסולר ובנזין וכלה בנפט ובקרוסין. במסגרת מדיניות זו הוחלט לייצר עבור הצ'יפטיין מנוע רב-דילקי תוך התבססות על מנוע מנוע בוכנה אווירי מסוג מנוע יונקרס יומו‏‏ 207 מתוצרת גרמניה[3] מימי מלחמת העולם השנייה. המנוע תוכנן עם הספק מתוכנן של 700 כוחות סוס.
עם השלמת הפיתוח ב-1960 התברר כי המנוע הפיק רק 585 כוחות סוס וכי הוא סובל מבעיות אמינות קשות. בנוסף התברר כי הסבת המנוע לסוגי דלק שונים דורשת שמונה שעות עבודה - מה שלא מאפשר לבצע אותה בתנאי קרב. לאורך השנים עבר המנוע שיפורים רבים ותפוקתו הוגדלה לבסוף ל-750 כוחות סוס, אולם הצ'יפטיין, שתוכנן במקור לפי משקל מרבי של 45 טון, שקל בשלב זה כמעט 55 טון - כמעט 25% יותר מהתכנון המקורי.
לאורך כל שנות שירותו המשיך הצ'יפטיין לסבול מחוסר בכוח ומבעיות אמינות. למרבה האירוניה, לכל אורך שנות שירותו של הצ'יפטיין הופעלו מנועי ה-L60 הרב-דילקיים באמצעות סולר בלבד.


דגמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Chieftain Mk.5: דגם היצור, עם מנוע משופר ומערכת הגנה מאב"כ.
  • Chieftain Mk.6-11: השבחות לדגמים שקדמו ל-Mk.5.
  • Chieftain Mk.12: תוספת שריון ROMOR.
  • Chieftain AVLB: טנק גישור.
  • Chieftain Dozer: בולדוזר.
  • Chieftain Mineclearer: דגם לשליית מוקשים.
  • חאליד/שיר: השיר היה דגם אשר פותח בהתאם לדרישות הצבא האיראני אך מסירתו בוטלה עקב המהפכה של 1979. הטנקים מדגם זה נמכרו, תחת השם חאליד, לצבא הירדני.
  • Weapon Carriers: תובת הצ'יפטיין הותאמה כדי לשאת מערכות נשק נ"מ ותותח הוביצר 155 מ"מ ועוד.

מפעילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Flag of the United Kingdom.svg  בריטניה - בשימוש מ-1965 ועד 1995
  • Flag of Iran.svg  איראן - כ-1,000 טנקי צ'יפטיין נכנסו לשימוש הצבא האיראני עד לפרוץ המהפכה בשנת 1979. נכון לשנת 2005 נותרו כ-100 טנקים בשירות.
  • Flag of Israel.svg  ישראל - 2 טנקים הובאו לניסויים בארץ, אך מכירת הטנק לישראל בוטלה ב-1969.
  • Flag of Jordan.svg  ירדן - 274
  • Flag of Kuwait.svg  כווית - 165
  • Flag of Oman.svg  עומן - 12 מעודפי הצבא הבריטי ו-15 חדשים.
  • Flag of Iraq.svg  עיראק

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Simon Dustan, New Vanguard - Cheiftain Main Battle Tank 1965-2003, Osprey publishing, 2003
  • Jackson, Robert, Tanks and Armored Fighting Vehicles, Parragon Publishing Ltd, 2007, ISBN 978-1-4054-9285-0.
  • Richard M. Ogorkiewicz, Jane's - The Technology of Tanks, Jane's Information Group
  • שריון, בטאון עמותת יד לשריון, גיליון מספר 13, אוקטובר 2001.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שכיבת אפרקדן - שכיבה על הגב.
  2. ^ בעברית מדוברת השתרש השימוש במונח "כדור" (בהקשר של תחמושת) לתאור תחמושת עבור נשק קל והשימוש ב"פגז" לתאור תחמושת עבור חימוש כבד, אולם למעשה כל סוג של תחמושת אחידה היא "כדור" המורכב מ"תרמיל" (המכיל את החומר ההודף) ו"קליע" או "פגז", בהתאם למקרה.
  3. ^ ‏המנוע המדובר שימש את מטוס ה-Ju-86P של חיל האוויר הגרמני, הלופטוואפה.‏