צ'נסטוחובה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צ'נסטוחובה
Częstochowa
POL Częstochowa COA.svg
סמל העיר
POL Częstochowa flag.svg
דגל העיר
Czestochowa 10.jpgמנזר היאסנה גורה
מדינה / טריטוריה פולין
שטח 160 קמ"ר
תאריך ייסוד המאה ה-11
אוכלוסייה
 ‑ בעיר
 ‑ במטרופולין
 ‑ צפיפות

240,027‏  (נכון ל-2009)
400,000‏  (נכון ל-2009)
1,533 נפש לקמ"ר (נכון ל-2009)
קואורדינטות 50°48′00″N 19°07′00″E
אזור זמן UTC +1
http://www.czestochowa.pl/

צֶ'נסטוֹחוֹבה (לעתים צ'נסטוחוב; ביידיש: טשענסטאָכאָוו; בפולנית: Częstochowa, אלפבית פונטי בינלאומי: [ʧε̃stɔ'xɔva], ; בצ'כית: Čenstochová; בגרמנית: Tschenstochau) היא עיר בדרום מערב פולין, על גדות נהר הוארטה, בעלת אוכלוסייה של 240,027 תושבים נכון לשנת 2009.

צ'נסטוחובה מקודשת לפולנים הקתולים ומהווה מוקד עלייה לרגל בעיקר בגלל האיקונין המדונה השחורה מצ'נסטוחובה. גם אפיפיורים עלו לרגל אליה, ואחרון עשה זאת בנדיקטוס השישה עשר במאי 2006.

העיר היא מרכז לתעשיית מתכת, טקסטיל ונייר והיא משמשת כמושב הגמון. במקום יש מנזר מפורסם מהמאה ה-14 בשם "יאסנה גורה" Jasna Góra ובו מוחזק האיקונין הנודע.

בהיסטוריה של פולין חרוטים תולדות המצור ששמו השבדים על צ'נסטוחובה בשנים 1655 ו-1705. המצור וגבורת המגינים תוארו בספריו של הנריק סנקביץ'.

האיקונין הנודע של המדונה השחורה מצ'נסטוחובה
בניין העירייה

יהודי העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לזכר יהודי צ'נסטוחובה שנספו בשואה, בבית הקברות נחלת יצחק

קהילה יהודית התפתחה במקום מראשית המאה ה-19 וגדלה במהירות בשל מרבצי הפחם והברזל המצויים בסביבתה, שהביאו להתפתחות תעשייה ענפה בעיר. מתחילת המאה העשרים תפסה הקהילה מעמד של אחת הקהילות החשובות בפולין ומרכז תורני וחסידי חשוב בפולין, בשל מספר ישיבות שפעלו בה וכן בשל העובדה שהתגוררו בה כמה אדמו"רים ורבנים, הידועים מביניהם הוא אחד מחשובי אדמו"רי חסידות גור בפולין: רבי פנחס מנחם אלעזר יוסטמן שנודע בכינויו אדמור מפילץ וכן בנו רבי חנוך גד יוסטמן שנספה בשואה. בנוסף אליהם היה אב בית הדין ורבה של העיר, הגאון רבי נחום אש שנפטר לפני ההשואה.

אחרי מלחמת העולם הראשונה קבלה הקהילה היהודית בעיר גם מעמד של מרכז ציוני חשוב. בקרבת העיר נוסדה "חוות הכשרה" ציונית שהכשירה בני נוער לעבודה חלוצית. פעלו בה כל תנועות הנוער והמפלגות הציוניות כאשר במקביל היה משקל לא מבוטל למפלגה החרדית האנטי ציונית אגודת ישראל וכן תנועת הפועלים היהודיים, הבונד. בשל כך בלטו מאבקים פוליטיים ממושכים בין נבחרי הציבור היהודי בעירייה סביב היחס לציונות בשנים שבין שתי מלחמות העולם. מספר תעשיינים יהודים עשירים שהיו ידועים בנדבנותם התגוררו בעיר ולקהילה יצא מוניטין של קהילה מאורגנת להפליא על ידי פרנסיה. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בעיר 28,500 יהודים.

העיר הופצצה מיד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ונכבשה ב-3 בספטמבר 1939 בידי הנאצים בשל סמיכותה לגבול הגרמני. עם כניסתם של חיילי צבא גרמניה הנאצית החלה סדרת התעללויות רצחנית אשר גבתה את חייהם של 150 גברים יהודים. על יהודי העיר הוטלו הגבלות וחוקים אנטי יהודיים: בדצמבר 1939 נצטוו יהודי העיר לשאת על זרועם סרט לבן עם מגן דוד, רכוש יהודי רב הוחרם על ידי הגרמנים וכן רבים נושלו מבתיהם. במהלך השנים 1940-1941 נשלחו קרוב ל2,000 גברים יהודים אל מחנות עבודה במזרח הגנרלגוברנמן על מנת לחפור תעלות אנטי-טנקיות נגד הצבא הסובייטי. באפריל 1941 הוקם בעיר גטו, אליו הגיעו או גורשו במרוצת הזמן 20,000 יהודים נוספים מהסביבה, מקרקוב ומערי מערב פולין.

רבים מיהודי הגטו הועסקו במפעלי הנשק והמתכות "האסאג" ו"מטרולוגי" שנמסרו לבעלות גרמנית לאחר כיבוש העיר. הגטו היה השלישי בגודלו בשטח הגנרלגוברנמן (הממשל הכללי) בחלקי פולין הכבושה, אחרי גטאות ורשה ולבוב. מספר תושביו התקרב ל-50,000 במחצית השנייה של שנת 1942.

תושבי הגטו סבלו מרעב, אולם כפי הנראה אחוזי התמותה בקרבם היו נמוכים ביחס למרבית הגטאות בפולין, הודות להשתדלות של היודנראט המקומי בניהולו של ליאון קופינסקי, שגבה כספים מעשירי הקהילה על מנת לספק מזון לתושבים ובעיקר לפליטים. ייתכן גם שסייעה לכך שביתת רעב של הפועלים נגד יחס היודנראט, בהנהגתו של משה יהושע לובלינג, מאוחר יותר אחת הדמויות המרכזיות בתכנון מרד טרבלינקה ואולי מנהיגה.

בחודש מאי 1942 בצעו אנשי אס.אס פעולות טרור כנגד האוכלוסייה היהודית כאשר נכנסו לגטו באישון ליל ורצחו אנשי ציבור יהודיים.

המחתרת בצ'נסטוחובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב מיעוט מהתושבים התארגנו תאים מחתרתיים. לטענת חלק מהשורדים, היו מהם שיצרו קשר עם אנשי המחתרת בגטו וורשה. אליהם הגיעו ידיעות על השמדת אוכלוסייה יהודית בחלקיה השונים של פולין הכבושה וכן על גירוש מרבית יהודי גטו ורשה אולם ניסיונות התארגנות מצידם למנוע זאת היו חסרי סיכוי.

חיסול הגטו המרכזי (מוצאי יום כיפור וערב סוכות, תש"ג)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום הכיפורים תש"ג (21 בספטמבר 1942) הגיעה לעיר מוורשה יחידת אס אס מלווה ביחידת עזר אוקראינית על מנת לגרש את מרבית יהודי הגטו להשמדה. הגעתם עוררה אימה גדולה בקרב יהודי הגטו, בעיקר בשל הידיעות על אכזריותם שהתגלתה בגירוש מרבית תושבי גטו וורשה שהסתיים בראש השנה. בחצות הלילה של מוצאי יום הכיפורים, 22 בספטמבר 1942, הודלקו לראשונה פנסי הרחוב בגטו החשוך ויהודי רחובות מסוימים נקראו ברמקולים רבי עוצמה להתייצב בכיכר השוק הישנה עד לפנות בוקר.

כוחות גרמנים ואוקראינים נכנסו אל הבתים והשליכו מתוכם יהודים. יהודים רבים נרצחו תוך כדי פינויים מבתיהם. עוד באותו היום יצאה לכיוון מחנה ההשמדה טרבלינקה רכבת בקר בת 60 קרונות בהם נדחסו באכזריות 7,000 יהודים. בימים שלאחר מכן נמסר לתושבי הגטו, באמצעות הרמקולים, שיהודי המשלוח הראשון הגיעו למחנות עבודה ומצבם טוב מאד. כמו כן הובטח מזון לכל מי שיבוא מרצונו לכיכר השוק הישנה. במשלוח השני שיצא בערב חג סוכות לטרבלינקה הוצאו מן הגטו למעלה מ-6,800 יהודים נוספים. (אחד היהודים במשלוח הזה היה אברהם בומבה, שהצליח לברוח מטרבלינקה ושרד את השואה, עדותו על קורות המשלוח מובאת בתחילתו של הסרט הדוקומנטרי "השואה" של קלוד לנצמן שהופק בשנות השבעים).

האקציה כנגד יהודי הגטו המשיכה בכל רצחנותה: יהודים שהיו מאושפזים בבית החולים, וכן דיירי בתי האבות בגטו נורו במקום. כוחות הגירוש הנאציים סרקו את הבתים והרחובות אחד אחרי השני. יהודים רבים נורו למוות ונקברו בקבר אחים שנכרה ברחוב קוויה. גם המשלוחים הבאים יצאו מן הגטו בהפרש של שלושה ימים: ב-28 בספטמבר, ב-1 באוקטובר, ב-4 באוקטובר הכילו בין 6,500 ל-7,000 יהודים שנדחסו ברכבת קרונות בקר והוסעו אל יעדם הסופי - טרבלינקה.

לקראת סיומה של האקציה נכנסו הגרמנים למפעלים שהיו בגטו ובהם מאות רבות של עובדים שלא גורשו בזכות תעודות עבודה. באמצעות כלבי גישוש חיפשו יהודים המסתתרים שם. היהודים שנתפסו סבלו מאלימות קשה וננשכו על ידי הכלבים. לאחר מכן הם צורפו לרכבת האחרונה שיצאה במוצאי ה-7 באוקטובר לטרבלינקה ובה נדחסו 5,000 יהודים, אליהם צורפו עוד 1,500 יהודים מהעיירה קוניצייפול שבמחוז ראדום.

על פי האומדן המקובל נשלחו אל מותם בטרבלינקה במהלך החודשים ספטמבר - אוקטובר 1942 יותר מ-39,000 יהודי גטו צ'נסטוחובה. 2,000 יהודים נוספים נורו למוות או נרצחו בדם קר בזמן הגירוש שזכה לכינוי "האקציה הגדולה" בפי שרידי הקהילה.

13 אחוזים בלבד מתושבי הגטו הגדול נותרו בחיים בסיומה של האקציה הגדולה שארכה פחות משלושה שבועות. 5,000 יהודים, בעיקר צעירים ובריאים, וכן בעלי אישורי עבודה במפעלים, הושארו על מנת להמשיך לעבוד במפעלים או לעסוק בעבודות כפיה שונות, כולל אריזת תכולת הבתים ומסירתם עבור הנאצים. יותר מ-2,000 יהודים התחבאו בזמן הגירוש בשטח הגטו, או בתוך המפעלים. המחתרת הקטנה והבלתי מאורגנת במקום לא הצליחה לפעול ולקיים שום התנגדות לגרוש.

לאחר החיסול - הגטו הקטן, וחיסולו הסופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימים שלאחר האקציה, במקביל למצודים רבים שנערכו על מנת לתפוס יהודים החלו הגרמנים להעסיק קבוצות יהודים שפינו את תכולת הדירות של מגורשי הגטו. כל יהודי העיר צוו לעבור להתגורר החל מתאריך 1 בנובמבר אותה שנה בשטח "הגטו הקטן" שבצפונו של הגטו הגדול. שטח שכלל רחובות אחדים וחולק לרווקים, רווקות ומשפחות. אל שטחו הסתננו בחלוף הזמן רבים מהיהודים שהתחבאו מהגירוש. הגרמנים היו מודעים להימצאותם של יהודים אלו, ושגרת החיים בגטו הופרה פעמים רבות על ידי מצודים שנערכו כנגד היהודים המסתננים. אלו שנתפסו נורו למוות בבית הקברות היהודי בקרבת העיר, או שהועמסו על רכבות איסוף שיעדם הסופי היה טרבלינקה.

בדצמבר הגיעו לגטו שני ניצולים מטרבלינקה שסיפרו על הרצחם של מגורשי ה"אקציה הגדולה" בתאי הגז. מרבית היהודים דחו את דיבריהם אולם מיעוט האמין להם. המחתרת היהודית, שהייתה מורכבת מאנשי תנועות נוער ציוניות שונות הצליחה להתארגן מעט ולאסוף נשק ליום פקודה.

באקציה שנערכה בגטו ב-4 בינואר 1943 ניסו להתנגד לגירוש כמה מהיהודים במחתרת אולם שילמו על כך בחייהם, יחד עם עשרות אחרים. 300 יהודים צורפו למשלוח של יהודים מרדומסק שיעדו הסופי היה טרבלינקה.

בשורת אקציות שנמשכה עד קיץ 1943 נורו למוות בבית הקברות היהודי בעיר מאות יהודים. הידועה שבהם הייתה בחג פורים ה'תש"ג, ובה נרצחו 127 אנשי אינטליגנציה ומשפחותיהם. נסיון התנגדות נוסף, מצד המחתרת בגטו ומתואם עם מחתרת טרבלינקה, הוביל לחיסול הגטו הקטן, ולהוצאתם להורג של אנשי היודנראט יחד עם 200 גברים נשים וילדים שניסו להימלט ממנו ברגע האחרון. המרד בטרבלינקה לא יצא לפועל, על חלק ממארגניו הלשינו, וגם הם הוצאו להורג.

ב-22 ביולי פוצצו כל בתי הגטו הישן ויהודים שהסתתרו בו נשרפו חיים.

מרבית היהודים שנותרו אחרי חיסול הגטו, ושהיו מחוץ לשטחו בעת החיסול, הועסקו בעבודות כפייה במפעלי המתכת והנשק במקום. עם התקרבות הצבא האדום לעיר בתחילת 1945 גורשו מרבית היהודים במפעלים למחנות ריכוז שונים בגרמניה, אולם חלקם הצליחו להימלט ולהינצל.

בינואר 1945 העיר נכבשה בידי הצבא האדום, ורק מיעוט מיהודיה ניצל. קהילה יהודית של כמה אלפי יהודים התקיימה במקום לאחר המלחמה אך בעקבות תקריות אנטישמיות רבות וכן הפוגרום האכזרי בקיילצה בחרו מרבית אנשי הקהילה לעזוב את העיר ולהגר לישראל או ארצות אחרות.‏[1]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שלמה וואגא, חורבן טשענסטאכאוו, בואנוס איירס: צענטראַל פאַרבאַנד פון פּוילישע יידן אין ארגענטינע (צוזאמען מיטן טשענסטאָכאָווער לאַנדס-לייט פאריין אין ארגענטינע), תש"ט-1949. (ביידיש)
  • ספר צ'נסטוחוב, ירושלים: הוצאת אנציקלופדיה של גלויות (דפוס אלפא), תשכ"ז-1967.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תולדות יהודי צ'נסטוחוב, הוצאה עצמית ארגון יוצאי צ'נסטוחוב והסביבה, 2000