קאמי סן-סנס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קאמי סן-סנס

Charles Camille Saint-Saëns

Saintsaens.jpg
קאמי סן-סנס
נולד 19 באוקטובר 1835

פריז, צרפת

נפטר 16 בדצמבר 1921

אלג'יר, אלג'יריה

תקופה/זרם רומנטי
מספר יצירות ידוע 281

שארל קאמי סן-סנס (צרפתית: Charles Camille Saint-Saëns‏; 19 באוקטובר 1835 - 16 בדצמבר 1921) היה מלחין, נגן עוגב, מנצח ופסנתרן צרפתי, מן הידועות ביצירותיו, הקונצ'רטי לפסנתר מס' 2 ו-4, קונצ'רטו לצ'לו מס' 1, "שמשון ודלילה" והסימפוניה מס' 3 ('לעוגב').

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סן-סנס בצעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סן-סנס נולד בפריז שבצרפת לפקיד ממשלתי. אביו נפטר כשלושה חודשים לאחר הולדת בנו. אמו, קלמנס, נעזרה בדודתה -קרלוטה מסון- בטיפול בקאמי. בגיל צעיר מאוד התגלה סן-סנס כילד פלא בעל שמיעה אבסולוטית והחל ללמוד פסנתר עם דודת אימו בגיל שנתיים בלבד. כמעט מיד התחיל להלחין, והיצירה הראשונה שהלחין לפסנתר מתוארכת ל-22 במרץ 1839 (כשהיה בן ארבע בלבד). היצירה הכתובה בכתב ידו נשמרת כעת בספרייה הלאומית של צרפת (Bibliothèque nationale de France). יכולותיו הרבות לא הוגבלו אך ורק למוזיקה: הוא למד לקרוא ולכתוב בגיל שלוש, ושלט בשפה הלטינית בגיל שבע.

את רסיטל הפסנתר הראשון שלו ניגן בגיל חמש, כשליווה פסנתר סונאטה לכינור מאת בטהובן. כשהיה בן עשר טען, כי יוכל לנגן את כל 32 הסונאטות של בטהובן בעל-פה. הוא המשיך בלימודיו והתעמק במיוחד באופרה המפורסמת של מוצרט- דון ג'ובאני. בשנת 1842, סן-סנס החל ללמוד פסנתר אצל קאמי-מארי סטאמאתי, תלמידו של פרדריק קאלקברנר, אשר אילץ את תלמידיו להשעין את אמת ידם על משענת מיוחדת לפני המקלדת, כך שהכוח לא יבוא מכל הזרוע, אלא מן היד והאצבעות. כשהיה בן עשר, ניגן סן-סנס, בהופעת הבכורה שלו כסולן לפני קהל, אצל איגנץ פלייל, את הקונצ'רטו ה-15 לפסנתר של מוצרט, ומספר קטעים של הנדל, קלאקברנר, הומל ובאך. בתור הדרן, הציע לנגן כל אחת מ-32 הסונאטות לפסנתר של בטהובן בעל פה. השמועה על הקונצרט המרשים התפשטה בכל אירופה ואף לארצות הברית הגיעה, שם התפרסם מאמר על הקונצרט בעיתון המקומי של בוסטון.

סן-סנס למד עוגב ואצל ז'אק הלוי למד הלחנה. סן-סנס זכה בפרסים יוקרתיים רבים והודות למוניטין שיצא לו התוודע אל פרנץ ליסט, שהיה בהמשך לאחד מחבריו הקרובים. בגיל שש-עשרה, חיבר סן-סנס את הסימפוניה הראשונה שלו; השנייה, שיצאה לאור תחת הכותרת סימפוניה מס. 1 במי במול מז'ור, בוצעה בשנת 1853 לתדהמתם הרבה של מבקרי מוזיקה ומלחינים רבים. מספרים על הקטור ברליוז, שיהיה גם הוא לידידו של סן-סנס, אמר עליו: "הוא יודע הכל, אך אין לו חוסר ניסיון."

סן-סנס בבגרותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

להכנסתו, עבד סן-סנס כנגן עוגב במספר כנסיות בפריז. בשנת 1857, החליף את לפבר-וולי בתור נגן העוגב בכנסיית מגדלנה (Église de la Madeleine), תואר שישמור עד שנת 1877. אלתוריו השבועיים בכנסייה הדהימו את הקהל הפריזאי ואף ליסט אמר עליו בשנת 1866, כי הוא נגן העוגב הטוב ביותר בעולם.

בין השנים 1861 - 1865, משרתו היחידה של סן-סנס הייתה בבית הספר למוזיקה "נידרמאייר", לא מעט גבות הורמו שם כאשר שילב בתוכנית הלימודים השמרנית, שכללה מלחינים כמו מוצארט ובאך, גם מלחינים בני זמנו - ליסט, גונו, שומאן, ברליוז ווגנר. תלמידיו המוכשרים ביותר בבית הספר למוזיקה היו אנדרה מסאז'ה וגבריאל פורה, תלמידו הנבחר שהיה בהמשך גם לאחד מחבריו הקרובים ביותר.

סן-סנס היה איש אשכולות. מגיל צעיר, הוא למד גאולוגיה, ארכאולוגיה, בוטניקה וחקר הפרפרים. הוא נחשב עילוי בתחום המתמטיקה. מאוחר יותר בחייו, הוסיף להלחנה, להופעות ולביקורות מוזיקה גם התכתבות עם מיטב המדענים באירופה ואף כתב מאמרים על אקוסטיקה, תורת הנסתר, תפאורות בתיאטרון הרומאי, וכלי נגינה עתיקים. הוא חיבר מאמר פילוסופי, "בעיות ותעלומות" (Problèmes et Mystères), אשר דיבר על החלפת הדת במדעים ואומנות; עמדתו הפסימית והאתאיסטית של סן-סנס הקדימה בשנים רבות את האקזיסטנציאליזם. בין ההישגים הסיפרותיים הנוספים של סן-סנס ניתן למנות את "בן הלוויה הזדוני" (Rimes familières), ספר שירים, "הסופרים הלהוטים" (La Crampe des écrivains), מחזה היתולי מצליח. הוא גם היה חבר באגודה האסטרונומית של צרפת; הרצה על תופעת המיראז', תיכנן טלסקופ שנבנה במיוחד בשבילו, ואף ערך קונצרטים במועדים אסטרונומיים כגון ליקויי חמה.

מלחמת צרפת-פרוסיה בשנת 1870 נמשכה אומנם שישה חודשים בסך הכל, אך הותירה את חותמה על סן-סנס. הוא לא הוכרח לשרת בצבא מכיוון שהיה ממקורבי בן משפחה של נפוליאון השלישי, אבל ברח ללונדון לכמה חודשים כשהמרד העקוב מדם, הידוע בשם "הקומונה הפריזאית", פרץ בפריז הנצורה בחורף 1871, משום שמעמדו הנכבד בחברה ופרסומו סיכנו את שלומו. באותה שנה, הוא יסד ביחד עם רומן באסין את "האגודה הלאומית למוזיקה" (Société Nationale de Musique), אשר מטרתה הייתה לעודד מוזיקה חדשה ובעיקר צרפתית. אחרי נפילת הקומונה הפריזאית, הציגה האגודה בהשמעות בכורה את יצירותיהם של גבריאל פורה, סזר פרנק, אדואר לאלו וסן-סנס בעצמו, אשר כיהן כנשיא המשנה. כך רכש סן-סנס כוח והשפעה בעיצוב עתידה של המוזיקה הצרפתית.

בשנת 1875, נשא סן-סנס את מארי-לאאר טרופוט. לשניים נולדו שני ילדים, אנדרה וז'אן-פראנסואה, אשר מתו בהפרש של שישה שבועות בשנת 1878. סן-סנס עזב את אשתו כעבור שלוש שנים. הם לא התגרשו, אך גרו בנפרד וחיו את שארית חייהם מנותקים זה מזה. כאשר הואשם בקיום יחסים הומוסקסואלים בפומבי הוא השיב: "'Je ne suis pas homosexuel, je suis pédéraste!"‏[1] ("אני לא הומוסקסואל, אני עושה מעשי סדום!")

סן-סנס בזקנתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סן-סנס בשנת 1919, בגיל 84.

בשנת 1886 הופיעו לראשונה יצירותיו הידועות ביותר כיום- "קרנבל החיות" והסימפונייה השלישית, אותה הקדיש לפרנץ ליסט שנפטר באותה שנה. באותה שנה הצליחו ונסן ד'אנדי וחבריו לסלק את סן-סנס ממשרתו ב"חברה הלאומית למוזיקה". שנתיים אחר כך נפטרה אימו, והאבל עליה דחף את המלחין הרחק מצרפת, לאיים הקנריים, תחת הכינוי "סאנואה". בשנים שלאחר מכן טייל קאמי סן-סנס בעולם והרבה לבקר במקומות אקזוטיים באירופה, צפון אפריקה, דרום-מזרח אסיה ודרום אמריקה. סן-סנס תיעד את מסעותיו בספרים פופולריים תחת שם-העט "סאנואה".

סן-סנס המשיך לכתוב מאמרים בנושאי מוזיקה, מדע והיסטוריה ולצאת למסעות תכופים, עד שהשתקע לבסוף בערוב ימיו באלג'יר, אלג'יריה. כאות הכרה בהישגיו העניקה לו ממשלת צרפת את אות לגיון הכבוד.

קאמי סן-סנס נפטר מדלקת ריאות ב-16 בדצמבר 1921 בבית מלון באלג'יר. גופתו הוחזרה לפריז ולאחר טקס אשכבה ממלכתי בכנסיית מדלן, הובאה לקבורה בבית הקברות של מונפרנאס בפריז.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסיו עם מלחינים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סן-סנס היה או חבר או יריב למלחינים הנכבדים ביותר באירופה. הוא עמד בקשרי ידידות עם פרנץ ליסט ושמר על קשר הדוק עם תלמידו לשעבר, גבריאל פורה. אך על אף תמיכתו האיתנה במוזיקה הצרפתית, סן-סנס לא הסתיר את תיעובו כלפי רבים מעמיתיו המלחינים הצרפתים, כמו סזר פרנק, ונסן ד'אנדי וז'יל מאסנה. נוסף לכך, סן-סנס שנא גם את יצירותיו של קלוד דביסי; סיפרו עליו שאמר לפייר לאלו, מבקר מוזיקה ובנו של המלחין אדואר לאלו: "אני נשאר בפריז רק כדי לדבר סרה ב'פֶּלֶאָס ומליסאנד'." האיבה הייתה הדדית; דביסי העיר בעוקצנות: "חוששני שסנטימנטליות מפילה עלי פלצות, ואינני יכול לשכוח, כי שמה הוא סן-סנס." בהזדמנויות אחרות, לעומת זאת, הודה דביסי בהערצתו לכשרונותיו המוזיקליים של סן-סנס.

סן-סנס היה מהראשונים אשר הביאו את המוזיקה של ריכרד ואגנר לצרפת. הוא לימד את יצירותיו בתקופת כהונתו בבית הספר למוזיקה "ניאדרמיאר" וביצע בהופעת בכורה את המארש מהאופרה "טנהויזר". הוא אף הימם את ואגנר עצמו כאשר ביצע בשלמות את הפרטיטורות התזמורתיות של "לוהנגרין", "טריסטן ואיזולדה" ו"זיגפריד" בקריאה ראשונה, מעלל שהניע את הנס פון בילוב לכנותו "המוזיקאי הגדול ביותר" בתקופתו. למרות הערכתו ליצירות של ואגנר, טען סן-סנס בעקשנות, שאיננו אוהד אותו. בשנת 1886, נענש סן-סנס על הערות חריפות ואנטי-גרמניות בהצגת הבכורה של האופרה "לוהנגרין" בפריז באיבוד הזמנות קודמות ובביקורות שליליות בגרמניה. מאוחר יותר, במלחמת העולם הראשונה, הכעיס סן-סנס הן את הצרפתים והן את הגרמנים כאשר פרסם את מאמרי ההסתה שלו בשם "גרמנופיליה", שם תקף בברוטליות את ואגנר.

סן-סנס ערך את ה"קטעים לצ'מבלו" של ז'אן פיליפ ראמו והוציא אותם לאור ב-1895 בהוצאת דוראן בפריז (הוצאה חוזרת בהוצאת דובר האנגלית ב-1993).

ב-29 במאי 1913 יצא סן-סנס בשצף קצף מהצגת הבכורה של פולחן האביב מאת איגור סטרווינסקי, זועם, כמשוער, על מה שנתפס בעיניו כשימוש בלתי ראוי בבסון בתיבות הראשונות של הבלט.

מוניטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

סן-סנס החל את הקריירה המוזיקלית שלו כחלוץ המוזיקה - הוא הביא לצרפת השמרנית, שמוצארט ובאך הייו הנורמה בעיניה, את הפואמה הסימפונית ואת יצירותיהם, הרדיקליות בשעתן, של ואגנר וליסט. במהלך שנות החמישים והשישים של המאה ה-19 נחשב להתגלמות החדשנות האמנותית, אולם עד מהרה היה לשמרן מוזיקלי. עד המאה ה-20 לחם סן-סנס בהשפעתם של קלוד דביסי וריכארד שטראוס.

לאחר 1890 עברו על סן-סנס כשלושים שנה בליקוט תארי-כבוד, מאבק במוזיקה החדישה וכתיבת יצירות חסרות חשיבות, ביניהן ארבע אופרות. ב-1921 חזר לקדמותו לתקופה קצרה, שהניבה שלוש סונאטות לכלי נשיפה ופסנתר. כעבור זמן קצר נפטר בשנתו במלון באלג'יר.

הוא זכור בזכות יצירות רבות ובהן "קרנבל החיות", אשר לא פורסמה במלואה עד מותו; האופרה שמשון ודלילה, היחידה שזכתה להצלחה, הסימפוניה השלישית; הקונצ'רטו לכינור מס. 3; הקונצ'רטו לצ'לו מס. 1; והסונאטה לכינור מס. 1.

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב מבקרי מוזיקה רבים בני תקופתו ואחריו, נחשבו יצירותיו של סן-סנס לאלגנטיות למדי ונטולות פגמים, אך חד-גוניות, חסרות השראה ורגש. סברו כי יצירותיו היו לוגיות, מלוטשות, מקצועיות ולא קיצוניות יתר על המידה. הקונצ'רטי שלו ומרבית המוזיקה הקאמרית שחיבר הינם מורכבים ומסובכים טכנית ומצריכים כישורי וירטואוז כדי לנגנם. היצירות הקאמריות המאוחרות שלו כמו הסונאטה השנייה לכינור, הסונאטה השנייה לצ'לו, והטריו השני לפסנתר, נגישות פחות למאזין מיצירות מוקדמות יותר באותה סוגה. היצירות הולחנו ובוצעו כשהפופולריות של סן-סנס הייתה כבר בדעיכה ולכן הן מוכרות פחות. יצירות אלה מלמדות על נכונותו של המלחין להתנסות בסגנונות המאה העשרים.

יצירותיו לפסנתר, אף על פי שאינן נחשבות למאתגרות, יחסית ליצירות בני זמנו לכלי זה, נחשבות לסגנון המרכזי בכתיבה לפסנתר, בין המוזיקה של ליסט לזו של ראוול. למרות שנחשב לשמרן ומיושן בשנותיו המאוחרות, סן-סנס הרבה לעצב מוזיקה חדשנית, ואף חידש חלק מהצורות הישנות יותר. גישתו המוזיקלית הושפעה רבות מן הקלאסיקה הצרפתית, ומכאן שאפשר לראות בו את מבשר הנאו-קלאסיציזם. השפעתו של מוצרט ניכרת ביצירותיו של סן-סנס; לדוגמה, הפרק הראשון בקונצ'רטו הרביעי שלו לפסנתר, בדו מינור, מזכיר מאוד את הפרק האחרון של הקונצ'רטו ה-24 של מוצרט, בדו מינור. השפעתו של סן-סנס ניכרת במיוחד ביצירותיו של סרגיי רחמנינוב וביצירותיהם של מלחינים רומנטיים בתקופתו ואחריו.

בתור מבצע, סן-סנס נחשב לאחד המוצלחים בתקופתו. רבים הסכימו כי "אין שני לו בנגינת העוגב", וכי בנגינת הפסנתר עולים עליו ביכולותיהם מעטים בלבד. מסופר כי פרנץ ליסט אמר, שסן-סנס והוא היו הפסנתרנים הטובים ביותר באירופה. בכל אופן, בהופעותיו ניגן סן-סנס באיפוק, רגישות ושלווה. נגינתו צויינה לטובה בעיקר בגלל יכולתו הטכנית המרשימה, מהירותו יוצאת הדופן ועידונו האריסטוקרטי. ההקלטות שהקליט בערוב ימיו מספקות הצצה חטופה אל סגולותיו אלו. לעתים קרובות האשימו את סן-סנס בנגינה חסרת-רגש, שגרמה להופעותיו להישכח לעומת הופעותיהם של פסנתרנים אחרים, כריזמטיים יותר. ככל הנראה, היה סן-סנס הפסנתרן הראשון שניגן בפומבי את כל הקונצ'רטי לפסנתר של מוצרט. במשך כל חייו המשיך סן-סנס לנגן בטכניקה שלימד אותו סטאמאתי- שימוש בכוח היד והאצבעות במקום השימוש בזרוע. הפסנתרן קלאודיו אראו, אשר חזה בקונצרטים אחדים של סן-סנס, ציין את התרשמותו הרבה מנגינתו הרגועה והמשוחררת.

יצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילתו המוקדמת של סן-סנס להלחין וחייו הארוכים סיפקו לו זמן כדי לכתוב יצירות רבות; במהלך שנות פעילותו, הוא כתב יצירות בולטות רבות, הכוללות ארבע פואמות סימפוניות, ו-13 אופרות. המפורסמים מתוכם הם שמשון ודלילה (Samson et Dalila) וריקוד המוות (Danse Macabre). בסך הכל, סן-סנס הלחין יותר מ-200 יצירות והיה מהמלחינים הראשונים שהלחינו לסרטי קולנוע, כמו לסרט "ההתנקשות בדוכס גיז" (אופוס 128, 1908).

סן-סנס הלחין חמש סימפוניות, למרות שרק שלוש מהן ממוספרות. הוא הוציא את הסימפוניה הראשונה, ואת הסימפוניה השלישית, שנכתבה במקור לתחרות, ממניין הסימפוניות שלו. הסימפוניות של סן-סנס היוו תרומה משמעותית למוזיקה בתקופה, שהמסורת הסימפונית הצרפתית הייתה בשקיעה. פוריותו של סן-סנס באה לביטוי גם בתחום הקונצ'רטי; הוא כתב חמישה קונצ'רטי לפסנתר, שלושה קונצ'רטי לכינור, שני קונצ'רטי לצ'לו, ועוד כעשרים קונצ'רטי קטנים יותר לכלי סולו ותזמורת- מתוכם הפנטזיה המתוזמרת אפריקה; ההאוואנז, ההקדמה והרונדו קפריצ'יוזו לכינור ותזמורת; ויצירה לנבל ותזמורת. מבין הקונצ'רטי, הקונצ'רטו השני, הרביעי והחמישי לפסנתר, השלישי לכינור, והקונצ'רטו הראשון לצ'לו נותרו פופולריים.

בשנת 1886 הלחין את הסימפוניה האחרונה שלו, הסימפוניה השלישית (לעוגב), אחת מיצירותיו הידועות ביותר. בעזרת העוגבים הגדולים ביותר בצרפת, שבנה אריסטיד קוואייה-קול, בונה העוגבים המפורסם ביותר באותה תקופה, היצירה מפגינה את הביטחון והרווחה ששררו בצרפת בסוף המאה ה-19, תקופה הנקראת על פי רוב "בל אפוק". סן-סנס נקרא לעתים "המלחין הצרפתי, הגרמני ביותר", ככל הנראה בגלל שימושו הרב בקונטרפונקט.

בשנת 1886 השלים סן-סנס את היצירה קרנבל החיות, אשר הושמעה לראשונה באותה שנה ב-9 במרץ. למרות הפופולריות הרבה של היצירה כיום, סן-סנס אסר על השמעת היצירה המלאה בקונצרטים מיד לאחר ביצוע הבכורה. הוא אישר לנגן אך ורק את קטע "הברבור", יצירה לסולו צ'לו ושני פסנתרים. את כל שאר 13 הפרקים פסל ולא הרשה לנגנם כל עוד הוא חי. "קרנבל החיות" מבוסס ברובו על פרודיות על לחנים אחרים, וסן-סנס חשש לתדמיתו בתור מלחין מקצועי. למרות דעותיו הספקניות בנוגע ליצירה, "קרנבל החיות" קיבל אהדה מרובה לאחר מותו.

בנוסף, סן-סנס הלחין שישה פרלודים ופוגות לעוגב, שלושה באופוס 99 ושלושה באופוס 109, מהם מבוצעים ביותר הפרלוד והפוגה במי במול מז'ור, אופוס 99, מס. 3.

אחת מהפואמות הסימפוניות של סן-סנס, "הכישור של אומפל", אופוס 31, התפרסמה בגלל היותה נעימת הפתיחה של תוכנית הרדיו "הצל".

קובצי שמע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Multimedia-icon.svg רונדו קפריצ'יוזו (מלא-חיים)
לעזרה בהפעלת הקובץ
Multimedia-icon.svg סונאטה לבסון בליווי פסנתר (אופוס 168)
לעזרה בהפעלת הקובץ
Multimedia-icon.svg "הברבור" מתוך קרנבל החיות
לעזרה בהפעלת הקובץ

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ביוגרפיה של קאמי סן-סנס, באתר 8notes.com (באנגלית)