קנצלר גרמניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף קאנצלר גרמניה)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ממשל ופוליטיקה של
גרמניה
סמל גרמניה
פורטל גרמניה

ראש הממשלה בגרמניה נקרא באופן מסורתי קנצלר. בין השנים 1871 ל-1945 המשרה נקראה רייכסקנצלרגרמנית: Reichskanzler ; משמע: קנצלר של הרייך) אך אחרי מלחמת העולם השנייה גרמניה הפכה לרפובליקה פדרלית ועל כן שונה שם המשרה, ומאז ועד היום שמה הוא בונדסקנצלרגרמנית: Bundeskanzler ; משמע: קנצלר פדרלי).

רייכסקנצלר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני מלחמת העולם הראשונה, נקראה משרת ראש ממשלת גרמניה בשם "רייכסקנצלר", שמשמעותו היא "קנצלר קיסרי" או "קנצלר של הרייך". באימפריה הגרמנית של 1871, הרייכסקנצלר לא נבחר על ידי הפרלמנט (רייכסטאג), ולא נשא באחריות כלפיו. במקום זאת, הוא מונה על ידי הקיסר. בשל כך לא ניתן לקרוא לאימפריה הגרמנית דמוקרטיה, גם אם הרייכסטאג היה פרלמנט נבחר.

מצב עניינים זה השתנה רק ב-29 באוקטובר 1918 בתיקון שהוכנס לחוקת 1871. עם זאת, השינוי לא יכול היה למנוע את התפרצותה של מהפכה כמה ימים לאחר מכן.

על פי החוקה החדשה של רפובליקת ויימאר ב-1919, הרייכסקנצלר אמור להיבחר על ידי הנשיא, אך לפרלמנט יש את הזכות לפטר את הקנצלר, או את כל אחד מן השרים שלו. למעשה, רוב הממשלות של רפובליקת ויימאר נשענו בצורה חזקה על שיתוף פעולה עם הנשיא, בשל חוסר היציבות שבפרלמנט. הרייכסקנצלר האחרון (ה-15 במספר) בסדרת הקנצלרים של רפובליקת ויימאר היה אדולף היטלר, שמונה ב-30 בינואר 1933.

רייכקנצלרים של האימפריה הגרמנית
# שם תקופת כהונה מפלגה
התחלה סיום
1. הנסיך אוטו פון ביסמרק 21 במרץ 1871 20 במרץ 1890
2. הרוזן לאו פון קפריבי 20 במרץ 1890 26 באוקטובר 1894
3. הנסיך כלודוויג צו הוהנלוהה-שילינגספירסט 26 באוקטובר 1894 17 באוקטובר 1900
4. הנסיך ברנהרד פון בילוב 17 באוקטובר 1900 14 ביולי 1909
5. תיאובלד פון בתמן-הולווג 14 ביולי 1909 13 ביולי 1917
6. גיאורג מיכאליס 14 ביולי 1917 1 בנובמבר 1917
7. הרוזן גיאורג פון הרטלינג 1 בנובמבר 1917 30 בספטמבר 1918
8. הנסיך מקסימיליאן מבאדן 3 באוקטובר 1918 9 בנובמבר 1918
9. פרידריך אברט 9 בנובמבר 1918 10 בנובמבר 1918 המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (SPD)

אברט המשיך לשרת כראש הממשלה במהלך שני החודשים שבין סוף האימפריה הגרמנית בנובמבר 1918 וההתכנסות הראשונה של בית המחוקקים הלאומי בפברואר 1919, אך לא החזיק בתואר קנצלר.

הרייכקנצלרים של רפובליקת ויימאר
# שם תקופת כהונה מפלגה
התחלה סיום
1. פיליפ שיידמן 13 בפברואר 1919 20 ביוני 1919 המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (SPD)
2. גוסטב באואר 21 ביוני 1919 26 במרץ 1920 המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (SPD)
3. הרמן מילר 27 במרץ 1920 8 ביוני 1920 המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (SPD)
4. קונסטנטין פרנבאך 25 ביוני 1920 4 במאי 1921 מפלגת המרכז הגרמנית
5. יוזף וירט 10 במאי 1921 4 בנובמבר 1922 מפלגת המרכז הגרמנית
6. וילהלם קונו 22 בנובמבר 1922 2 באוגוסט 1923
7. גוסטב שטרזמן 13 באוגוסט 1923 30 בנובמבר 1923 המפלגה העממית הגרמנית (DVP)
8. וילהלם מרקס 30 בנובמבר 1923 15 בינואר 1925 מפלגת המרכז הגרמנית
9. האנס לותר 15 בינואר 1925 12 במאי 1926
10. וילהלם מרקס 17 במאי 1926 12 ביוני 1928 מפלגת המרכז הגרמנית
11. הרמן מילר 28 ביוני 1928 27 במרץ 1930 המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (SPD)
12. היינריך ברינינג 30 במרץ 1930 30 במאי 1932 מפלגת המרכז הגרמנית
13. פרנץ פון פאפן 1 ביוני 1932 17 בנובמבר 1932
14. קורט פון שלייכר 2 בדצמבר 1932 28 בינואר 1933
הרייכקנצלרים של גרמניה הנאצית
# שם תקופת כהונה הערות
התחלה סיום
1. אדולף היטלר 30 בינואר 1933 30 באפריל 1945 המשרה שולבה יחד עם משרת הרייכפרסידנט (נשיא הרייך) ב-1934 ונקראה "פיהרר ורייכקנצלר", והופרדה שוב בברית הפוליטית של היטלר.
2. יוזף גבלס 30 באפריל 1945 1 במאי 1945 כיהן למשך יום אחד, בין התאבדותו של היטלר להתאבדותו שלו.
3. לוץ שוורין פון קרוסיגק 2 במאי 1945 8 במאי או 23 במאי 1945 כיהן בממשלת פלנסבורג עד שנעצר על ידי הכוחות הבריטיים.

בונדסקנצלר[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקה המערב גרמנית של 1949, חוקת גרמניה (בגרמנית: Grundgesetz; מילולית: חוק בסיסי), מעניקה לקנצלר, שנקרא מעתה בונדסקנצלר, סמכויות ביצוע מרכזיות. מסיבה זו, יש המתייחסים למערכת הפוליטית הגרמנית כ"דמוקרטיית קנצלר". הממשלה הפדרלית של גרמניה (בגרמנית: Bundesregierung) מורכבת מהקנצלר ושרי הקבינט שלו או שלה. (מנהיג גרמניה המזרחית נשא בתואר: "מזכיר המועצה המדינית של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית", ולא בתואר קנצלר).

סמכות הקנצלר נובעת מהחוקה ומהמעמד שלו כמנהיג המפלגה או קואליציית המפלגות, שמחזיקה ברוב הכיסאות בבונדסטאג (בגרמנית: Bundestag). בעבר, עם הלמוט קוהל ולאחר מכן גרהרד שרדר וגם כיום עם אנגלה מרקל, שימש ומשמש הקנצלר גם כמנהיג מפלגתו שלו. הדבר לא היה נכון לגבי הלמוט שמידט.

בכל ארבע שנים, לאחר בחירות ארציות ותחילת כהונתם של חברי הבונדסטאג החדשים, נבחר הקנצלר בעזרת רוב קולות חברי הבונדסטאג, לאחר שהוצע כקנצלר על ידי נשיא גרמניה (בגרמנית: Bundespräsident). הצבעה זו היא אחת מהמקרים היחידים בו יש להשיג רוב קולות מתוך כל חברי הבונדסטאג, בניגוד לרוב יחסי של המצביעים. הצבעה זו נקראת קנצלרמרהייט (בגרמנית: Kanzlermehrheit), ובשלה אף אולצו להגיע לפרלמנט בעבר חברי פרלמנט חולים (או בהריון) כאשר הרוב המפלגתי היה קטן מדי.

אם מועמד הנשיא לא נבחר, יכול הבונדסטאג לבחור מועמד משלו תוך 14 יום. אם איש לא נבחר במהלך תקופה זו, הבונדסטאג יכול להכריז על בחירות חדשות למשרת הקנצלר. אם לאדם, שקיבל את מספר הקולות הרב ביותר, יש רוב, הנשיא מחויב למנות אותו. אם לאדם, שקיבל את המספר הרב ביותר של הקולות, אין רוב בבונדסטאג, יכול הנשיא למנות אותו או לקרוא לבחירות חדשות.

הקנצלר הוא החבר היחיד בממשלה שממונה על ידי הבונדסטאג. השרים נבחרים על ידי הקנצלר בעצמו (וממונים רשמית על ידי הנשיא).

שלא כמו בפרלמנטים אחרים, הבונדסטאג לא יכול להפיל את הקנצלר בהצבעת אי אמון פשוטה, מאחר שברפובליקת ויימאר נוצלה אפשרות זו לרעה על ידי שני הקצוות הפוליטיים, במטרה לחתור תחת הקנצלר ותחת ההליך הדמוקרטי. במקום זאת, החלפתו המוקדמת של הקנצלר יכולה להעשות רק אם מוסכם על יורש. כדי לצבור תמיכה מהבונדסטאג, יכול הקנצלר לקרוא להצבעת אמון, שניתן לשלבה בהצעת חוק כלשהי. אם הוא לא מצליח להגיע לרוב בהצבעה מסוג זה, יכול הנשיא לפזר את הבונדסטאג.

סעיף 65 של החוקה מגדיר כיצד על הרשות המבצעת לתפקד. ראשית, "עיקרון הקנצלר" קובע כי הקנצלר אחראי לכל מדיניות ממשלתו. כל העקרונות המדיניים המנחים, שנקבעים על ידי הקנצלר, מחייבים חוקית, ועל השרים ליישמם. מצופה משרי הקאבינט להציג מדיניות פרטנית ברמת השר, שמשקפת את המדיניות הרחבה שקבע הקנצלר. שנית, "עיקרון האוטונומיה המיניסטריאלית" מעניק לכל שר את הזכות להשגיח על פעולות מחלקתו, ולהכין הצעות חוק ללא התערבות של הקבינט, כל עוד מדיניות השר חופפת למדיניות שקבע הקנצלר. כמו כן, "עקרון הקבינט" קובע כי על כל אי הסכמה בין חברי הקבינט על תחומי סמכותם או ענייני תקציב להגיע לפתרון על ידי הפרלמנט.

הקנצלר קובע את הרכב הקבינט. הנשיא ממנה ומפטר באופן רשמי את שרי הקבינט, בהמלצתו של הקנצלר; אין צורך בהסכמת הבונדסטאג. על פי החוקה, הקנצלר יכול לקבוע את מספר שרי הקבינט, ולהגדיר את תפקידיהם. הקנצלר לודוויג ארהארד החזיק בקבינט הגדול ביותר, עם 22 שרים, באמצע שנות השישים. הלמוט קוהל הנהיג מעל ל-17 שרים בתחילת כהונתו הרביעית ב-1994; הקבינט השני של גרהרד שרדר החזיק ב-13 שרים ב-2002.

בונדסקנצלר מאז מלחמת העולם השנייה
# שם תקופת כהונה מפלגה
התחלה סיום
1. קונרד אדנאואר 15 בספטמבר 1949 16 באוקטובר 1963 המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית (CDU)
2. לודוויג ארהארד 16 באוקטובר 1963 1 בדצמבר 1966 המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית (CDU)
3. קורט גאורג קיסינגר 1 בדצמבר 1966 21 באוקטובר 1969 המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית (CDU)
4. וילי ברנדט 21 באוקטובר 1969 7 במאי 1974 המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD)
סגן יו"ר וולטר של (בפועל) 7 במאי 1974 16 במאי 1974 המפלגה הדמוקרטית החופשית (FDP)
5. הלמוט שמידט 16 במאי 1974 1 באוקטובר 1982 המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD)
6. הלמוט קוהל 1 באוקטובר 1982 27 באוקטובר 1998 המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית (CDU)
7. גרהרד שרדר 27 באוקטובר 1998 22 בנובמבר 2005 המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD)
8. אנגלה מרקל 22 בנובמבר 2005 עד היום המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית (CDU)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]