קארל גוצקוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרל גוצקוב

קרל פרדיננד גוצקובגרמנית: Karl Ferdinand Gutzkow; ‏17 במרץ 1811, ברלין - 16 בדצמבר 1878, זקסנהאוזן) היה סופר גרמני, מחזאי ועיתונאי. היה בין נושאי הדגל המרכזיים של החבורה הספרותית גרמניה הצעירה, ולחם למען פלורליזם וסובלנות ונגד קלריקליזם ושמרנות. מחזהו "אוריאל ד'אקוסטה", המטיף לסובלנות, הוא המוכר שבין חיבוריו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוצקוב, בנו של בנאי שעבד כמאמן סוסים באורוות הנסיך וילהלם מפרוסיה, גדל בעוני בברלין. למד בבית הספר היסודי בשנים 1821-1829, ובסמסטר של קיץ 1829 נרשם ללימודי פילולוגיה, תאולוגיה, ומשפטים באוניברסיטת ברלין. בין היתר שמע הרצאות מגאורג וילהלם, פרידריך הגל פרידריך דניאל וארנסט שליירמאכר. מאוחר יותר הצטרף לאוניברסיטת היידלברג ולאחר מכן למינכן. בשנת 1830 קיבל משרה באוניברסיטת ברלין, שהוצעה לו על ידי הגל עצמו.

מהפכת יולי משכה את תשומת לבו לסוגיות המדיניות והחברתית ולדרישות התקופה. בעודו סטודנט, החל לפרסם בשנת 1831 את כתב העת הספרותי "Forum der Journal-Literatur". בסוף אותה שנה עזב את ברלין, ונסע למבקר הספרות וולפגנג מנצל בשטוטגרט. בשנת 1832 קיבל את הדוקטורט (שלא בפניו) בפילוסופיה מאוניברסיטת יינה. עד לשנת 1834 עבד עבור העיתון הספרותי של מנצל, ובמקביל כתב באופן קבוע בעיתונים וכתבי עת משכילים שונים.

בשנת 1832 פרסם בעילום שם את "מכתבים של טיפש על טיפש", באמצעות בית ההוצאה לאור החתרני של יוליוס קאמפה בהמבורג. הספר נאסר לפרסום בפרוסיה בחודש אוקטובר אותה שנה. בסוף 1833 פרסם גוצקוב את הרומן "מהא גורו" (Maha Guru), סאטירה שובבה על התנאים הדתיים והחברתיים בגרמניה, במיוחד בפרוסיה.

גוצקוב התיידד עם היינריך לאובה במהלך שנת 1833, וערך עמו מסע לאוסטריה וצפון איטליה. בשובו מהמסע - ולאחר שפיתח יחסים קרובים עם יוליוס קאמפה ועם קוטה - החליט להפוך לסופר מקצועי. בשנת 1835 הוא שהה בפרנקפורט, שם ערך את מוסף הספרות בעיתון "פרולינג" של אדוארד דולרס. בתקופה זו ניהל גם התכתבות עם גאורג ביכנר הצעיר, ואף פרס עליו את חסותו. כתוצאה מכך יצא לאור הדרמה של ביכנר "מות דנטון". בקיץ 1835 ייסד יחד עם לודולף וינבארג את "דויטשה רוויו", שהודפס בהוצאה לאור של זכריה לוונטל.

הרומן שלו "וואלי הספקנית" שהופיע בקיץ 1835, הוחרם בפרוסיה זמן קצר לאחר פרסומו. לחרם זה קדם קמפיין חריף שהתנהל נגד סופרי גרמניה הצעירה, זרם ספרותי שנחשב למבשר של המהפך הדמוקרטי של 1848 במדינות גרמניה. את הניצוץ לחרם סיפק העורך לשעבר של גוצקוב, וולפגנג מנצל, שהאשים את הספר ב"חוסר מוסריות" ו"פורנוגרפיה". בסוף אותה שנה הוטל חרם על כל כתביו ברחבי פרוסיה, ובתחילת 1836 נשלח למאסר בן חודש בגין "ביזוי הדת". כתוצאה מכך הופסקה ההפצה של ה"דויטשה רוויו". זמן קצר לאחר מכן הורחב האיסור וכלל את כתביהם של היינריך היינה וסופרים נוספים. בקיץ של אותה שנה נישא לאמאלי קלונה (Klonne), ממנה נולדו לו שלוש בנים.

בתקופת ריצוי המאסר במנהיים, כתב את המסה "הפילוסופיה של ההיסטוריה". עם צאתו לחפשי חזר לפרנקפורט, והמשיך משם להמבורג בשנת 1837. בהמבורג חנך עידן חדש בפעילותו הספרותית, עם פרסום הטרגדיה "ריצ'רד סאבאגה" (Richard Savage‏ 1839), שהועלה תיכף בכל התיאטראות בגרמניה. הוא פקד שורה של סלונות ספרותיים, ובין היתר פגש ביום טוב ליפמן צונץ. בשנת 1838 החל לפרסם בהמבורג את "טלגרף לגרמניה" ("Telegraph für Deutschland") בשיתוף פעולה עם פרידריך אנגלס, פרידריך הבל וגאורג הרווגה.

אוריאל ד'אקוסטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה המוכר והפופולרי ביותר שלו הוא הטרגדיה ההיסטורית "אוריאל ד'אקוסטה",‏[1]. המתארת את פרשת חייו של ד'אקוסטה, הפילוסוף היהודי הנרדף, שגוצקוב מצא בו ביטוי למרדנותו שלו. המחזה מבוסס על ספרו של ד'אקוסטה "דוגמת חיי אדם", ועל רעיונות של הרדר‏. התרגומים לעברית (ד"ר שלמה רובין, וינה 1856) וליידיש[2] זכו ועדיין זוכים לפופולריות רבה. כמאה שנים לאחר פרסום המחזה, העלה תיאטרון הבימה את העיבוד העברי למחזה 182 פעמים. על בסיס ספרו של גוצקוב חיבר ישראל זנגוויל את ספרו "ילדי הגטו" (1892), המספר על יהודי הגר בגטו המטיל ספק בדתו אך למרות זאת ממשיך בערכי היהדות מתוך סיפוק רוחני. בעקבות זנגוויל חיבר פרומקין את הספר "אוריאל אקאסטא" (לונדון 1907). גוצקוב גם חיבר רומן נוסף ופחות מוכר בשם "הצדוקי מאמסטרדם" (1834).

המחזות הרבים הנוספים שכתב נשכחו ברובם, אולם כמה מהם זכו למקום של כבוד ברפרטואר התיאטרון הגרמני, בעיקר הקומדיות "Zopf und Schwert",‏ "Das Urbild des Tartüffe" (האבטיפוס של טרטיף, ו"Der Königsleutnant").

תרגומי המחזה אוריאל אקוסטה לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ היצירה שיצאה לאור בלייפציג ב-1847, נכתבה קודם לכן כנובלה בשם "הצדוקי מאמסטרדם" (1834)
  2. ^ (מאת יוסף יהודה לתר, אודסה 1881, על פי תרגום לרוסית של פיוטר ויינברג